'עד עתה יושבים היינו בצל עץ החיים בגן העדן'
על שפת העולם החוויתי בספר הזוהר
מלילה הלנר-אשד.
על שפת ים כנרת
ארמון רב תפארת
גן אל שם נטוע
בו עץ לא ינוע
(פיכמן, שירי ילדים)
בפרשת תרומה בזוהר ישנו סיפור קסום וארוך שהוא אחד מתוך עלילות ר' שמעון בר יוחאי וחבורתו המפוזרות בספר הזוהר. עלילת הסיפור מתרחשת במסגרת יממה אחת. עלילת היום מתרחשת ברובה תחת צל האילנות בבקעת גנוסר על שפת ים כנרת, והמשכה בדרך מצל העצים שעל המים ועד העיר, כנראה טבריה. עלילת הלילה מתרחשת בעיר, בביתו של רשב"י, בעיקר לאחר חצות הלילה.
בקריאה חוזרת ונשנית נשביתי בסוד קסמו של הסיפור והייתי רוצה להאיר כמה מפניו המיוחדות על מנת לנסות ולהבליט קווים מספר מן התמונה הגדולה של העולם החוויתי והמיסטי של ספר הזוהר. הסיפור הוא על אנשים, על מורה ותלמידים, על היחסים בין הטבע לבין החוויה הדתית, על התפילה וכוונותיה, על עבודת המיסטיקאי, על חוויות הדבקות ובאופן כללי על חייה ולימודה של חבורה מיסטית. הסיפור הוא מעשה חריזה מופלא של התרחשויות קטנות העוברות על החבורה עם מדרשים ארוכים ומורכבים שהם חידושי תורה ההולכים ומתעצמים עם מהלך השעות.
המינון בין עלילות החבורה לבין הדרשות אופייני לזוהר. סיפור המסגרת תופס כחמש עשרה שורות המפוזרות לאורך עשרים הדפים ואילו הדרשות אותם נושאים גיבורי הסיפור על פסוקי המקרא ממלאים את כל שאר שורותיו. על אף הנפח הקטן שתופסת עלילת הסיפור, היא היא היוצרת את כוחו של הסיפור הזוהרי. בה אנו פוגשים בגיבורים ודרכה אנו נחשפים למוטיבציות העיקריות המפעילות את הדרשות הנאמרות. הבנת מלאכת המחשבת האורגת יחד את סיפור העלילה בדרשות מהווה תנאי הכרחי להבנת כוחה של היצירה וייחודה. המסגרת הסיפורית מפעילה את אופיין וכוונתן של הדרשות, והדרשות מצידן משתמשות בחומרי העלילה ואף מקדמות אותה.
כמו רבים מסיפורי חבורת הזוהר מתרחש סיפורנו בטבע, בהליכה בדרך ובבית. מקום חידושי התורה בסיפורי הזוהר אינו בבית המדרש או בבית הכנסת. התורה שבעל-פה, כמו השכינה, שרויה לפי תפיסת גיבורי הזוהר ומחבריו מחוץ לכתלי מוסדות הקהילה. הרוח המחדשת בתורה והמביאה סעד וסמך לשכינה נמצאת בתנועה בדרכים, בשדות, תחת העצים, במערות, ובמפגש בין בני אדם האוהבים אלו את אלו, אוהבים את התורה ומייחלים לקרבת האל עד כלות.
סיפורנו פותח בתמונה אידילית, שרוח עולם המשנה שורה עליה.
ר' שמעון ור' אלעזר ור' אבא ור' יוסי היו יושבים יום אחד תחת האילנות בבקעה על ים גנוסר. אמר רבי שמעון: "כמה נאה צל זה שחופה עלינו מתוך האילנות, ואנו צריכים לעטר מקום זה בדברי תורה!"
