מסורבי עלייה על ידי מדינת
ישראל

על ההעלאה המתעכבת של בני
הפלאשמורה לישראל.

חמי רמיאל

לסיפור הזה יכול היה להיות סוף אחר: התלהבות שתסחוף את המדינה, התגייסות כללית למען יהודים
הנמצאים במצוקה אמיתית, מאמץ כן להעלותם ארצה. אבל נראה שלא זהו הסוף המסתמן
לסיפורם של בני ה'פלאשמורה'[1] (פלאשים = יהודים, מורה=מומרים, מורחקים), אשר  כ26,000- איש מהם עדיין מחכים
באתיופיה לעלייתם ארצה. מתוכם כ16,000- אנשים נמצאים במחנות באדיס אבבה ובגונדר
ומקיימים אורח-חיים קהילתי-יהודי, אך הם עדיין "מסורבי עלייה" מצד מדינת ישראל.

 

עליית יהודי
אתיופיה בעשרים השנה האחרונות מקפלת בתוכה לא מעט תובנות, או שמא סמלים, לגבי
החברה הישראלית: קיבוץ הנדחים כפעולה ציונית – המזכירה את ימי טרום וראשית המדינה (כולל המעורבות של גורמי
ביטחון כדוגמת ה"מוסד"); ההתלהבות, השמחה והקונצנזוס בקרב תושבי ישראל
במהלך מבצעי העלייה ובעיקר בארועים חד פעמיים, ומולם היחס האמביוולנטי (שלא נאמר
השלילי) לעולים עצמם בתהליך הקליטה הארוך והיומיומי; יחס חשדני מצד הממסד הדתי;
יחס הישראלי לזר ממנו בתרבותו ובמראהו.

על אף הרושם
שנוצר בציבור – רושם שלא משתנה
למרות נסיונות העוסקים בעליית יהודי אתיופיה לערב את התקשורת בעניין –  ועל אף
הטיעונים של גורמי עלייה לאחר "מבצע שלמה" (1991), כאילו סיפור עליית
יהודי אתיופיה הסתיים, וההתמודדות מעתה היא רק עם קשיי קליטתם, הרי שלמעשה נושא
עליית יהודי אתיופיה נמצא כעת בשלב קריטי, בכל הקשור לשאלת שייכותם וקבלתם לתוך
החברה הישראלית. שלב זה בא לידי ביטוי גם בשאלת הבאתם של שארית יהודי אתיופיה
המכונים "הפלאשמורה".

מי הם בעצם
הפלאשמורה? סיפורם מתחיל בשלהי המאה שעברה, בזמן הידוע בתולדות אתיופיה
כ"קפו-קן" –
הזמן הרע (1882-1892), כאשר  עדת "ביתא ישראל" נקלעה לשרשרת של משברים
קשים: שנים קשות של בצורת, רעב ומגיפות פקדו את האיזור. רבים מתו, כפרים שלמים
הוכחדו, אלפים נעקרו מבתיהם ונדדו ממקום למקום. בנוסף, הושפעה העדה מהמלחמה
שהתחוללה בין האתיופים ובין צבאות שפלשו מסודן, וכן מנסיונות כפיה להתנצרות מצד
השלטונות האתיופים. מאז ועד לעליית יהודי אתיופיה היה מעבר מתמיד של יהודים לאורח
חיים לא-יהודי, אך למעשה הם הוגדרו על ידי סביבתם הנוצרית כיהודים, היו מבודדים
בכפרים באזורים מסויימים, ואף שמרו על קשרי משפחה וקשרים חברתיים עם עדת
"ביתא ישראל". ההערכות מדברות על כ30- אחוזים מכלל עדת "ביתא
ישראל", הנמצאים במעמד זה.

בעיית
עלייתו של ציבור זה באה לידי ביטוי לראשונה ב"מבצע שלמה", כאשר לאדיס
אבבה הגיעו בעקבות הקריאה לעלייה גם אלפים מבני הפלאשמורה על מנת לעלות עם אחיהם,
אך לאכזבתם הוגדרו על ידי הגורמים הישראליים כלא-יהודים, ולא הורשו לעלות. חלקם
נקרעו ממשפחותיהם ונשארו  באדיס אבבה.

 

יפת אלמו,
יו"ר עמותת "מכנף דרום לציון" ששמה לה למטרה להביא לארץ את יהודי
הפלאשמורה, טוען שמלכתחילה היתה ההחלטה שלא להביאם לארץ החלטה פקידותית ולא משפטית
או ממלכתית. אך גם אם ההחלטה הראשונית נבעה מחוסר ידע, הרי שמאז נמצא הנושא
בדיונים חוזרים ונשנים על ידי ועדות ממשלתיות (כדוגמת ועדת רובינשטיין  ב1991-
וועדת צבן ב1993-) וציבוריות, ונבדק ונלמד במסגרות שונות ובאופנים אחדים: ברמה
הממלכתית, באקדמיה, ואף מבחינה חוקית.

