כשרות ירקות או פֵרות המוחזקים ככאלה שיש בהם חרקים זעירים
זאב וייטמן
הרב זאב וייטמן הוא רבה של 'תנובה'.
אחת מהסוגיות העיקריות שהשיח ההלכתי בנושאי הכשרות התמקד בהן בשנים האחרונות היא סוגיית החרקים. אף כי מבחינה הלכתית קיימות מגמות רבות וכן סיבות להקל בעניין, נהלי הכשרות בישראל נוקטים בגישה מחמירה מאד בנקודה זו גם במתן 'כשרות רגילה'. הרב זאב וייטמן פורש את הסוגיה ההלכתית והצדדים הרבים להקל בה ומציג את ההשלכות הקשות הנובעות מן ההחמרה בתחום זה
נושא החרקים הזעירים מהווה היום את אחת הבעיות הגדולות בעולם הכשרות. ישנם כיום מספר מכונים המתמחים בבדיקות חרקים, ומפעם לפעם אנו מתבשרים על ירק, פרי, דג או פטריות שמוחזקים בתולעים ויש בעיה לאוכלם (להלן נקרא להם בקצרה בשם 'ירקות').
במקרים רבים מאד מדובר בחרקים זעירים ביותר, שקשה מאד לזהותם, ויש צורך במיומנות מיוחדת כדי לגלותם.
ניתן להבין ולכבד את עמדת אלו הסבורים שיש להחמיר ולאסור אכילת ירקות שהניסיון מוכיח כי הם נגועים בחרקים זעירים כאלו, ובוודאי שניתן לקבל את עמדת אלו הסבורים שיש מקום להדר שלא לאכול ירקות כאלו, אך לא ניתן להבין ולא לקבל או לכבד עמדות הסבורות שירקות אלו אסורים באיסור גמור מן הדין ואין כל מקום להתיר את אכילתם. זאת, כיוון שיש ראשונים ואחרונים רבים מאד שניתן לסמוך על דעתם כדי להתיר את הירקות הללו, אף שאיננו יכולים לדעת שהם נקיים מחרקים באופן מוחלט.
ראשית יש להבהיר כי בניגוד לאמירות הנשמעות מפעם לפעם, במקרה של חרקים זעירים, כאלו שקשה לזהותם, הרי שההגדרה ההלכתית שלהם כאשר הם חבויים בירקות היא 'תערובת', ומדין תורה החרקים האסורים בטלים. אף אם יש הסבורים שהם אינם בטלים מכיוון שמדובר בברייה, הרי שההלכה שקבעה שברייה אינה בטלה היא חומרת חכמים; ובכל הנוגע לספקות ולמחלוקות ישנו, כמובן, הבדל גדול אם הדיון מתנהל במישור 'דאורייתא' או במישור 'דרבנן'.
כאמור, ישנן סיבות שונות להתיר ירקות אלו. ואלו הן הסיבות העיקריות:
- יש מקום לפקפק אם התורה אסרה על אכילת חרקים זעירים שאין אפשרות לזהותם כחרקים במבט רגיל, ללא שימוש באמצעי עזר, ובעין בלתי מזוינת הם נראים כחלק מהירק או הפרי, או לכל היותר, כלכלוך או כשערה. האם מזיק כה זעיר עד שלא ניתן לזהות בעין רגילה שהוא יצור חי נכלל בגדר 'שרץ הארץ' האסור באכילה?
מעבר לחוסר היכולת לזהותם, יש סיבה נוספת לפקפק בכך שיצורים זעירים אלו נכללים באיסור 'שרץ הארץ': התורה אוסרת לאכול שרצים – וממילא פשוט שהיא מדברת על דברים שניתן לאכול אותם באופן עצמאי – ואילו המציאות היא שהחרקים הללו זעירים כל-כך עד שאין כל אפשרות לאכול אותם בפני עצמם; לא ניתן ללעוס חרק כזה בפני עצמו, לא ניתן לחוש אותו ולא ניתן לדעת אם החרק נאכל או שהוא נדבק לשיניים או לחיך, וממילא ספק גדול אם איסור אכילת שרצים כולל גם שרצים זעירים שאין כל אפשרות לאוכלם בפני עצמם. כמו כן, אין לומר שהאיסור מצטרף להיתר ולכן קיימת אפשרות לעבור על איסור תורה אם אוכלים ירק שעליו חרק זעיר כזה, ואכילת הירק נותנת שם אכילה לכל התערובת כולל החרק, וזאת כיוון שמוסכם בהלכה ש"אין היתר מצטרף לאיסור", כלומר שאין לצרף את ההיתר לשיעור האכילה המחייב, ועל כן העובדה שניתן לדבר על שם אכילה בגלל ירק ההיתר שעליו נמצא האיסור (כלומר החרק), אינה מהווה סיבה להחיל שם איסור גם על החרק, אשר לא ניתן לאכול אותו בפני עצמו.