(זוהר ח"ב קכז ע"א )
בלא שמץ של אפולוגטיקה פותח ר' שמעון של הזוהר בשבח החוויה מלאת העונג של הישיבה בצל האילנות. המשך דבריו הם תיקון מופלא למשנה האוסרת את הפסקת שינון המשניות כדי להתפעל מיפי האילן והניר. התיקון הוא בבחירה לא להפסיק בין לימוד תורה לחוויה העונג מיפי הטבע, אלא להפך, לעטר את הטבע בדברי תורה כשבח להם, כדי להוסיף יופי רוחני על יופים הטבעי, וכדרך להגיע לעומקים חדשים בחווית האדם את הטבע. החברים מודים לאילנות המעניקים להם צל בכך שהם מייפים אותם בדברי תורה, כדי, כניסוחם המיסטי: 'לעשות הכל אחד'. הטבע והתורה אינם מפורדים ומנוגדים אלא מתייחדים בחווית האחדות האלהית.
בצל האילנות וכתודה להם הוא דורש דרשה מרהיבה על עצים, כאשר נקודת המוצא שלו היא דרשת הפסוק משיר השירים (ג, ט) "אפיריון עשה לו שלמה מעצי הלבנון… תוכו רצוף אהבה". רשב"י דורש את עצי הלבנון כעצים מיוחדים, עצים סימבוליים המשקפים את עולם האלוהות.
בסוף הדרשה על האפיריון אומר רשב"י:
מי שזוכה באותו אפיריון זוכה בכל, זוכה לשבת בנחת צל הקב"ה שנאמר "בצילו חימדתי וישבתי". (שיה"ש ב, ג)
ועתה שאנו יושבים בצל הנחת הזה, יש לנו להסתכל שאין אנו יושבים אלא בצילו של הקב"ה, בתוך אותו אפיריון.
ויש לנו לעטר מקום זה בעטרות עליונות עד שיתעוררו עצי אותו האפיריון להביא עלינו צל אחר.
(זוהר ח"ב, קכח ע"א)
זהו רגע השינוי, כאן עובר הסיפור למעמד מיסטי. כאן עומדות רגלינו ברגעיו המופלאים של הזוהר. זהו הרגע שהמורה חווה ומנכיח עבור תלמידיו שינוי בתודעה.
האפיריון שדובר בו אינו עוד נושא מטאפיזי, או תיאוסופי שמדברים עליו, אלא חוויה שמי שמשיג וזוכה בה, באותו המלוא האלהי, זוכה למעמד של ישיבה בצילו הנחשק של האהוב, הוא הקב"ה. עתה, משהתבהר מעמד האפיריון כמעמד חוויתי עבור האדם, עובר רשב"י להווה הנוכח. לא רק שהאפיריון הנו חוויה, אלא שזו חוויה הנחווית עתה, בהווה, על ידי רשב"י ותלמידיו, היושבים עתה בצל הנחמד של הקב"ה, בתוך אפיריונו. רשב"י כאן הוא מורה, וככזה הוא מסביר לתלמידים את חווית המעבר מצל מסֶדר אחד, לצל מסדר אחר לגמרי, את רגע הרחבת התודעה. "ועתה שאנו יושבים בצל הנחת הזה, יש לנו להסתכל שאין אנו יושבים אלא בצילו של הקב"ה, בתוך אותו אפיריון". וכל זה, ראה זה פלא הזוהר, מבלי שהצל הראשון ימוג ויעלם כמשתנה אלגורי. הצל הנעים והקריר, צילם הטבעי של העצים שבטבע, נותר ועומד בחיוניותו המנעימה בסיפור. החברים היושבים תחת האילן חווים עתה שני צללים, את צל האילנות וצל עמוק וכולל ממנו, צילו הנחשק של הקב"ה. רשב"י אף מגדיר את תכלית המשך הדרשות "לעטר מקום זה בעטרות עליונות", כדי לחוות רמה נוספת ועמוקה יותר של צילו של הקב"ה.
אחרי הדרשה על האילנות חוזר רשב"י לנושא הפרשה וחוזר לפסוק הפותח את פרשת תרומה: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" (שמות כה א). רשב"י דורש שכדי לחוות את ה'תרומה', היא רוח הקודש, יש לעמול ולעשות ולהשתדל. רוח הקודש אינה באה לשכון באדם בחינם, אלא על ידי טהרת האדם את ליבו נפשו גופו ומעשיו. דרשתו זו של רשב"י על הפרשה קשורה לדרשתו על האילנות. אם המשאלה היא להגביר את עומק הצל של הקב"ה בחווית החבורה, יש להקדים שהעָצמה זו היא פרי של מאמץ והשתדלות. הצל לא מעמיק מעצמו אלא על ידי פעולת האדם וכוונתו.
