ציונות דתית חדשה – האומנם?
מאיר רוט
במאמר בשם 'הציונות הדתית החדשה', שהופיע בכתב העת "אקדמות" חוברת יא, תשרי תשס"ב, בהוצאת בית מורשה, מתאר יצחק גייגר את הקבוצות בקרב הציונות הדתית אשר המאפיין המשותף העיקרי שלהן הוא התמודדות אידאולוגית מול הזרם של 'מרכז הרב'. אף שיש בגישה מכלילה כזו מן החשש לחוסר דיוק במחקר חברתי-רעיוני, מכל מקום לצרכים מתודולוגיים הוא מנסה לאגוד את כולן תחת מטרייה סוציולוגית-אידאולוגית אחת. קבוצות אלו מכונות על ידו בשם, צד"ח (ראשי תיבות של "ציונות דתית חדשה") הן ראויות בעיניו לנושא מחקר ועיון, לא רק על שום התנגדותן לזרם שהיה למנהיג ומוביל בחוגי הציונית הדתית במהלך עשרות השנים שמאז מלחמת יום כיפור, אלא גם בגלל הפעילויות הארגוניות שקבוצות אלו הביאו עמן: שפע של כתבי-עת, ספרי הגות, ימי עיון וכנסים, שהמפורסמים שבהם הם כנסי לביא, אותם הוביל הקיבוץ הדתי עם גופים נוספים, ובשנה האחרונה בשיתוף עם ארגון "עדה" מארה"ב.
אף ששורת ההגיון מחייבת אותי אולי להגיב לאותו מאמר בעיתון שבו הופיע, ראיתי לנכון להתייחס אליו דווקא מעל במה זו, דעות-עמודים , שתנועות האם שלה, נאמני תורה ועבודה והקיבוץ הדתי, הם מן המובילות בקבוצה זו, הצד"ח.
במאמר זה אתייחס לטענות הרווחות בציבור כלפי גישתנו, כפי שמבטא אותן גייגר במאמרו. כבר בראשית הדברים אבהיר כי הצטערתי לראות עד כמה טענות אלה, שהושמעו כלפינו זה עשרות בשנים, מאריכות חיים, ואפילו במאמר מקיף המעיד על בקיאות הכותב במקורותיו, מוצגות טענות שלתומי סברתי כי הן אינן רלוונטיות יותר.
ביקורת על רבנים ושיקול דעת הלכתי
מאז המאבק כנגד הרפורמה במאה התשע-עשרה הפך התואר "אורתודוקס" למין פוליסת ביטוח המסירה חשדות של קלות דעת כלפי ההלכה והמסורת היהודית. האשמת אדם דתי בסטייה מן האורתודוקסיה משולה לכפירה בעיקר, עד שאפילו חוגים ליברלים מובהקים בציונות הדתית הקפידו מאז ומתמיד להצהיר על נאמנותם לאורתודוקסיה. במשפט המסכם את יחסם של אנשי צד"ח להלכה, מטיח בהם גייגר אשמה קטגורית גורפת ומטיל ספק אם נשמר הרצף בין האורתודוקסיה הקלאסית לבין חלקים בצד"ח:
גישתם להלכה והכללת שיקולים חיצונים במודע לפסיקה ההלכתית, מרחיקים את האגף הקיצוני שבצד"ח מהאידאולוגיה של האורתודוקסיה. כך גם הגישה התיאולוגית שחלק מהפמינסטיות מבקש לאמץ, והנכונות לבקר רבנים, אינן הולמות את היסוד השמרני המאפיין את האורתודוקסיה, ומוסיפות לטשטוש הגבולות. (שם עמ' 76)
בציבור הדתי קיימת רגישות בקשר לביקורת על רבנים, שנובעת לא רק מתוך צדקנות, אלא גם ובעיקר מתוך ראיית הרבנים כמייצגים האותנטיים של המסורת. לא מעטים סבורים כי בביקורת על רבנים יש משום קריאת תיגר על המסורת עצמה. לא קל להסביר לציבור הדתי שהביקורת על הרבנים נובעת מעמדה דתית רצינית ולא מתוך עמדה קנטרנית הרואה בכל מה שקשור ליהדות קלריקליות מאוסה. הביקורת על דרכי התנהלותם של הרבנים ועל דרכי פסיקתם היא חיונית למערכת זו עצמה, שהרי כל מערכת, ובוודאי מערכת ממסדית הממומנת מכספי ציבור, עלולה להסתאב אם לא תיפול עליה אימת הציבור. יתירה מזו. סוג הביקורת הנחוצה היא לא רק של סדרי מינהל ונקיון כפיים, כי אם ביקורת תכנית. הציבור מצפה ממי שעוטה על עצמו איצטלא דרבנן להאהיב שם שמים על הבריות, לגלות את הפן האידיאליסטי-רוחני של היהדות, המנוגד תכלית הניגוד לחומרנות הפושה בציבור, ולהדגיש את הערכים ההומניים ביהדות ובתורת ישראל. הביקורת על הרבנים לא נובעת אפוא, מן השאיפה לפרוק עול תורה ומצוות, כפי שמטיחים כלפינו מגונני הרבנות, אלא נובע בהחלט ממניעים של צער עמוק על חילול שם שמים הנגרם מעת לעת .