- מנימוקים שונים ומגוונים סבורים חלק מהפוסקים שאין לחרקים הזעירים שאנו דנים בהם גדר של ברייה[1] – אם משום זעירותם (קשה מאד לומר שלמזיקים זעירים כאלו יש חשיבות שתביא לכך שחכמים יאמרו שהם אינם בטלים בתערובת), אם משום שמדובר בטפילים החיים על ירק ולא באופן עצמאי, אם משום שמדובר בדבר שנפשו של האדם קצה בו ואם משום שמדובר בשרצים שאינם אסורים מתחילת ברייתם אלא רק לאחר ששרצו בארץ. לאור האמור לעיל, ניתן להוסיף על דבריהם כי מכיוון שלא ניתן לאכול את החרק בפני עצמו "כדרך הנאתו", לכן לא ייתכן שיילקו על אכילתו. ומכיוון שאחד הנימוקים להחלת דין ברייה על יצור כלשהו היא העובדה שהתורה חייבה על אכילתו מלקות ולכן יש לו חשיבות והוא אינו מתבטל בתערובת – הרי שאם אין מלקות –אין גם דין ברייה.
- פוסקים מסוימים סבורים שגם ברייה בטלה בתשע מאות ושישים, ואחרים סבורים כי אף שברייה אינה בטלה, הרי שבמקרה שהיא פוגמת בתבשיל או בירק – כפי שאכן קורה בדרך-כלל, שהתבשיל או הירק נמאסים כאשר מגלים עליהם חרקים – היא בטלה בשישים.
- עוד יש הסבורים כי גם אם נתייחס לחרק כזה כברייה, ואף אם נחמיר לפי הדעה הגורסת כי ברייה כזו אינה בטלה, הרי שבכל מקרה שבו יש ספק – יש להקל, והמציאות היא שתמיד ישנו ספק אם הירק נגוע אם לאו ובשל זעירותו של החרק אי-אפשר להיות בטוחים אף פעם שהחרק עצמו שלם לחלוטין, באופן כזה שהשם 'ברייה' חל עליו. כמו כן, במקרה שהירק עובר תהליך בישול, מתעורר ספק נוסף – שמא הוא נימוח בבישול ואיבד את השם 'ברייה' לחלוטין.
- אם לא נקבל את החידוש האמור בסעיף הראשון, כי חרקים מסוג זה כלל אינם אסורים, הרי שלכל הדעות – גם לדעתם של אלו המסכימים לאמור בהקדמה שמדובר באיסור דרבנן ולאמור בסעיפים השני והשלישי שלא מדובר בברייה ושגם אם זו הייתה ברייה יש מקום לומר שהיא בטלה – הרי שמלכתחילה, אם מדובר בדבר שמוחזק בחרקים, יש לבדקו קודם לאכילתו ולא לסמוך על ביטול איסורים. לעניין זה, נראה פשוט וברור שאין חובה לבדוק בזכוכית מגדלת, על-ידי מומחים או על-ידי בעלי חוש ראייה חד במיוחד. כל מי שבודק בבדיקה רגילה ואינו רואה בבדיקתו חרקים, יוצא ידי חובת בדיקה ומותר לו לאכול את הירק שבדק. וזאת, גם אם מומחים ובעלי ניסיון ומיומנות מיוחדת היו מוצאים שם חרקים. התורה אינה דורשת מאִתנו לערוך בדיקת מומחים לפני האכילה.
- גם בנוגע לחובת הבדיקה במקרים שבהם הבדיקה קשה וכרוכה בטרחה מרובה, יש פוסקים שהקלו שלא לבדוק כשאין וודאות שיש בירק חרקים, ולדעתם מציאות כזאת נחשבת כ'דיעבד' ומותר לסמוך על הרוב ועל הספקות.
