למסורתיים אין באמת הלכה / אבישי יורב

 

not memberg

 

התנועה הקונסרבטיבית כאתגר לפוסט-אורתודוקסיה

אין ספק שהציונות הדתית נמצאת כיום בעיצומו של מהלך חדש. יש כאלה שיכנו זאת משבר, מהפך, הגדרה מחודשת, או שמות אחרים מכל מקום, רבים שותפים לתחושה שהציבור האורתודוקסי המודרני עומד כיום על פרשת דרכים רעיונית. אנשים ונשים מן השורה, אינם שבעי-רצון מן המיסגרות האידיאולוגיות והאירגוניות הקיימות, ומחפשים להם דרכים חלופיות להזדהות ולביטוי. עדיין לא ברור לאן יובילו ההתלבטויות והספקות, אך ברור שמה שיהיה איננו מה שהיה. משבר עלול להסתיים בהתרסקות, אך משבר עשוי להיות גם תחילתה של לידה והתחדשות. מי שאיננו שבוי בקונספציה מחשבתית דטרמיניסטית, רשאי להניח שהאופציות עדיין פתוחות והרשות נתונה לכיוונים ולפתרונות שונים. נכון לעכשיו, אין לתסיסה הנוכחית מנהיגות ברורה, לא הוגדרו השאלות הדורשות תשובות ולא הדגשים של סולם ערכים חלופי. הקיבוץ הדתי באמצעות "כנסי לביא", קבוצת הפרופסורים מבר-אילן, התארגנויות הפמניסטיות הדתיות השונות ואחרים, מושכים כל אחד לכיוונו. אפשר שהדברים משלימים זה את זה, אך אפשר גם שלא. "פוסט-אורתודוקסיה" היא יצור שעדיין לא בא לעולם ועדיין לא נקשרו איבריו. טועה מי שחושב שחוסר סיפוק מלימוד גמרא בישיבות תיכוניות, מנייני נשים, "פתיחת" ארון-הספרים ועוד כהנה וכהנה, הן תופעות ספוראדיות. עוד יותר טועה מי שחושב שבכך יסתיים התהליך.
אם ובמידה שנצליח לרדת לשורשה של המוטיבאציה לשינוי, אפשר שיעלה בידינו גם לכוון את התהליך לנתיב קונסטרוקטיבי.
אני מרשה לעצמי להניח שנקודת המוצא של מחוייבות להלכה, איננה עומדת לדיון בציבור האורתודוקסי (לצורך הדיון הנוכחי אינני מבחין בין האורתודוקסיה הקלאסית, החרדיות, הניאו-אורתודוקסיה והאורתודוקסיה המודרנית). אחת השאלות המרכזיות שכן עומדות לבחינה מחודשת, היא בעיית השתלשלות ההלכה. שאלה זו עולה מתוך המתח שבין דרכי החשיבה והפסיקה המסורתיים והתרבות המודרנית (והפוסט-מודרנית), שהציונות הדתית שותפה בה במידה זו או אחרת. פתרונות הלכתיים משביעי-רצון להיבטים הטכנולוגיים אינם מספקים יותר. נראה, שההשפעה המשתקת של הרפורמה, שהביאה ליצירת האורתודוקסיה בזמנה, מתחילה להתפוגג, והזמן בשל להתמודדות מחודשת מול שאלות של מדיניות הלכתית ומטא-הלכה.
אחד הכיוונים בגיבוש הגדרה מחודשת של המחשבה האורתודוקסית נעשה בעימותים מול התנועה הקונסרבטיבית-מסורתית בישראל . מנהיגות התנועה שניסתה (עד כה ללא הצלחה) לחדור לציבוריות הישראלית, מציעה עתה מישנה סדורה של "יהדות הלכתית", אשר מתיימרת לייצג שילוב קוהרנטי ואפקטיבי בין המסורת היהודית-הדתית והתרבות המודרנית. דוברי התנועה טוענים לדמיון-עד-כדי-זהות בין הגישה הקונסרבטיבית להלכה, והביקורת על האורתודוקסיה, העולה לאחרונה .
מה אופיה של תנועה זו? האם היא מסוגלת וראויה לעמוד בראש המהלך החדש? ולאילו מחוזות היא עלולה לגרור אותו? לברור שאלות אלו מכוונת רשימה זו.
אין באפשרותי להתמודד במיסגרת זו עם כל המרחב האידיאולוגי של התנועה. לכן אסתפק בציון כמה נקודות מפתח. למותר לציין, שאין בכאן כל כוונת ניגוח, אלא הבהרת עובדות בלתי מוכרות לציבור הכללי, אשר יוכיחו – כך לעניות דעתי – את התשובה השלילית הנחרצת.