טענה נוספת מועלית כנגד הגישה המעניקה לשיקולים חוץ-הלכתיים מעמד מכריע ובעל ערך בשיקולי הפסיקה:
"….כך מוצג תהליך הפסיקה כתהליך חברתי ותרבותי, שבו שואב הפוסק את המיטב שבתרבות הנכרית ומעבירה לתחום ההלכתי, תוך סילוק או עידון, חלקי לפחות, של פסיקות קודמות, שאינן תואמות את המוסר ואת הערכים המקובלים באומות מתוקנת. בפועל, דומה כי בצד"ח קיימת מגמה להפוך את השיקול החיצוני של הפוסק שהיה עד כה לא מודע, לא שיטתי ומאולץ, לשיקול מודע, שיטתי ואף רצוי." (שם עמ' 68)
על דברים אלו ניתן לומר שבאו לקלל ונמצאו מברך. הניסיון לשלול את השפעת הגישה הדתית ההומנית והמודעת של הפוסק ועולם ערכיו, דורשת מן הפוסק לנתק בין ערכיו ופסיקותיו, ולהציג את עמדתו כמשועבדת למסקנה לוגית הנגזרת מתוך הטקסט ההלכתי המצוי בידו. ספק אם גישה זו תואמת את מסורת הפסיקה לדורותיה, ובכל מקרה אין לראותה כמודל יחיד בהיסטוריה של השתלשלות ההלכה. יש הוכחות רבות לכך שניתן לזהות את התודעה הרפלקטיבית של אנשי ההלכה על פעילותם כבר מימות המשנה ואילך.
לגופא של הטענה, אני מתקשה להבין מדוע על הפוסק לשכוח את ערכיו או להדחיקם בבוא לפסוק ומדוע עליו להתנכר למיטב מצפונו. גם אם נכונה התמונה, המתארת את המבקשים שינויים בהלכה כנוטים להדגיש רק את המקורות התומכים בטיעוניהם ומתעלמים מהפן בהלכה המדגיש את הקביעות וההתמד של המסורת גם כאשר נשתנו הנסיבות, הרי וודאי שאין להוציאם אל מחוץ למחנה, משום שבטענתם הם אינם עוקרים את המשא ומתן הלכתי מן היסוד, שהרי בהלכה קיימות גם גישות התומכות בשינויים עקב תמורות הזמן. הטענה הגורפת שלפיה מודעות הפוסק לעולם הערכים החיצוני עלול לנתק אותו מן האורתודוקסיה, אין בה ממש. לפי מיטב ידיעתי, לא יימצאו בכל מכלול הפרסומים של הצד"ח תימוכין לטיפול הלכתי החורג מן המשא והמתן ההלכתי המוכר.
שאלה בפני עצמה היא, עד כמה רלוונטי להשתמש "במבחן הארתודוקס" כלפי קבוצות מסוימות, זאת, מבלי שקדם לכך דיון היסטורי-תיאולוגי לעצם הגדרת האורתודוקסיה. ספק אם גם בתום דיון שכזה יהיה אפשר להכריע בשאלה, מי רשאי להיקרא אורתודוקס.