בשלב זה עובר רשב"י לדרשה ארוכה שעניינה כוונת התפילות בימי חול וביום השבת ומשם ממשיכה עלילת הסיפור.
באותה שעה קם ר' שמעון והחברים אף הם קמו והלכו. אמר ר' אלעזר לר' שמעון אביו: "אבא, עד עתה היינו יושבים בצל עץ החיים בגן העדן, מכאן ואילך כשאנו מהלכים, צריכים אנו ללכת בדרכי השומרים עץ זה".
(זוהר, ח"ב קלח ע"ב)
העץ שוזר את חוט העלילה. ר' אלעזר, בנו של רשב"י, מזהה עתה את החוויה שעברה החבורה תחת צל עצי בקעת גנוסר כישיבה בצל עץ החיים בגן העדן. כמו שביקש רשב"י בראשית הדרשה, אכן נתעבה והעמיק הצל המיסטי בסיפור. עצי בקעת גנוסר היו לעצי אפריון שלמה, ועתה היו לחווית האושר של ישיבה בצל עץ החיים, שכאן הוא גם העץ הממשי, גם האל ואולי גם רשב"י בעצמו.
ר' אלעזר מכיר בכך שהיציאה לדרך מצל עץ החיים אין משמעה עזיבתו אלא הליכה בדרכי שומרי עץ החיים. דבריו הם פראפרזה מענינת ודרשה נועזת על להט החרב המתהפכת, שענינה בסיפור הגרוש מגן עדן לשמור על אדם ואשתו מלקרב אל העץ. כאן השמירה על עץ החיים, היא המאמץ לא לאבדו גם בהליכה בדרך כשאין אוחזים בו ממש.
בעודם מהלכים בדרך, ממשיך ר' אבא את מאמץ החבורה לא להפסיק ממגע עם התורה ועם האל. ר' אבא, בחיר התלמידים, דורש דרשה מיסטית מובהקת שענינה העבודה אליה מחויב המיסטיקאי על מנת להשרות על עצמו את השכינה, או את רוח הקודש. ר' אבא בונה את הדיון ענין זה סביב דרשה על מזמור סג בתהילים, 'מזמור לדוד בהיותו במדבר יהודה', המבליטה את העובדה שאף כשהוא נרדף ושרוי בצער השתדל דוד לומר שירים ותשבחות לקב"ה, שכן רוח הקודש לא היתה שורה על דוד אלא אם כן השתדל להשרותה עליו. מעשיו של דוד הופכים לפראדיגמה של המיסטיקאי. 'וכך בכל מקום לא שורה רוח הקדש של מעלה עד שיתעורר עליו אדם מלמטה'!
דוד מגלם עבור חבורת הזוהר את סוג המיסטיקאי האהוב מכל. הוא המגלה הגדול של רוח הקודש בשירתו, הוא המייצג של ספירת מלכות , המשבחת ומשוררת תמיד לאהובה, והוא המסמל את התנועה והארוטיות הנקבית, ואת המאמץ המיסטי המתמיד להקשר ולהזדווג באל. שבחו של דוד בעבודתו הדתית מתמצה בדרשת ר' אבא במילות המזמור "אלהים אלי אתה אשחרך". המילה אשחרך נדרשת כמסמלת את שחרות השחר. דוד, המתקין ומשבח את אור השחר השחור על אף קדרותו, בא על שכרו בכך שהוא זוכה לאור הלבן שמאיר, שהוא אור אספקלריה שמאירה, וזוכה בכך להיות בן העולם הבא. האור הכהה מסמל מבחינת עולם הספירות את ספירת מלכות, המעורבבת, המורכבת והכהה, וככל שעולים בהשגת רמות אלהות גבוהות יותר חווית האור המתלווה אליהן הולכת ומתבהרת עד "לבן שאין לבן בעולם כמותו". דוד במדבר יהודה הוא סמל למיסטיקאי המייחל לחוות את האור הכהה של השחר כדי להגיע ממנו לאור הלבן. גדולתו של דוד כמיסטיקאי היא היכולת לייחל, לערוג ולבטוח.