פלוראליזם הלכתי
אחד מעקרונות היסוד של הגישה המודרנית, שמודגש ומועצם גם בגישה הפוסט-מודרנית, הוא הפלוראליזם. על בסיס מרכזיותה של אוטונומיית הפרט, נתפסת כמושכל ראשון, זכותם של כל יחיד ותת-קבוצה, לקבוע בעצמם ולממש את ערכיהם, בתוך החברה הכוללת. פלוראליזם הלכתי כעובדה איננו מוטל בספק. השאלה האידיאולוגית היא באיזו מידה (או באיזו משמעות) ניתן לייחס לו גם לגיטימיות שמלכתחילה. פלוראליזם הלכתי כפי שהוא נתפס בתנועה הקונסרבטיבית, משמעו שכל חבר- לאחר קבלת עקרון המחוייבות להלכה – רשאי לקבוע את מידת מחוייבותו, ולנהוג כפי הבנתו בתוך ביתו. כל קהילה קובעת לעצמה את גבולות המותר והאסור במיסגרתה, וכנסת הרבנים של התנועה מציעה אופציות מועדפות לדרך קיום המצוות. זוהי המציאות. אמת, לא כל מנהיגי התנועה שלמים עם מציאות זו. הרב דוד גולינקין, למשל, התריע נגד הנוהל המקובל שבו החברים קובעים בהצבעה איזה הלכות וכיצד תקויימנה בקהילה . הוא ניסה ומנסה – עדיין ללא הצלחה – להחדיר תפיסה חלופית, לפיה סמכות פסיקה הלכתית מוקנית ל"וועד ההלכה". קביעות הועד, כל עוד לא שונו, מחייבות את כל הקהילות (ומה עם היחידים?). הפן הדמוקרטי בא לידי ביטוי בדיון שבין מומחי ההלכה שבתוך הוועד, ובזכות של חברי התנועה לבחור לעצמם אחת מן העמדות שגובשו, אם אכן היו חילוקי דעות בתוך הוועד, ובתנאי שתמכו בעמדה לפחות שניים מחברי הוועד.
ההנחה האידיאולוגית העומדת אחרי נוהל זה, מבוססת על אימוץ "הדגם ההכרתי", אשר לפיו לא סמכותיות הפוסק קובעת, אלא מידת השיכנוע שבדבריו . בתיאוריה הכל טוב ויפה, דא עקא, שמתוך 13 תשובות שפורסמו (קבצים א-ו) , ובהן יותר מעמדה אחת, רק בארבע(!) פורסמו נימוקיהם של המתנגדים או הנמנעים. גם מבלי לנחש את השיקולים לאי-פירסום ההנמקות ולהאלמות הנמנעים, מובן שכאן אפילו הפאסאדה של שיכנוע הציבור בנימוקים ובאסמכתאות – אינה קיימת.
פסיקת הלכה – שהיא אקט הטרונומי בעצם מהותו – איננה מתיישבת בפשטות עם וולונטאריות התנהגותית מוחלטת. הנושא כולו ראוי לליבון. עד כמה, באיזה גבולות ובאילו הקשרים כפוף היחיד (או הקהילה האוטונומית) לסמכות חיצונית שמכתיבה לו – כך תעשה וכך אל תעשה. ספק גדול בעיני אם יש מקום לפלוראליזם הלכתי ראדיקאלי בפוסט-אורתודוקסיה הבאה עלינו (לטובה?). "איש באמונתו יחיה" – אולי, "איש הישר בעיניו יעשה" – בוודאי שלא.