אוטונומיה וסמכות
הספר 'בין סמכות לאוטונומיה במסורת ישראל' שיצא ביוזמת תנועת "נאמני תורה ועבודה", הוא המקור העיקרי ממנו לומד גייגר על גישת הצד"ח לסוגייה זו. הוא מבקר את הסמכות ההכרתית-אוטונומית המוצגת במאמרי הספר כדגם רצוי, בניגוד לסמכות ציווית-הטרונומית. לדעתו, עולה מן הספר גישה המורדת בסמכות הרבנית בתחומים פוליטיים, ואף מעבר להם – בתחומים מקודשים יותר כמו הלכה ותיאולוגיה:
"בצד"ח ישנם המרחיקים לכת בהחלת המרד גם בתחומי התיאולוגיה וההלכה, כאשר הם ממירים את הסמכות הרבנית בסמכות אליטה אקדמאית. כתוצאה מכך, בעוד שהציונות הדתית הצליחה למנוע נתק מוחלט מהעולם הרבני ולהעניק מקום מכובד במסגרתה לאותו מיעוט רבני שדגל בה, הרי שהצד"ח נתפסת במידה רבה כמי שמנתקת עצמה מהעולם הרבני, להוציא ממיעוט שולי של רבנים בעלי השכלה אקדמאית, שבדרך כלל אינם נחשבים בעלי משקל בעולמה של ההלכה." (שם עמ' 72-73 )
להלן הערותיי ביחס לטענה זו:
• הטענה, כי הסמכות הרבנית מוחלפת בסמכות אקדמית, מופרכת, שהרי דבר זה מנוגד לסמכות ההכרתית שהיא-היא הבסיס לגישה הביקורתית כלפי כל סמכות. דווקא העצמתו של הפרט על-ידי פיתוח כושר השיפוט שלו, היא זאת המבטיחה שהוא ישתמש בכוח שכלו והכרעתו ולא יקבל אפריורי שום סמכות ללא ביקורת, כולל גם לא את זו האקדמאית. האליטה האקדמאית מבקשת להפיץ את רעיונותיה, כמו כל קבוצה אליטיסטית אחרת, אך ודאי אינה מתיימרת לרשת הנהגה רוחנית רבנית באמצעות "אמונת חכמים אקדמאית".
• גישה הטרונומית נוקשה, החוסמת את הביקורת על סמכויות רבניות, מנוגדת לרעיון הבסיסי של הציונות הדתית אשר סיסמתה הייתה "המרד הקדוש". אותם רבנים מעטים שאכן הצטרפו לתנועה הציונית שילמו מחיר אישי כבד של חרמות, חרפות ואיסורים. לכן, מאז ראשית הציונות היו יחסים מתוחים מאוד בין העולם הרבני, שתבע ציות מכוח "דעת תורה", לבין העולם הציוני, שביקש להחזיר את הריבונות היהודית בארץ-ישראל.
• אנשי הציונות הדתית ביקשו להדגיש את חשיבות האלמנט האוטונומי, בהיותו הבסיס לשיפוט מוסרי והיסוד לביקורת מוסרית-ערכית כלפי הנורמות החברתיות וכלפי הטקסט הדתי וההלכה. היעדרה של גישה אוטונומית עלולה להקהות כל רגש מוסרי טבעי מכך שנוצר זיהוי של ההלכה עם המוסר. ללא ביקורת מוסרית עלולות לצמוח גישות פונדמנטליסטיות, שתחושת השליחות האלוקית תסנוור אותן ותפטור אותן מכל דין וחשבון כלפי המוסר הטבעי, האנושי.
• רבנים אקדמאים – אכן זה צירוף רצוי מאוד! היעדרה של התופעה או נדירותה היא למעשה אחת הסיבות העיקריות להיעדרו של דיאלוג אמיתי בין הממסד הרבני לציבור הכללי. זו גם אחת הסיבות לתופעת המידור הקיימת בתוך הציונות הדתית ביחס לרוב הנושאים הדתיים. ברוב שטחי חייו – בהשכלתו, בתרבותו ולעיתים קרובות אף בעיסוקיו היומיומיים אמון הציבור ליישם דיסציפלינות מדעיות, ואילו עולמו התורני נשאר הרחק מאחור, ברמה התואמת את החינוך ועולם המושגים שרכש בילדותו.
