לעמוד לפני ה' – בניית שפה דתית ורוחנית לשבר הרווקות / הרב תני פיינטוך

 

תופעת הרווקות תופסת בשנים האחרונות נפח רב ומביאה עימה דילמות הלכתיות שונות כמו המיניות והמגע הפיזי בקרב רווקים מבוגרים. בכדי ללוות את הכאב והשבר, צריך לחשוב וליצור שפה דתית־רוחנית, שמכירה בשבר שקיים במציאות, ומכילה את המורכבות ואת החיים בדיסוננס ובפער בין ההלכה למילוי הצרכים האנושיים.

קונפליקט הרווקות הדתית והמיניות

בשנים האחרונות הולכת וגוברת ההכרה הלא־פשוטה שהרווקות הממושכת בציבור הדתי היא תופעה עם נפח ונוכחות, שהן כנראה גם ארוכות טווח. אולי לא 'כאן כדי להישאר' לתמיד, אבל לפחות בינתיים. עם ההכרה הזו מתגבשת המחשבה שהחשיבה על הנושא הזה צריכה להפוך מחשיבה פרטנית, כתשובה למקרים בודדים, לחשיבה מערכתית יותר. הכאבים שמלווים את החיים האלה ונחווים על ידי רבים ורבות מאתגרים את הרגש והחשיבה שלנו כבני משפחה, כחברים, כאנשי חינוך והנהגה רוחנית או פשוט כמאמינים.

אחד הנושאים המורכבים יותר בתקופת הרווקות, שמדוברים פחות באופן ציבורי, אולי יותר נלחשים, הוא המיניות. המיניות והתקשורת הפיזית נתפסות היום כצרכים חשובים של מערכת הגוף-נפש של אדם בוגר, שמורכבים מדחפים, יצרים ותשוקות, אך גם מצורך במגע אנושי חם ובאינטימיות. רווקים ורווקות דתיים רבים/ות (ולהלן – כל מה שנכתב מתייחס לשני המגדרים) מספרים שהם חווים קונפליקט בין הצרכים האלה ותחושת החוסר שנובעת מהיעדר המימוש שלהם, לנאמנותם להלכה ולברית עם ה', שהם גדלו איתה בפשטות וחיים איתה בשלום ואפילו בעומק בתחומים רבים. אל ההתמודדות האישית הזו מתוספת התמודדות נוספת, כשהם בתהליך בניית זוגיות, עם הרצונות של הצד השני. בפועל, הספקטרום של רמת 'שמירת נגיעה' רחב מאוד, גם בקרב רווקים שמשתייכים לציבור 'תורני' יותר, והפער בין הצדדים יכול להוסיף מתח רב במהלך בניית הקשר.

המיניות והתקשורת הפיזית נתפסות היום כצרכים חשובים של מערכת הגוף-נפש של אדם בוגר, שמורכבים מדחפים, יצרים ותשוקות, אך גם מצורך במגע אנושי חם ובאינטימיות. רווקות ורווקים דתיים רבים מספרים שהם חווים קונפליקט בין הצרכים האלה ותחושת החוסר שנובעת מהיעדר המימוש שלהם, לנאמנותם להלכה ולברית עם ה', שהם גדלו איתה בפשטות וחיים איתה בשלום

הקונפליקטים האלה מובילים לפעמים למצוקה גדולה, שמביאה חלק מהרווקים לנטוש את כל עולמם הדתי, בגלל הקושי להתמודד עם תחושות האשמה והחטא, או בגלל תחושות של 'צביעות' או חוסר קוהרנטיות.[1] חלק אחר, לא קטן, שומר על זהותו הדתית ויחד עם זה בוחר בדרך אישית שנעה גם מחוץ למסגרת ההלכתית. אחרים שומרים על נאמנות להלכה ומקבלים בהשלמה, ברמות שונות של כאב, את הקשיים שהם חווים כתוצאה מכך. ויש כאמור ספקטרום רחב בין לבין.