- מהי ההגדרה של 'ירק מוחזק בחרקים' שחייבים לבודקו? גם המחמירים מסכימים שחיוב הבדיקה חל רק כאשר מיעוט המצוי של הפרטים נגועים, ולדעת חלק מהפוסקים מיעוט המצוי משמעו קרוב למחצית הפרטים, וזו מציאות נדירה.
כל הנימוקים הללו מבהירים מדוע הגר"מ פיינשטיין, בעל ה'אגרות משה', מדגיש כי אין למהר להוציא לעז על הראשונים שאכלו איסורים ושיש חשיבות גדולה בהלכה למנהג העם והציבור, שעד לאחרונה לא דקדקו בדבר זה; בדומה לכך כותב הגרש"ז אויערבך ב'מנחת שלמה', ש"לא מסתבר שהראשונים כמלאכים ח"ו נכשלו בזה, כי לא ברור כלל מה שאומרים שזה נתחדש רק בזמננו מפני הריסוס והזיבול הכימי"; ועוד לפניהם, כותב הרב יחיאל מיכל אפשטיין, בעל 'ערוך השולחן', ש"המון בית ישראל אינם מדקדקים ואוכלים מכל הבא בידם כשאינם רואים להדיא המילבין וחלילה לומר שכלל ישראל יכשלו באיסור גדול כזה", והוא מוסיף ומונה בדבריו כמה מהסיבות שהוזכרו לעיל כנימוקים להתיר.
הרחבה ומקורות בנוגע לכל הנימוקים שהוזכרו לעיל ניתן למצוא במאמר מפורט שפרסמתי בחוברת 'אמונת עתך' מספר 37 (ויעוין גם בדברים שכתבתי בגיליונות 36 ו-38 שם. המאמר נגיש באמצעות אתר האינטרנט של 'מכון התורה והארץ' ובאמצעות אתר הכשרות של 'תנובה'. הרחבה של האמור במאמר זה ומקורות נוספים ניתן למצוא בספרו של הרב איתם הנקין, לכם יהיה לאכלה, שיצא לאחרונה).
אם כן – בניגוד לדברים הנאמרים מפעם לפעם בנוגע לכך שבענייני חרקים אין שתי רמות הקפדה, 'רגילה' ו'מהדרין', וזאת משום שאין למעשה מי שמתיר לאכול חרקים וממילא תמיד עלינו לוודא שהירקות נקיים לחלוטין – לעניות דעתי, ברור כי גישה זו בטעות יסודה. זאת, כיוון שגם בתחום זה יש רמת 'מהדרין', שם ניתן להחמיר בכל החומרות ולא לסמוך על הדעות המקלות בנושא הגדרת החרקים האסורים או בהגדרת ברייה שאיננה בטלה ובדיני ביטול איסורים וספקות; בעוד שלצורך רמת כשרות 'רגילה', יש מקום רב ומרווח לסמוך על הדעות המקלות בהלכה ועל הפוסקים שמצאו דרכי היתר, ולהתיר ירקות גם כאשר אין וודאות שהם נקיים לחלוטין.
נהלי 'הרבנות הראשית לישראל' דורשים כיום כי כל מטבח, קייטרינג, מלון או מסעדה ישתמשו אך ורק בירקות עלים שגדלו בגידול מיוחד ומפוקח מבחינת חרקים. דרישה זו – שכאמור אין לה הצדקה כאשר מדובר על כשרות 'רגילה' – גורמת לדרישה מוגברת לירק כזה וממילא גם לריבוי רב מאוד של מגדלים המשווקים ירקות אלו. חלקם של אלו אינם עומדים ברמה הנדרשת ומשווקים ירק שרחוק מלהיות נקי מחרקים. מצד שני, המטבח ששילם את מיטב כספו כדי לרכוש ירק נקי מחרקים, רואה עצמו פטור מלנקות את הירקות ולבדוק אותם, ושכרנו יוצא בהפסדנו, כיוון שכאמור, חלק גדול מהירקות הגדלים בגידולים מיוחדים אלו אינם נקיים. גם במטבח הביתי רבים פוטרים עצמם מלבדוק את הירקות הללו, הגדלים בגידול מיוחד, מתוך הנחה מוטעית כי ירקות 'גוש קטיף' הם ירקות נקיים, וגם אם מודפסות על השקית הוראות ברורות המחייבות להשרות את הירק במים עם סבון ולשטוף אותו היטב לאחר מכן, רבים אינם מתייחסים להוראות אלו. במצב דברים זה, היה עדיף לכאורה לקנות ירק רגיל בשווקים, להשרות אותו בדטרגנט, לשטוף אותו היטב לאחר מכן ולבדוק שהוא אכן נקי מחרקים, מאשר לקנות ירק מפוקח ולהשתמש בו ללא טיפול ובדיקה מספקת.