• המושג "פוסקים הנחשבים בעלי משקל בעולמה של ההלכה" הינו שוט שרודף אחר הציונות הדתית מיום הופעתה על במת ההיסטוריה. באמצעות טענה זו ניסו מתנגדיה החרדים של הציונות לשים ללעג ולקלס את אותם רבני הציונות הדתית שכותב המאמר משתבח כי הללו "קיבלו מקום מכובד במסגרתה". להוותנו גם היום בעלי המשקל בהלכה הם רבנים החיים בקהילות מסתגרות ובונים חומות בין קהלם לבין עולם החוץ והתמודדותם עם המודרנה היא מזערית.
אימוץ רעיונות אופנתיים?
טענה נוספת המועלית כנגד הצד"ח, היא הנטייה לקבל ללא סינון וביקורת תפיסות וערכים מבחוץ, כדוגמת הפמיניזם והפוסטמודרניות ולסגלם בתוך תפיסות עולם דתיות. חשש זה מבוסס על הרושם המצטבר מתוך הפרסומים, כי נותני הטון בקבוצה זו הם האגף האידאולוגי-רדיקלי , שבגלל עיסוקם האקדמי הם חשופים להשפעות חיצוניות ונוטים לקבל הלכי רוח הבאים מן החוץ ללא עכבות של שמרנות האופייניות לאנשים מן השורה. עיקר טענותיו מופנות כלפי חוגים אינטלקטואליים העלולים להטות את לב הציבור מן הציות ולהפר את מרות הרבנים. החשש הוא שאין לצד"ח "קו אדום" ולדברי גייגר: "האם ישנם ערכים מה"חוץ" שהיא לא תוכל לעולם לקבל, מכיוון שהם נוגדים את ערכי היהדות וההלכה?" בהערת שוליים אחרונה של המאמר (הערה 104 עמ' 77) הוא אף משלח לחלל האוויר את בעיית ההומוסקסואלים כמקרה מבחן:
נשאל את עצמנו כיצד מתמודדת הצד"ח עם היחס לחד-מיניים. האם היא מתנגדת לתופעה, או שמא תפתח כלים פילוסופיים ופרשניים (אולי כעין אלה שמפתח הפמיניזם הדתי) שיאפשרו לה למתן את ההתנגדות או אף להסירה?
הערה זו חושפת את אי-אמונו של כותב המאמר ביחס לקבוצות הצד"ח. הוא חושש מהתחכמות פילוסופית וממעשה להטים פרשני שיתיר את האסור ויכיר בהומוסקסואלית כצורת חיים לגיטימית בשם הגישה הליברלית-אנושית הנאורה. מכיוון שהדוגמה קונקרטית, ניתן לבחון אותה עניינית ולבדוק האם החשש אומת או נתבדה. בשני הגיליונות הקודמים של דעות (מס' 11, 12), ישנה התמודדות מעמיקה ורצינית בנושא ההומוסקסואליות, במאמרו של הרב רונן לוביץ, המתייחסת גם לאספקטים ההלכתיים של נושא זה וגם לאספקטים הנפשיים והתרבותיים של התופעה. על אף היחס ההומני שהרב לוביץ תובע לגלות כלפי ההומוסקסואליים, הוא אינו מוכן לסטות מן ההלכה הקבועה המקובלת מדורי-דורות. קביעתו זו חוזרת ומודגשת בדעות-עמודים 12, בתשובתו לתגובות הרבות שהתקבלו במערכת העיתון, הקובלות על אי-הצדק שבעמדת ההלכה. בתחילת מאמרו מציין הרב לוביץ כי המאמר נכתב לפני שנים מספר ולא פורסם כיוון ששום גוף לא העיז להתמודד עם הנושא קודם לכן. מקרה מבחן זה של ההומוסקסואליות מעמיד בספק את חששותיו של גייגר ומעלה תמיהות לגבי מסקנותיו אודות צד"ח.
נוכל אפוא לנשום לרווחה ולדחות את הטענה כי בפולמוס זה קיים פוטנציאל לפירוד ופיצול בין אסכולת "מרכז הרב" לבין מתנגדיהם, ולהיפך, ברכה רבה מצוייה באותה תסיסה רעיונית שמסייעת לבירור ולחידוד העמדות של שני הצדדים.