רווקים דתיים רבים לא מחפשים שיח רבני או רוחני בהקשר הזה. אני מכבד את בחירתם ודברי לא פונים אליהם. בתור מי שהתחתן בגיל צעיר יחסית, ולא חווה בדרך את עולם הרווקות, הדייטים (כמעט) והבדידות, אני גם משתדל לגשת לנושא עם הרבה ענווה וממקום שלא שופט את הבחירות האישיות של רווק זה או אחר. ובכל זאת, יצא לי להתרשם בשנים האחרונות שיש אחרים שכן מעוניינים בשיח כזה. הם רוצים, קודם כל, שיראו וישמעו אותם. שיראו את הכאב, את המצוקה שנובעת מהסתירה בין עולמם הדתי לצרכי הגוף־נפש שלהם. חלקם מעוניינים בהיתר הלכתי, לפחות חלקי, למגע עם בני המין השני בתקופת הרווקות, שעלולה להיות ארוכה ואולי גם להימשך כל חייהם. היתר כזה, יקל עליהם ויאפשר להפחית את הדיסוננס המתמיד בחייהם. אחרים אינם מצפים להיתר הלכתי אלא מחפשים דרך, נתיב ללכת בו, שיצליח להחזיק את העולם הדתי שלהם יחד עם מה שהם חווים או בוחרים בנוגע למיניות שלהם. יש תפקיד חשוב למנהיגות הדתית כשותפה בעיצוב הדרך הזו, מתוך רגישות וראייה כנה של המציאות.

הגדרה מחדש

לטעמי צריך להתחיל בהגדרה מחדש של המצב, או של הבעיה. מצד אחד נדרשת התבוננות מורכבת על מיניות וצורך במגע. זו שפה שהולכת ומתעצבת בשנים האחרונות גם בציבור הדתי, ובמונחים דתיים. עיקרה הוא שלא נכון ולא הוגן להציג את המיניות רק במושגים של יצר, וממילא רק כאתגר להתגברות. המיניות ניתנה באדם על ידי הבורא כחלק מהגוף והנפש שלו. התורה מייעדת אותה למלא חלק משמעותי בקשר של בני זוג נשואים – חלק מיכולתם לבטא את אהבתם ולחזק את החיבור ביניהם בשילוב של גוף ונפש, כפשט הפסוק '… וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד' (בראשית ב, כד). בנוסף, יש במיניות גם אלמנט של יצר, וביצר יש פוטנציאל של נזק והרס, יחד עם כוח של יצירה ומימוש חשוב של כוחות האדם.

מצד שני, ההלכה שאוסרת על מגע מעין זה ויחסים כאלה בתקופת הרווקות איננה הגבלה טכנית, אלא ביטוי של התפיסה הערכית של התורה, שייעדה, כאמור, את המימוש של החלקים האלה באדם למסגרת של נישואין, עם המחויבות והקדושה המאפיינות אותה. מעבר למחויבות שלנו לקיום ציוויי התורה, אני חושב שהדרך שהתורה מתווה כאן היא עדיין הנכונה והמיטיבה ביותר מבחינה חברתית, ערכית ונפשית, עם כל הקושי בהקשר של הרווקות. לכן, גם אם תיאורטית היה אפשר, בכלים הלכתיים, להגיע להיתר כזה או אחר, לא נראה שזה הכיוון הרצוי. להיתר כזה שיאפשר מימוש של מיניות, או אפילו מגע חלקי, מחוץ למסגרת של חיי נישואין, עלולות להיות השלכות דתיות, ערכיות ונפשיות קשות, על מוסד הנישואין ועל החברה. מעבר לכך, האם לרווקים עצמם היתר כזה יביא מזור או יפתור את הבעיה? אני לא בטוח. דומה שניסיונם של רבים מעיד שמימוש של קשר גופני בקשר שאין בו המחויבות של נישואין, הסתיים בהרבה מקרים בכאב ובאופן פוגעני, בייחוד עבור נשים, גם אם לא בכל המקרים. במיוחד כאשר מדובר בקשרים קצרי-טווח, חלק גדול מהמצוקה אינו נובע מהמגבלות ההלכתיות אלא מהעדר האופציה למיניות שהיא חלק מאהבה ומחוייבות.