במהלך השנים
התנהלה עליית הפלאשמורה בטפטוף של בודדים, בעיקר בעקבות בקשות של קרובי משפחה
מישראל. בראשית 1998 הועלו לארץ כ4000- מהם, אשר שהו באדיס אבבה. ובשנה האחרונה
הועלו עוד כ1400- אנשי אזור קווארה. כיום נמצאים עדיין רוב בני הפלאשמורה
באתיופיה, אך באדיס אבבה ובגונדר סגורים שערי הקונסוליה, השגרירות ומשרד העלייה לכל
בקשות עליה מצד יהודי אתיופיה, והאפשרות היחידה להגשת בקשות עלייה היא דרך משרד
הפנים בירושלים. זאת בניגוד לנציגויות ישראל בעולם הפתוחות בפני כל יהודי לבקשות
עלייה.

 

בני
הפלאשמורה יכולים לקבל את זכות העלייה בשתי דרכים:

האחת היא
"חוק השבות" המקנה זכות עלייה לכל מי שהוא יהודי (קרי: אמו יהודיה) או
לכל מי שסבו או אביו יהודיים, או חזרו ליהדות בארץ. חלק גדול מבני הפלאשמורה עונה
להגדרה זו, אך כ"ממירי דת מרצון"  נטען שחוק השבות לא מקנה להם את הזכות
לעלייה.

הדרך השניה
היא  "איחוד משפחות". לרוב בני הפלאשמורה קרובי משפחה מדרגה ראשונה או
שניה בארץ. אלא שכאן עומד לרועץ החשש מפני מעגלי קירבת משפחה נוספים שיתרחבו לאחר
העלאתם של קרובים אלו.

 

אפשרות עלייה על פי "חוק השבות"

חוק השבות
אינו חל על "בן דת אחרת" כלומר, מי שמוצאו יהודי אך המיר את דתו. מצבם
של בני הפלאשמורה סבוך מעט לאור הסתייגות זו, אך למעשה חלות החוק עליהם תלויה
בפרשנות מצבם. יש הטוענים כי למעשה בני הפלאשמורה מעולם לא המירו את דתם, אלא רק
פסקו מלקיים אורח חיים יהודי (מחדל שאכן נתפס בעיני בני עדת "ביתא
ישראל" כהמרת דת), וממילא אין לראותם כבני דת אחרת היוצאים מגדרו של החוק.
לעומתם, קיימת פרשנות הגורסת שיש לראות בהתנהגות הפלאשמורה "המרת דת".
ברם, גם לפי שיטה זו נראה שהפלאשמורה זכאים לעלייה על בסיס מעמדם ההלכתי. זאת, כפי
שיפורט מיד, בעקבות חזרתם ליהדות המתבטאת במעשיהם.

"מבחינה
הלכתית עומד לזכותם של יהודים אלו הכלל 'ישראל על אף שחטא – ישראל הוא'", אומר הרב מנחם וולדמן, לשעבר נציג הרבנות
הראשית ומשרד הדתות ביחס ליהודי אתיופיה, ראש משלחת ממלכתית בנושא הפלאשמורה
ב1992-, וכיום מי שמלווה את החזרה ליהדות של שארית יהודי אתיופיה ועוקב אחרי
קליטתם בארץ, "ואכן עמדת הרבנות הראשית, כבר מתחילת שנות ה90-, דגלה בסיוע
וקירוב של בני הפלאשמורה ליהדות, במיוחד לאור הסימנים על רצונם לשוב לחיקה. יחס
הרבנות הראשית השתנה לפני כשנתיים, כאשר הראשון לציון, הרב בקשי דורון, דרש תהליך
של גיור מלא והסתייג מהושטת סיוע לציבור זה באתיופיה לפני הגעתו ארצה, בנימוק
שיתכן כי מעורבים בהם גויים וכי הזיהוי אינו ברור". אל מול גישה זו מדגיש הרב
וולדמן את העובדה, כי אחוז ההתבוללות ונישואי התערובת בקרב אוכלוסייה זו הוא דווקא
אחוז נמוך ושולי (כשלושה אחוזים בלבד).

בהתאם
למדיניות החדשה של הרבנות הראשית עברו העולים מקרב הפלאשמורה שעלו בתחילת שנת 98',
גיור לחומרה. עם זאת, גם בעמדתה המחמירה הרבנות הראשית אינה מהווה מכשול חוקי
ומעשי להבאת קבוצה זו ארצה.