מתוך דרשה על המשמעות המיסטית של צימאונו של דוד במדבר, עובר ר' אבא לדרשה שמפליגה בשבחו של רשב"י. ר' אבא משווה את צמאונו של דוד לדבר אלהים במדבר לצמאונם של בני החבורה לשתות בצמא את דבריו של מורם ר' שמעון. תקותם היא שכשם שדוד מצא דרך לחוות את האל אף במדבר מחוץ לקודש, מתוך תקוה לשבח במקום הקודש, כך יבואו אף הם לחוות את דברי רשב"י בעתיד במקום (או במצב התודעה) הקרוי 'קודש'.
דבריו של ר' אבא חשובים כדי להבין ענין מרכזי בעולם החוויה הדתית בסיפור זה בפרט ובזוהר בכלל. דרשות החבורה אינן נותרות בגדר דרשות, הן הופכות לחוויה טרנספורמטיבית עבור הדורשים והמקשיבים. החבורה כביכול נכנסת לתוך התמונה של דוד במדבר ולתמונת מצב הנפש שלו ומתוך כך מתבהר לבני החבורה מצב נפשם שלהם. מצב זה של דרשה כמכוננת מצב תודעה מועצם הוא מאבני היסוד של הבנת עולם החוויה הזוהרי, שכן הדרשה בדברי התורה היא היא הפראקטיקה המיסטית העיקרית של חבורת הזוהר! הדרשות מכוננות את הסיפור והסיפור מכונן את הדרשות.
דרשתו של ר' אבא נאמרת בדרך ובסופה אנו חוזרים אל עלילת הסיפור. החבורה ממשיכה בדרכה עד שהיא מגיעה לעיר. עם רדת הלילה מגיעים החברים לביתו של רשב"י. עצמת חוויות היום מביאה את רשב"י להצהיר באופן דרמטי על יחודו של יום מיוחד זה.
אמר ר' שמעון, כמו שיום זה האיר לנו בדרך זו לזכות בו בעולם הבא, אף כך לילה זה יאיר לנו לזכותנו לעולם הבא, ולעטר דברי היום בלילה זה לפני עתיק יומין. שהרי יום מושלם כזה לא ימצא בכל הדורות האחרים, אשרי חלקנו בעולם הזה ובעולם הבא!
זוהר ח"ב קמג ע"א
דרשות היום והלילה מזכות את החבורה ב'עולם הבא', ויש לדעת ש'עולם הבא' כאן אינו כמשמעו השגור העולם הבא אחרי העולם הזה בלבד. 'עולם הבא' בזוהר משמעותו עולם השפע האלהי הבא בהווה מתמיד, 'הבא תמיד ולא פוסק'. הצהרתו של רשב"י משמעה שהיום וחידושי התורה שנאמרו בו לא רק שבנו משכן, גן עדן ואפיריון אלא הביאו את החברים לזכות בחוויה שהיא משאלתם התמידית, להשקות ולהרוות משפע הנהר האלהי הזורם במציאות.
כמו במקומות רבים אחרים בזוהר אין שלמות היממה אלא בשלמות של היום והלילה, ועל כן כשמגיע חצות הלילה אומר ר' שמעון לחברים שהגיע הזמן לעטר מרכבה קדושה של מעלה בדברי התורה. רשב"י מבקש מר' יוסי לפתוח בדרשות הלילה: "אתה שלא שמענו מילותיך ביום זה בינינו אתה תהיה התחלה, להאיר הלילה."
שוב אנו רואים כבכל אורך הסיפור את השימוש בחמרי העלילה, כיון שזהו לילה הרי שצריך דבר תורה להאירו. לכל המשתתפים ביממה זו יש תפקיד בהארת המציאות, הארת חשכת הלילה והארת עצמם. ר' יוסי, שכמונו הקוראים טרם אמר את דברו, מוזמן עתה לפתוח בדרשה הסוגרת את הסיפור ואת היממה.