הגדרת הדברים כך יכולה להוביל אותנו בראש ובראשונה להבנה ולהכרה שהמצוקה שנוצרת לא נובעת רק מקושי אישי של מישהו להתאמץ ולהתגבר, אלא מחוסר או שבר של ממש בעולם. החוסר נוצר בגלל קונפליקט במציאות בין עולם ערכי שהתורה הציבה ושאנחנו מזדהים אתו גם במציאות הנוכחית, למציאות החיים של אותם רווקים. אפשר לראות את זה כשבר שנוצר במציאות,[2] כמובן עבור מי שמקבל את התורה כמעצבת מציאות. זהו קונפליקט אמיתי שאין לו פתרון פשוט. צריך קודם כל לכאוב את הדבר הזה. השבר, כאמור, אינו אצל אדם זה או אחר; הרווקות אינה כישלון פרטי של רווק ספציפי, אלא חלק מהמציאות האנושית שלנו כיום, שיוצרת שבר בגלל הסתירה שנוצרה בה בין ערכים וצרכים אמיתיים. האנושות בחרה במציאות הזו, והתפתחה לתוכה, מפני שיש בה יתרונות ערכיים ומוסריים רבים (ואני לא מכיר רבים שהיו רוצים לחזור למציאות קדומה ללא הערכים המוסריים של העידן המודרני, עם כל חסרונותיהם). אנחנו בסך הכל רואים במציאות הזו, גם דרך משקפיים דתיות, התקדמות של העולם ומימוש של רצון ה'. אבל יש בה גם שברים.

חלק חשוב מהחידוש שדרוש בעיני הוא האמירה המפורשת של הדברים – נתינת מילים למצב הכואב הזה – גם על ידי המנהיגות הרוחנית. רווקים רבים שעולמם הדתי חשוב להם מרגישים שגם כשהם זוכים לתמיכה מהמנהיגות הזו הם נתקלים לעיתים בהכחשת התחושות שהם חווים בהקשר הזה, או בהתייחסות למיניות שלהם רק כאל יצר רע שצריך להתגבר עליו. לפעמים הם לא יתקלו בהכחשה אקטיבית, ועדיין תהיה העדפה לא להתבונן במציאות שלהם בתחום הזה, או בבחירות שלהם בתוכה, וההתייחסות המפורשת היחידה היא לאיסור ההלכתי.

חלק חשוב מהחידוש שדרוש בעיני הוא האמירה המפורשת של הדברים – נתינת מילים למצב הכואב הזה – גם על ידי המנהיגות הרוחנית. רווקים רבים שעולמם הדתי חשוב להם מרגישים שגם כשהם זוכים לתמיכה מהמנהיגות הזו הם נתקלים לעיתים בהכחשת התחושות שהם חווים בהקשר הזה, או בהתייחסות למיניות שלהם רק כאל יצר רע שצריך להתגבר עליו

להמשיך לעמוד לפני ה'

