מכתבים למערכת
טהרת המשפחה בדורנו
בעקבות מאמרו של ד"ר דניאל רוזנק
"ההלכה והלכות נידה – מצוי ורצוי" (דעות 32, סיוון תשס"ז)
מתקבל הרושם שהדרישה
לשינוי בנושא טהרת המשפחה נובעת כביכול מירידת הדורות ומאווירת המתירנות. האומנם?
מרבים לדבר ולכתוב על
תועלת החינוכית ועל שיפור הזוגיות בעקבות ההרחקה של "שבעת הנקיים", ומצטטים:
"מפני מה אמרה תורה נידה לשבעה? מפני שרגיל וקץ בה. אמרה תורה, 'תהא טמאה
שבעה ימים כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה' (בבלי נידה לא, ע"ב)".
ציטוט זה מתייחס לדין נידה דאורייתא, שלפיו מרגע שמתחילה וסתה של האישה עליה לספור
שבעה ימים ולטבול בליל שמיני. כשהחלו בנות ישראל להחמיר עם עצמן האם באמת אישה
בדקה עצמה כל חודש בעבר? סביר להניח שלא. כל זאת בגלל ההנקה.
אישה מינקת
אינה מקבלת מחזור חדשי. היא נחשבת הלכתית "מסולקת מדמים", ומותרת לבעלה
כל אותה תקופה. עד לפני מאה שנה, עד המצאת החלב המפוסטר ותחליפו, אמהות השתדלו
להניק את ילדיהן לפחות 24 חודשים. מבחינות מסוימות הייתה ההנקה גם אמצעי מניעה.
בימי הביניים אסרה ההלכה על אלמנות וגרושות מיניקות להינשא שנית, כדי להגן על
התינוק, פן ימות. אב היה מחויב לשכור את שירותיה של מינקת אם לאשתו לא היה חלב משל
עצמה. ממסמכים של קהילות באירופה מתקבלת תמונה שלפיה ילדים נולדו בהפרש של שלוש
שנים זה מזה, בדיוק כמו שאנו מוצאים בקרב יהודי אתיופיה שעלו ארצה ובקרב יהודי
תימן לפני 60 שנה. הדבר מוכיח שהן היו "נקיות" רוב תקופת הנישואין. הן
גם לא האריכו ימים.
בימינו
המציאות השתנתה מן הקצה אל הקצה. נשים לא בהכרח מיניקות, וגם אישה מינקת, בגלל
השתנות הטבעים, אינה תמיד "מסולקת מדמים". הרב
ד"ר דרייזין, בספרו "זיווג מן השמים" (שנכתב
בארצות הברית לפני יותר מ-30 שנה), מנסה להתמודד עם דור חדש שיולד פחות ומשתמש
באמצעי מניעה פסולים מבחינה הלכתית. הגלולה הגיעה מאוחר יותר. הוא מוצא קשר ישיר
בין "שלום בית" למיניות.
זוגות חיים
יחד הרבה שנים, בתקופה שמעודדת זוגיות, תקשורת ומיניות, בלי קשר לנושא פרייה ורבייה.
זו תקופה שפוסלת פוליגמיה. ביגמיה אסורה על פי חוק במדינות המערב. משחזרנו לארץ
התעוררו בנו אנרגיות וכוחות רדומים של שמחה ועונג. אנשים היום צמאים למגע גופני ולגילויי
אהבה, כצורך בסיסי אנושי. לנשים רבות אמנם נוח עם ההרחקה שבועיים בחודש, אך לרבים
זו מצוקה של ממש, עד כדי תופעות של עצבות ודיכאון – "לעג לרש", התבטאה
באוזניי חברה רק השבוע. נראה שהחברה היהודית הייתה חייבת להמציא תאוריות לחינוך להתאפקות, כדי שיתאימו לחומרת ר' זירא.
ההיצמדות
העיקשת לחומרת בנות ישראל ור' זירא תמוהה. תלמידי חכמים
בימינו בקיאים מאוד בדמים. איך הם לוקחים על עצמם משפחות שלמות שעוברות על איסורי
כרת דאורייתא ונכשלות? איך הם לוקחים על עצמם עינוי גוף וסיכון בריאותן של נשים,
הנאלצות ליטול הורמונים כדי לשנות את המסלול הטבעי של הביוץ בגופן?
הרמב"ם כבר כתב
שאין בין ימות המשיח לימינו חוץ משעבוד מלכויות. עולם כמנהגו ינהג. גם כשיקום לנו
מלך מבית דוד, הוא לא יוכל לפסוק לכל בנות ישראל במראות דמים. רבנים ופוסקים יהיו
אלו שיחליטו על פי עדותנו, על פי אולטרא-סאונד, על פי רופא – האם אנו מקריבות
החודש שני תורים ובני יונה קורבן זבה, או שמא יכולות אנו לעלות להר אחרי טבילה
במקווה שבוע אחרי שקבלנו מחזור?
רבקה שמעון,
מנחה להעשרה זוגית,
פסגת
זאב, ירושלים