תשובות "וועד ההלכה"
ששת קבצי התשובות שפורסמו בעברית, אמורים להציג "תעודת זהות" קונקרטית של אופי "התנועה המסורתית" בישראל. לא ניתן לדון כאן בתוכן התשובות, בטכניקת הפסיקה ובכל המשתמע מהן מכללא. ברצוני להתייחס רק לנקודה אחת, לכאורה שולית. רובן ככולן של התשובות נכתב בידי ד. גולינקין, יו"ר הוועד ועורך הקבצים. לאחר עיון מסויים ניתן להתרשם שרמתן הכללית (הן בהיקף החומר, הן בעומק הניתוח והן בנוהל הפסיקה) עומדת מעל ומעבר לכל התשובות האחרות (כמעט). שלא כחבריו, הוא אפילו מעיז להחמיר… מי משקף באמת את גישתה של התנועה – גולינקין, או כל השאר? אפשר לשאול גם אחרת: איזו פונקציה ממלאים פסקי ההלכה בתנועה הקונסרבטיבית?
יותר מרמז לתשובה מצוי בדבריה של חברה פעילה ו"מחוייבת" פ.בריקנר: "…מטרת התשובות היא להפיץ תורה ולתת קו של הנחיה, ולא לפלפל באלפי מקורות. מי שרוצה לפלפל – שילך לבית המדרש וילמד…אמנם תשובות אלו אינן דומות למה שהחת"ם סופר ענה, אבל אני גם לא רוצה לחפש את מה שהחת"ם סופר ענה: אני רוצה את התשובות שלכם!…אם מביאים לי כאן את דעתו של גדליה אלון…הדבר מדבר אלי יותר, כי הוא היה היסטוריון. אם מביאים לי איזו דוגמא מהארכיאולוגיה – היא מדברת אלי יותר. כבר לא מדבר אלי יותר מה שהחת"ם סופר פסק, והוא לא ידבר גם אל בתי…" .
אם זה היחס האופייני ל"תשובות", מדוע מתעקש "ועד ההלכה" להצמד לסוגה נוקשה זו? מחקרים בארכיאולוגיה, היסטוריה ואפילו בתולדות ההלכה, נראים מענה הרבה יותר אותנטי לצרכי התנועה .

קיום מצוות בתנועה ה"מסורתית"
העמדה ה"מסורתית" (בניגוד ל"מתקדמת") מתבטאת בהפנמת גישה עקרונית חיובית להלכה, אם כי ללא שום תיחום קונקרטי. עקרונית, התנועה מגדירה את עצמה כ"תנועה הלכתית". כלומר, שהחברים בה מחוייבים לשמירת מצוות. בפועל, שמירת מצוות היא הפחות חשובה מן היסודות להכרה הדתית . שמירת המצוות למעשה היא סלקטיבית למדי. נשמרים רק מנהגים בעלי אופי סמלי וטקסי. קיום המצוות נתפס כעניין ציבורי, הצהרתי ביסודו, ולא כמחוייבות אישית ממש.
סקר התנהגות דתית של חברי הקהילות הליבראליות בישראל ("מתקדמים" ו"מסורתיים") , העלה שבשתי הקבוצות מעטים ביותר המקפידים מחוץ לביתם על שמירת מצוות.
סקר פנימי שנעשה באחת הקהילות הוותיקות והגדולות ביותר , הראה שרוב החברים אינם מקיימים את המצוות המקובלות כיסוד ההלכה (לא נמצא הבדל בין חברים פעילים למשתתפים סבילים). מתוך רשימה של 10 מצוות בסיסיות (כגון שמירת שבת ומועדים, כשרות, טהרת המשפחה, סתם-יינם וכדומה), בממוצע נשמרות לא יותר מ 5. שלושת רבעי המשפחות אמנם מדליקות נרות-שבת, אך פחות ממחצית המשפחות שומרות על כשרות.
לדעת אנשים מרכזיים , בתוך התנועה יש "בעלי-בתים" ואפילו רבנים רבים שהם "לא-הלכתיים" (או "פוסט-הלכתיים"). ולמעשה – שלא כבעבר – אין יותר "זרם" שמודרך בפועל ע"י פסיקת "שולחן ערוך". רוב הדור החדש מזדהה יותר ויותר עם הזרם התרבותי-חילוני הכללי בארץ. מספר לא קטן מהם מגדירים את עצמם חילוני-מסורתי. בחיי המעשה – וגם באידיאולוגיה – הם בוודאי קרובים לרפורמה יותר מאשר לאורתודוקסיה. כפי שהוזכר, גם הפסיקות המחמירות של וועד ההלכה, אינן נשמרות למעשה. רבה של קהילת אשקלון מצהיר מפורשות : "אין אני רואה אפשרות לאמץ את דעת הוועד האוסרת נסיעה בשבת לבית הכנסת, בגלל ההתנגדות שלנו לכפיה דתית". ואכמ"ל. ככל הנראה רבני הקהילות קרובים בהשקפתם לציבור הרחב יותר מחברי "כנסת הרבנים" ומורי מכון-שכטר, היושבים במגדל השן.