כדי ליצור נתיב להליכה בתוך השבר הזה דרושות מילים, שפה דתית ורוחנית. שפה שמכירה בכך שהמצב אינו שלם, ומאפשרת עמידה לפני ה' גם במצב הלא־שלם הזה; שמכירה ברווקים כאנשים מלאים, שחיים חיים מלאים בהרבה תחומים – מקצועיים, חברתיים ואנושיים, אבל בהקשר של הזוגיות והמיניות נמצאים במציאות שאינה שלמה, בקונפליקט שלפעמים נחווה כבלתי אפשרי. דרושה שפה מורכבת, שאינה נמנעת מלהגיד את האיסור, אבל שגם מעבירה את האחריות אל האדם עצמו, שהוא העומד לפני ה' ונותן לפניו דין וחשבון; שנותנת אמון בו או בה שהם מודעים להלכה ולערך הרוחני שמאחוריה ושואפים לבחור בהם, ושוקלים בכל פעם מחדש את בחירתם לאורה, והם גם היודעים מתי הבחירה הזו לא אפשרית להם (וכבר חז"ל כנראה הכירו במציאות כזו אפילו לגבי יצרים, בדבריהם המפורסמים על לבישת שחורים והליכה למקום לא מוכר. וכאן, כאמור, מדובר במשהו מורכב בהרבה מיצרים). ולכן כשהם בוחרים אחרת הם לא יחיו בתחושה מתמדת וקשה של אשמה, או לחלופין ינטשו את כל עולמם הדתי רק בגלל אי־עמידה באידאל ההלכתי הזה. דרושות מילים שבאמצעותן הם יוכלו לפתוח שיח אמיתי עם ה' על מצבם ובחירתם, כדי שלא ישאו לבד את המשא של המצב הלא־שלם הזה.

יש מילים חשובות שקיימות כבר בשיח, מהשדה של חטא ותיקון, או תשובה. עולה מתוכן אמירה חשובה שחטא מתוך מצוקה מהסוג הזה לא מבטל את התחומים הרבים שבהם האדם כן מחויב ומקפיד, אפילו אם הדבר קורה פעמים רבות. ותיקון באמצעות תשובה, גם לאחר שנים רבות, תמיד אפשרי. אסור שאדם יקבל תחושה שאם הוא לא הצליח בזמן נתון לשמור על המחויבות המלאה בתחום הזה, אז אין ערך למחויבות שלו בתחומים אחרים, או לתפילתו.

אפשר להעמיק את ההתבוננות על המצב ולהוסיף לשפה הרוחנית שעוסקת בו מילים נוספות. נקודת מוצא להתבוננות כזו יכולה להיות שקיום ההלכה הוא רק חלק מהדרישה שהתורה דורשת מהאדם. מי שרואה את עצמו שייך לברית עם ה' מחויב בה, אבל לא רק בה, אלא גם במערכת יחסים עם ה', בעמידה יומיומית לפניו ושיח איתו. את הכיוון הזה בהקשר הספציפי של מיניות בתקופת הרווקות התחילה לפתח הרבנית ד"ר ג'ני רוזנפלד, במאמרה מלפני כ־11 שנים.[3] במאמר זה קראה הרבנית ג'ני 'להחזיר את הקב"ה לתמונה', ולהוסיף שפות נוספות על (אך לא במקום) השפה ההלכתית.

הרבנית ג'ני גם פיתחה בדבריה את מושגי החטא והתשובה על פי דרכו של ר' צדוק הכוהן מלובלין. היא הציגה את תפיסת ר' צדוק שהחטא והיצר, בייחוד בהקשר של המיניות, אינם מוגדרים כפעולה ספציפית, אלא כחלק מהזהות שלו כנברא חסר. תהליך התשובה כולל הכרה וקבלה של המצב הזה, ומתוך כך יצירת מודעות, שיח פנימי, אחריות ומוכוונות אנושית אתית כלפי האחר גם כאשר בוחרים במעשה החטא. היצרים והמשיכה שמאפיינים אדם מצביעים גם על נקודות הכוח, הפוטנציאל והאנרגיות שלו, ואלה יכולים גם למצוא ביטויים אחרים וחיוביים אם מזהים אותם מתוך החטא ומכוונים אותם נכון.