המבחן האמיתי
כל הקבוצות בציונות הדתית, כולל אסכולת "מרכז הרב", נתונות למבחן הנחלת מורשתם לדורות הבאים. אין ספק כי בהנחלת הדרך הציונית-הדתית לדור הצעיר יש קשיים רבים, הנובעים לא רק מהצורך לשתף פעולה עם הציבור החילוני, אלא גם מהתפיסה המחייבת שילוב במציאות תרבותית-חברתית, שבה שולטים תפיסות וערכים השונים ולעיתים אף מנוגדים לעולם היהודי. כל מחנך ציוני-דתי חייב לנקוט באסטרטגיה חינוכית אשר נותנת מענה להתמודדות עם החיים במדינה יהודית, שבה יש לרכוש מקצוע כדי להתפרנס מיגיע כפיים וחובה קדושה מוטלת על כל צעיר להתגייס להגנת העם והארץ. כל עוד ישארו עקרונות אלו משותפים לרובה המכריע של הציונות הדתית, היא תוכל לשמר את זהותה ואופייה הייחודיים, על אף ההבדלים בין הזרמים שבתוכה.
מעבר לוויכוחים בתוכנו פנימה כדאי לתת את הדעת כי לאחרונה קמו עוררין על עתידו של המחנה הממוקם בין החרדים לחילוניים, ונשמעה גם הטענה כי התפיסה המשלבת בין יהדות לחיים מודרניים ניגפת בפני שתי הכוחות המקוטבים, הטוטאליים. תנועת ש"ס היא דוגמה לכך שהיהדות המזרחית נשאבת לתוך העולם החרדי, בעוד בעבר הלא רחוק היו רוב הדתיים והמסורתיים המזרחיים מזוהים עם הציונות הדתית. הקשרים בין אסכולת "מרכז הרב" לחוגים חרדים אשכנזים הולכים ומתהדקים, והם באים לידי ביטוי אף בכינוי: חרד"ל (חרדי לאומי). הסכנה של הציונות הדתית איננה בהתפצלות שבין תומכי "מרכז הרב" ומתנגדיו, אלא בתהליך "ההפרטה" שהיא עוברת – אט-אט נעלמים ממנה גורמי המנהיגות ומוקדי כוח שהצליחו בעבר לרכז סביבם גרעינים חברתיים חזקים ושמשכו אליהם גם מעגלים רחוקים יותר שהיו מזוהים פחות עם הצד האידאולוגי של הציונות הדתית ונמשכו בעיקר לצד החברתי-תרבותי שלה. תהליך היחלשות החוסן הפנימי של הציונות-הדתית, אם לא התפוררותה הם שצריכים להדיר שינה מעינינו!
אף שיש חידושים במחנה הצינות הדתית והפולמוס לא רק חידד את הנושאים האידיאולוגיים-חברתיים אלא גם סייע בבניית חלופה רעיונית של ממש לאסכולת "מרכז הרב". קבוצות הצד"ח למעשה מחזירות את עטרת הציונות-הדתית ליושנה, רק שמיטיבות לעשות זאת מאשר בעבר, שבגלל טירדת העשייה הסתפקו באינטואיציות עמומות ואילו הדיון הנוקב נדחה עד השנים האחרונות. מאז הופעת הציונות הדתית היו זה בצד זה יסוד שמרני ויסוד מהפכני, אסכולת "מרכז הרב" אכן חיזקה את היסוד השמרני, תוך שמוססה את היסוד המהפכני והתרחקה מהציבור הכללי ,עד שבאו קבוצות שעוררו מחדש וביתר עוז את היסוד המהפכני והציגו חלקים הולכים וגדלים של משנה רעיונית שהיה בבחינת "חי הנושא את עצמו". חז"ל מבטיחים לנו ש"מחלוקת לשם שמים סופה להתקיים", תקוותי שבנוסף לקיומה הבריא של המחלוקת זו, היא זאת שתקיים את הציונות הדתית ואולי אף תשמש מקור השראה לציונות בכלל הנלחמת על הישרדותה כתנועה רעיונית-לאומית של העם היהודי.