ר' יוסי פותח בדרשה על הפסוק המתחיל את שיר השירים: "שיר השירים אשר לשלמה". מילות שיר השירים הן כזכור גם אלו הפותחות את הסיפור. ר' יוסי דורש כדבי ר' עקיבא, על שלמות שיר השירים מבין כל השירים, "שבח שיר זה הוא כלל כל התורה". שיר השירים היא שיר כל השירים כי שלמה הביא בשירה זו לזיווג הרמוני ושלם את האל הזכר אותו העמיד משה, עם האלוהות הנקבית אותה גילה דוד במזמוריו. ר' יוסי כמו כל גיבורי הסיפור חוזר לדרוש את פרשת תרומה. דרשתו מקשרת את כל דרשות הסיפור שכן היום שנגלה שיר השירים הוא היום של התגלות השכינה בארץ, והוא כיום הקמת המשכן, כיום הקמת מקדש שלמה, והוא היום המספר את סיפור משיכת רוח הקדש אל תוך משכן גוף האדם.
דרשתו של ר' יוסי ממשיכה ודורשת באופן נפלא את פסוקי שיר השירים עד הפסוק "כי טובים דודיך מיין". הדרשה הולכת וצוברת איכות יותר ויותר אקסטטית. החבורה רואה עצמה כאוסף אורות הדבקים ומזווגים באלהים ומקבלים ממנו אור כדי להאיר ולעורר עמו את השכינה. ומאין בא בהם אותו האור הזוהר? זהו הרגע הטרנספורמטיבי בו החבורה חווה, דרך ר' יוסי, שהיין אותו הם דורשים וממנו הם מלאי חדווה ואקסטזה הוא האלהים בעצמו!
"כי טובים דודיך", חוזר (הכתוב) אל השמש המאירה לה ללבנה, מתוך הארת אותם אורות עליונים והוא נוטל את האור של כולם ומאיר ללבנה.
ואותם מאורות המזדווגים בו, מאלו מקומות הם מאירים?
חזר ואמר 'מיין', מאותו יין משומר, מאותו יין שהוא חדוות כל החדוות,
ומי הוא אותו יין הנותן חיים וחדווה לכל?
זה הוא אלהים חיים, יין הנותן חיים וחדווה לכל!
ועוד 'מיין' מאותו השם הנקרא יהו-ה,
זה הוא יין החדוה של אהבת האהבה ומזה הכל מאירים ושמחים!
זוהר ח"ב קמז ע"א
הלילה הואר, שכרון האהבה הנסוך בהם הוא האלהים בעצמו. החבורה מצויה בתוך חוויה ור' יוסי הוא הנותן לחוויה את שפתה. החברים באים ומנשקים אותו בראשו. ואז בוכה ר' שמעון. בכיו האקסטטי ודבריו הם אישור לחוויה שעברה החבורה. הם חוו יום ברוח הקודש.
בכה ר' שמעון, אמר: 'יודע אני ודאי שרוח הקודש העליונה מכשכשת בכם.
אשרי דור זה, שהרי לא יהא כדור זה עד הזמן שיבוא מלך המשיח, שהרי תורה חזרה לעתיקותה.
אשרי הצדיקים בעולם הזה ובעולם הבא'!
ח"ב קמז ע"א
הכוונה בדברי כל גיבורי הסיפור היתה להשרות עליהם את רוח הקודש והנה היא מופיעה ומנצנצת בכל החבורה.
כמו בספורי זוהר רבים אחרים, מופיע ר' שמעון המורה הגדול בסוף הסיפור על מנת לבאר עבור החברים והקוראים את משמעותו העמוקה של הסיפור בכללותו. יחודה של היממה שעברו החברים הוא כדברי ר' שמעון ב'החזרת התורה לעתיקותה'.
התורה העתיקה אליה מרמז רשב"י היא התורה במקורה האלוהי, בפניה הקדומות והקמאיות כפי שנתגלתה בעולם גן העדן. תורה זו היא תורת חסד נטול דין, תורה של עולם אחדותי טרם נפרד הנהר היוצא מעדן לעולם מחולק ומובחן של איסור והיתר, טוב ורע.
תם הסיפור. הדרשות חרזו אלו לאלו דברים על האל, על המשכן, על התפילה, על הנפש ועל האור הנכסף שהוא התרומה של אנשי הזוהר לבנין משכן לרוח, שהוא עניינו של הסיפור כולו. סיפור זה הינו פרק אחד מתוך ההזמנה הגדולה של יצירת הזוהר לחידוש פניה העתיקות-חדשות של היהדות.
עיבוד: גלעד מלאך