כדי לעמוד לפני ה' עם מלוא המכלול שלנו אנחנו זקוקים גם לתפיסה מורכבת ולא פשטנית שלו ושל טיב היחסים איתו. העמידה לפניו איננה דבר אחד וסטטי, אלא היא יכולה להשתנות ולהתחדש בכל יום. אפשר לתת מילים לעמידות השונות לפניו מהשדה של הקבלה והחסידות, שקובעות שה' הוא אחד, אבל הוא מופיע בעולם באופנים שונים

לדעתי כדאי להוסיף לדברים האלה כמה מחשבות לגבי אופן העמידה שלנו לפני ה' והשיח איתו. כדי לעמוד לפני ה' עם מלוא המכלול שלנו אנחנו זקוקים גם לתפיסה מורכבת ולא פשטנית שלו ושל טיב היחסים איתו. העמידה לפניו איננה דבר אחד וסטטי, אלא היא יכולה להשתנות ולהתחדש בכל יום. אפשר לתת מילים לעמידות השונות לפניו מהשדה של הקבלה והחסידות, שקובעות שה' הוא אחד, אבל הוא מופיע בעולם באופנים שונים. השפה הקבלית מדברת על ספירות שונות, או 'פרצופים' שונים, שאפשר לראות בהם גילויים שונים של האלוקות האינסופית. אלה נוצרו מפני שהאלוקות – שהיא במקורה אינסופית וממילא אינה בעלת פנים מסוימות – הצטמצמה כדי לאפשר קיום לעולם מחוצה לה, והתלבשה בלבושים מצמצמים שונים כדי שהעולם והאדם יוכלו להכיל את הופעתה ולתקשר איתה.

בין הספירות, המידות, או ההופעות השונות של האלוקות יש גם ניגודים. בצד אחד נמצא החסד, ובצד שני הדין המנוגד לו. יש צדדים 'זכריים' ו'נקביים'. וכולם חלק מאותה אלוקות. האדם עומד בעת ובעונה אחת מול כולם, או לסירוגין מול זה או מול זה, שומע בזמנים שונים את קול אלוהים באופנים שונים, או שומע כמה קולות בעת ובעונה אחת.

השפה הזו היא כמובן מורכבת מאד, לא בהכרח מתאימה לכולם, ואין כאן אפשרות של ממש לגעת אפילו בקצה שלה. אבל אפשר, בשלב ראשון, לשאול ממנה באופן פשוט יותר משהו מצורת החשיבה הכללית שלה. בהקשר הנוכחי, אפשר, למשל, לדבר על פנים שנקרא להן 'אבהיות' (כסמל, לא כאפיון של אנשים ספציפיים), שמציבות את הרף ההלכתי והערכי של דבר ה' שמופיע בהלכה, ושקובע את החזון של החברה שאנחנו רוצים לראות. יחד איתן אפשר לדבר על פנים נוספות, אולי 'אמהיות', רכות יותר,[4] שמחבקות גם כשיש אי־עמידה ברף הזה, שלוקחות בחשבון את החיסרון שבמציאות.

המשך ההחזקה של הפנים ה'אבהיות' ברקע גם אצל מי שבוחר בחירות אחרות ברגעים מסוימים חשוב לא רק בגלל המחויבות הפורמלית, אלא גם כי בלי התביעה הזו רבים עוד יותר לא יתחתנו, כמו שקורה בחלקים מסוימים בחברה החילונית. כי הכל אפשרי – גם קשר, גם מיניות, גם ילדים, וגם בלי התחייבות מוחלטת ומגבילה של נישואין. התביעה המתמדת של הפנים ה'אבהיות' נותנת דחיפה כל הזמן לכיוון של נישואין. ויחד איתם, הפנים ה'אמהיות' מאפשרות עמידה ב'כאן ועכשיו' שאינה רק בתנועה של אשמה. הן מאפשרות לשטוח, בשיח ותפילה כנים עם ה', את התחושות והכאבים, המורכבות של המציאות החסרה שהאדם נתון בה והמצוקה שנחווית בה, ומבקשת את קבלתו עם הבחירות שעשה, גם הבלתי שלמות. הוא יכול גם לעתור לבורא, בענווה אבל גם בכנות, שייטול חלק מהמשא של האחריות.

