מאז הקמתה פועלת תנועת נאמני תורה ועבודה לחיזוק החינוך הציבורי בחברה הדתית. במקביל פועלת התנועה לדמוקרטיזציה של שירותי הדת בישראל. לכאורה, הדברים נראים כסותרים זה את זה, שהרי בצד אחד אנו פועלים להלאמה ובצד אחר להפרטה. אלא שירידה פשוטה למציאות, תוך הבנת מערכת החינוך הדתית אל מול מערכת שירותי הדת, מלמדת על ההיגיון שבעניין. במערכת החינוך הדתית יש כבר כיום חופש למנהלים ולמחנכים. בפועל, לאחר שנכנסתי לכיתה שאותה חינכתי, יכולתי ללמד מה שאני רוצה – וכך גם עשיתי. לימדתי תלמוד לפי שיטת רבדים, ואילו המחנך בכיתה המקבילה לימד בשיטה הליטאית ה"קלאסית".
כך גם ביחס לתוכניות חינוכיות, תחומי החינוך החברתי וכדומה: הגבלות התכנים מגיעות בעיקר במקצועות הבסיס ולקראת הבגרויות, ועד אז מוצא לו כל בית ספר את ייחודיותו שלו, ואתה מגיעה גם התחרות בין המוסדות. ואפילו ביחס למבחני הבגרות, למעט בנושאים לאומיים רגישים כמו מקצוע האזרחות, הרי שישנם כיום עשרות מסלולים שונים המאפשרים בחירה רבה. נוסף לכך, במרבית המקומות בארץ, ההורים למעשה יכולים לבחור בין כמה מוסדות המקיימים ביניהם תחרות גדולה, בוודאי בחינוך הדתי, שם ההורים יכולים לבחור בין מנעד רחב ביותר של בתי ספר שונים כבר מהחינוך היסודי, מתלמודי תורה חרדיים-לאומיים ועד לממ"דים מעורבים ופתוחים. זהו אינו מונופול!
האם חופש זה קיים בשירותי הדת? האם הגופים הממומנים בידי המדינה מספקים אפשרויות בחירה ומותאמים לאידאולוגיה של הצרכן? על כך בדיוק אנו נאבקים: על העברת כוח הבחירה במינוי רבנים, תקצוב המוסדות וניהול שירותי הדת – לידי הציבור. איננו חותרים להפרטה מלאה, קרי להעברת הסמכות לידיים פרטיות לגמרי, אלא למצב של "הַתְחָרָה", שמשמעותו היא שהמדינה, כרגולטור, מאפשרת לגופים ציבוריים להציע את השירותים הללו ולהתחרות ביניהם. על כן, ההשוואה בין מערכת החינוך לבין מערך שירותי הדת אינה נכונה.
אם נחזור למערכת החינוך, הרי שישנם מקומות שבהם חובה לצאת מקיבעונות שנוצרו ברוח סוציאליסטית, כגון בצורך לתקן את ההסכמים הכובלים שיצרו ארגוני המורים או בצורך לייעל את מערך הפיקוח, שלעתים מבזבז זמן יותר משהוא מועיל – ועדיין, אסור לשפוך את התינוק עם המים.
הפרטה רבה מדי של מערכת החינוך תביא לנו מערכת חינוך פופוליסטית וחסרת אחריות חברתית. במערכת החינוך יש כשלים מבניים הקשורים לטבעה של כל חברה ואלו מחייבים פיקוח. פיקוח שיוודא שבתי ספר מטפלים נכון באוכלוסיות חלשות, בלקויי למידה ובכל מי שמוסד פרטי היה רוצה להסיר את אחריותו מעליו. היכולת שניתנה, למשל, להורים בירושלים לבחור את בית הספר לילדיהם נעשתה דווקא בגלל שיש פיקוח שמוודא שכל מוסד יקלוט אחוז שווה של ילדים טעוני טיפוח. לעומת זאת, בשיטת השוברים, גם אם יינתן שובר יקר מאוד עבור קבלת תלמידים טעוני טיפוח, אין זה מבטיח שבית הספר שנמצא בתחרות עסקית ירצה לקבלם. במקום שיהיו לנו מנהלי בתי ספר שהם אנשי חינוך, נקבל מנכ"לים שמודדים כמה שווה, בשקלים, לקבל ילד ממוצא אתיופי. הפרטה נוספת תחריף עוד יותר את הבעיה החברתית שכבר קיימת היום, מבלי שתינתן יכולת לאזן את כוחות השוק שידברו רק בשפה של כסף. במקום שיהיו לנו מנהלי בתי ספר מקצוענים, שיודעים לזהות הוראה נכונה ולטפח מוסד חינוכי שעושה עבודה אמתית ארוכת טווח, נקבל יחצ"נים שמשווקים מורים דוגמנים, כי העיקר תלוי בשאלת הרישום לשנה הבאה. למה שמנהל יעסיק מורה ותיקה ומנוסה, שהתלמידים לומדים להעריך אותה רק אחרי עשרים שנה, אם הוא יכול לממן בחצי משרה מורה "מגניב" בן 24 שיודע לגרוף מילות הערצה מהורים שלא מבינים בחינוך?
תהליכי הפרטה והלאמה אינם נעים על ציר ישר אחד, אלא יש בהם סגנונות שונים, יישומים מגוונים ודרגות שונות. בהתאם לכך, הצדק החברתי והיעילות הכלכלית יכולים להיות לעתים בצד זה ולעתים בצד השני. יש לדון בכל סוגיה לגופה, ולא על פי כיוונו של וקטור כללי. וכמו במערכת החינוך, הרי שגם בתחום שירותי הדת לא ניתן לתמוך באופן כוללני בהפרטה, שהרי אין דומה שאלת מערך הכשרות לסוגיית רישום הנישואין, ושתי אלו אינן דומות לשאלת שכר הבלניות. לא מתבגרים מסוציאליזם ולא מתבגרים מקפיטליזם: פשוט חושבים.
*שמואל שטח הוא מנכ"ל נאמני תורה ועבודה ומוסמך במדיניות ציבורית