מגמות צפויות בהתפתחות התנועה ה"מסורתית"
עד לפני כ 20 שנה היתה התנועה הקונסרבטיבית האירגון היהודי הגדול ביותר בארה"ב. כיום הולכת שם התנועה ומתדלדלת. מבחינה מיספרית, יורד מיספר החברים בה. המעניין ביותר הוא תהליך הפיצול, בני הזרם ה"ימני" [=שומרי המצוות] נוטשים את התנועה ומצטרפים לקהילות אורתודוקסיות. כ 20% מצטרפים לתנועות הליבראליות האחרות. כמחצית חניכי התנועה אינם מצטרפים לקהילה יהודית מכל זרם שהוא . בישראל, רק כמחצית מן הילדים הבוגרים מוצאים עניין בתנועת הוריהם . ילידי ישראל (שהם כ 10% מהחברים) משתתפים בתפילות הרבה פחות מן הממוצע.
יש מי שתוהה אם ההבדלים האידיאולוגיים בין הרפורמה והקונסרבטיבה באמת מצדיקים את קיומן כתנועות נפרדות. במיוחד לאור הכיוון של חזרה למסורת שמתפתח בתנועה הרפורמית. היהדות שוב איננה נתפסת בה כפולקלור, אלא כתרבות לאומית. לאמיתו של דבר, הבדלים של ממש יש כיום בתוך הקהילות של שני הזרמים, ולא ביניהם .

איזהו חכם – היודע את מקומו
לדעתי, הדילמות היסודיות של המחשבה הדתית בזמננו, נובעות מן המתח שבין העקרונות המטא-הלכתיים המנחים את פוסקי ההלכה כיום והרעיונות המודרניים המקובלים. ה"פתרון" הקונסרבטיבי, של דומיננטיות הרכיב האחרון, ואימוץ יסודות מסורתיים רק ובמידה שאינם סותרים אותו, איננו קביל. הדילמה לא תיפתר ע"י ביטול אחד הצדדים. האתגר ההיסטורי הוא מציאת שילוב והשלמה בין השניים. כיצד ייעשה השילוב – מוקדם עדיין להנבא.
חברי התנועה המסורתית מצביעים "ברגליים" בעד גישה רב-תרבותית פוסט-מודרנית. גישה זו יש בה בוודאי כבוד למסורת, אך אין היא מתיישבת אם נאמנות להלכה ולמושג "פסיקת הלכה". הגישה ה"מסורתית" מתייחסת ליהדות כ"דברים שבלב" ובפועל מעלה מס-שפתיים להלכה. מי שאיננו מעוניין בפוסט-אורתודוקסיה במשמעות של פוסט-הלכה, איננו יכול ללכת בעקבות הגישה הקונסרבטיבית. פיתוח ההלכה יכול להיות תהליך אותנטי רק כשמקורו הם צרכים אמיתיים של נושאיה. לא כשהמוטיבציה נובעת כדרישה מבחוץ של המתנערים ממנה. בשביל לקדם את ההלכה צריך להתקדם עם ההלכה.
בעניין זה אין טוב מלצטט את הרב גולינקין : "כדי לשנות את ההלכה צריכים תחילה לקבל את עול המצוות…ייתכן שאפשרי הדבר לפרש, או אפילו לבטל, היבטים מסויימים של ההלכה – אבל צריך שהדבר ייעשה מתוך המערכת. אם ההלכה לא מחייבת אותנו, איזו זכות יש לנו לשנות אותה?". דברי פי חכם חן.
מצד שני, אין לפסול על הסף את כל חברי התנועה. ההיפך הוא הנכון. רבנים וחברים "מחוייבים" באמת, עשויים להעשיר את הדיון. יש באוספי תשובות וועד ההלכה שהוזכרו למעלה, כמה וכמה רעיונות פוריים. אחדות מן התשובות, מציגות בצורה ברורה את הניגודים שעוררו את המהלך הפוסט-אורתודוקסי. כדאי מאד שהוגי-דעות ופוסקי-הלכה יתמודדו עם הטיעונים שבתשובות . מן הסתם יימצאו ביניהם אחדים רציניים ותקפים, ואחרים שטחיים ומעוותים. תוכו יאכלו וקליפתו יזרקו. תמשיך התנועה המסורתית בפיתוח תוכניות לימוד לצעירים, ויהי נועם ה' עליהם – שכל החינוך הממלכתי יצטרף לתל"י. אך תוכניות אלו אין בהן יותר מאשר "ציפוי למזבח". מכאן ועד מנהיגות כוללת, רחוקה הדרך. בל תצא האש ותאכל את ארזי הלבנון.