בעיה נוספת הינה בעיית "סכנתא דחמירא מאיסורא". כדי לעמוד בדרישות הסף ולהגיע לידי כך שהירק יהיה נקי מחרקים, נדרשים המגדלים לתוכניות ריסוס תכופות וקפדניות – דבר שעלול לסכן את בריאות הציבור, לכל הפחות לטווח הארוך (ואיני אומר בכך שירקות שאינם מגידול מיוחד אינם מרוססים לעתים באופן המסכן את בריאות הציבור).
מכל הסיבות הללו, הייתי משקיע הרבה פחות אנרגיה בנושא החרקים ומאפשר למקומות הנמצאים תחת כשרות 'רגילה' לקלוט ירק רגיל, כאשר לפני השימוש בו יטופל הירק וייבדק בהתאם להנחיות הרלוונטיות לכל גידול וגידול. תחום אחר שדווקא בו יש להשקיע אנרגיה רבה הוא 'הפרשת תרומות ומעשרות' בירקות, שם יש הרבה מאד מה לשפר. נוסף על כך, יש לשפר את רמת ההשגחה בכל מקום, את הפיקוח על יבוא חומרי-הגלם והמוצרים מחו"ל וכן תחומים נוספים שבהם נראה, לעניות דעתי, כי יש מקום לשיפור רב. אני סבור כי אם יוכנסו שיפורים אלו, יחול שיפור משמעותי לטובה של רמת הכשרות.
קשה לי להבין מדוע בנושא חרקים זעירים, שם יש כל-כך הרבה סיבות טובות וחזקות להקל, מדיניות 'הרבנות הראשית לישראל', כפי שהיא משתקפת בנהלי הכשרות שהיא מפיצה לרבנויות, אינה מגלה כל גמישות גם כאשר מדובר בהנחיות לרמת כשרות 'רגילה'; זאת, בעוד בנושאים אחרים, כגון בשר לא 'חלק', אבקות חלב נכרים, מוצרי יבוא ושימוש במוצרים הנמצאים תחת השגחת רבנות שאינה מבצעת את עבודת ההשגחה נאמנה – מתגלית גמישות רבה ביותר. גמישות זו פוגעת באמינות הכשרות וביכולת לסמוך על הכשרות שחלק מהרבנויות המקומיות נותנות – ואפילו אלו מהן המקפידות לעבוד בהתאם לנהלי 'הרבנות הראשית לישראל' – דבר המביא חלק מן הציבור המקפיד בכשרות שלא לסמוך על כשרות הרבנות ולחפש הכשרים המציגים את עצמם כמקפידים על רמת 'מהדרין'.
הניסיון מורה כי צדקו עד מאד החכמים שאמרו שכל האוסר את המותר סופו להתיר את האסור, ולכן אני חושש מאד כי ההחמרה קיצונית בנושא החרקים הזעירים, מעבר לשורת הדין, עלולה לגרום לפגיעה ברמת הכשרות בכך שנגיע להתיר דברים אסורים. חשוב עד מאוד למצוא את דרך האמצע השקולה והראויה, שבה, מן הצד האחד, לא נתיר את האסור ולא נקל יתר על המידה לא באיסור חרקים ולא באיסורים אחרים, ומן הצד השני, לא נאסור את המותר ולא נחמיר הרבה מעבר למידה בענייני חרקים שיש מקום להתירם על-פי שורת הדין.
[1] הערת עורך: ברייה זהו מונח הלכתי אשר מעניק מעמד הלכתי שונה מהרגיל ליצור שלם, חי או מת, הגדרה זו מעמידה בספק הלכתי את יכולתו להתבטל בכמויות גדולות (א.ש.).