החזקת שתי התנועות יחד דורשת לקיחת אחריות ועמידה מול ה' על שלל פניה, ושאלה כנה מה רצונו ממני, כל פעם מחדש. אבל לדעתי היא גם מציעה חיים לבוחרים בה, וגם המשך עמידה לפני ה' לא רק כמחויבות אלא כזכות, כמקום להישען עליו ולהיתמך ממנו, לקבל כוח. זוהי הצעה ראשונית, התחלה של פיתוח שפה, ואולי היא חלק הכרחי מהמשך העמידה של היחיד והציבור מול ה' בעולם משתנה, מתוך אמונה שהוא נוכח גם בעולם הזה.

בהקשר הנוכחי, אפשר, למשל, לדבר על פנים שנקרא להן 'אבהיות' שמציבות את הרף ההלכתי והערכי של דבר ה' שמופיע בהלכה, ושקובע את החזון של החברה שאנחנו רוצים לראות. יחד איתן אפשר לדבר על פנים נוספות, אולי 'אמהיות', רכות יותר,[5] שמחבקות גם כשיש אי־עמידה ברף הזה, שלוקחות בחשבון את החיסרון שבמציאות

אפשר להוסיף שהשפה הזו לא קשורה רק לרווקות. החיים בעידן הנוכחי מעמידים מולנו מצבים ומציאויות נוספים שבהם מתקיים קונפליקט כזה. דוגמה מתבקשת נוספת היא להט"בים שחווים את הברית עם ה' בעומק דתי ובהקפדה על מצוות ועשייתן בשמחה, וגם רוצים לחוות אהבה, בית ומשפחה. הרצון נראה אמתי ומוצדק, וגם כאן לא הוגן להגדירו רק במונחי היצר. והסתירה היא שוב אמתית, לא בעיה של פרט טכני קטן בהלכה שאפשר לדון בשינויו. ולכן זהו שבר, ונלווה אליו הרבה כאב. הסתירות הללו הן כנראה ממאפייני התקופה הזו, ואולי כדאי לחדד את ההקשבה לתופעות אלה ולא להפסיק לשאול מה ה' שואל אותנו ומעמנו בתקופה הזו גם אם לא נגיע לתשובות. ואולי, כהמשך לדרכו העקרונית של הרב קוק, אפשר לחשוב האם המצב של הרווקות המתמשכת, שכל כך רחבה היום, הוא רק תאונה מקרית, חטא והחמצה, או שזו תופעה שמכילה גם אמת מסוימת, גם אם לא שלמה, ויכולה ללמד אותנו ולאתגר את החשיבה שלנו על מוסד הנישואין ולעזור לה להתחדש.

*הרב יונתן (תני) פיינטוך הוא רב קהילת 'אילנא דחיי' בירושלים, מלמד תלמוד וחסידות באוניברסיטת בר אילן ובבתי מדרש שונים וכותב על החיבורים בין הלכה ואגדה בחז"ל. חבר בוועד המנהל של ארגון רבני בית הלל

___________________________________________________________________

[1] ראו תיאורים במאמרה של ג' רוזנפלד, דעות 43.

[2] אני כמובן בונה בכך, כגמד על כתפי ענק, גם על השפה שפיתח הרב שג"ר בכתביו, לגבי המציאות בעידן הפוסט מודרני.

[3] ראו בהערה 1.

[4] הכוונה כאן אינה למונחים הקבליים של 'פרצופי' 'אבא' ו'אמא', שהם יותר מורכבים ואף הפוכים מבחינה מסוימת למוצע כאן, ואכמ"ל.

[5] הכוונה כאן אינה למונחים הקבליים של 'פרצופי' 'אבא' ו'אמא', שהם יותר מורכבים ואף הפוכים מבחינה מסוימת למוצע כאן, ואכמ"ל.