הסימנים
לנכונותם של בני הפלאשמורה לשוב ליהדות בולטים ומובהקים. במהלך השנים האחרונות
זורמים רבים מהם מן הכפרים אל אדיס אבבה ואל גונדר, ובסיוע הג'וינט וארגון צפון
אמריקה למען יהודי אתיופיה (NACOEJ) מתרכזים בקרבת נציגויות ישראל,
וממתינים לעלייתם ארצה. בריכוזים אלו נוצרה מערכת קהילתית תומכת המפתחת (בסיוע
ארגונים יהודיים שונים) את לימוד העברית, את הכרת המנהגים היהודיים, ובעיקר מדגישה
שמירת מצוות וקיום טקסים כמו תפילה בציבור וחגיגת מועדי ישראל.

המסקנה מכל
הנאמר היא שהתשובה לשאלת זכאותם של בני הפלאשמורה לעלייה אינה חד משמעית: אף אם
נאמר שבני הפלאשמורה המירו את דתם, הרי שעתה, לאור רצונם הברור לשוב ליהדות, רצון
שהממסד הדתי מכיר בו, אין כל סיבה להמנע מלראות בבני העדה יהודים ולהעלותם. מעתה,
הכל תלוי ברצון מפרש החוק.

 

אפשרות עלייה בשל "איחוד משפחות"

אחד החששות
אשר מועלים כנגד עליית יהודי הפלאשמורה, הנובע מהקושי לקבוע את מעגל הקירבה
המשפחתית המזכה באישור עלייה, הוא החשש מפני אתיופים רבים שינצלו את קירבתם היחסית
על מנת לברוח מאתיופיה ולעלות לארץ. הרב וולדמן ויפת אלמו מראים שלחשש זה אין בסיס
וכי לאורך השנים מדובר במספרים קבועים ובאוכלוסייה מתוחמת, בעלת מעגלים משפחתיים
וגאוגרפיים ברורים. הדברים חזרו, נבדקו ואושרו מספר פעמים במהלך השנים האחרונות,
ואף קיבלו חיזוק עם פרסום ממצאיה של ועדת אפרתי.

ועדת אפרתי
הוקמה על מנת לפקח על מפקד שארית יהודי אתיופיה, שנערך במהלך החודשים
פברואר-אוגוסט 99. חברי ועדה ציבורית, ובלתי תלויה זו היו מומחים ואנשי ציבור,
ובראשה עמד דוד אפרתי, לשעבר ראש מינהל האוכלוסין במשרד הפנים. המיפקד כלל מחקר
פרטני ובדיקת קירבת משפחה ושורשים, ואימת נתונים ממיפקדים קודמים. בעקבות כך קבעה
הועדה באופן חד-משמעי: "… מכאן עולה שגם אם יעלו כל המתפקדים ויתגיירו בישראל לא יבואו
בעקבותיהם קרובים נוספים, מכיוון שכמעט כל הקרובים הללו כבר כלולים במיפקד."
וכדי לא להשאיר מקום לספק מוסיף דו"ח הועדה ומציין כי  "ניסיון העבר מלמד בבירור שהעליות
מאתיופיה והתהליכים של איחוד משפחות שחלו בעקבותיהם לא הובילו לפריצה של המעגלים
הקהילתיים של שארית יהודי אתיופיה המוכרים לנו והממופים היטב במפקד. כל העולים
(מבני הפלאשמורה, ח.ר.) שעלו
בשנים האחרונות לישראל שייכים לאותו מירקם קהילתי המשתקף במיפקד".

מסקנות ועדת
אפרתי היו ברורות והחלטיות: מתן סיוע הומניטרי על מנת להבטיח את שלומם של שארית
יהודי אתיופיה, וזירוז עלייתם.

 

 אל מול
ממצאי הועדה עולה כעת אצל רבים מבני העדה האתיופית הזעקה על הקיפוח והאפליה לעומת
עליות מארצות אחרות כמשתמע מהעיכובים, ההתלבטויות, המבחן הקפדני לאורך השנים
וסגירת השערים הממושכת. יפת אלמו טוען שההסבר ליחס המפלה כלפי יוצאי אתיופיה נובע
מתפיסה סטריאוטיפית, שרואה ביוצאי אתיופיה אנשים חסרי השכלה, אשר אין צורך להתחשב
בטענותיהם. הרב ולדמן, לאחר היסוס ובזהירות רבה, מדבר על "גזענות" כלפי
"השחורים" –
"גזענות המשפיעה על היחס לעולים האתיופים בכלל ולשארית יהודי אתיופיה
בפרט".

העיכוב של
עלייה זו, לטענתו של פרופ' סטיב קפלן מהאוניברסיטה העברית, שהיה מעורב הן בפן
המעשי והן בפן האקדמי בשאלת יהודי אתיופיה, הוא תוצאה של חוסר החלטה מצד מדינת
ישראל על מדיניות מסודרת ומסגרת מוגדרת לגבי עלייתם של בני הפלאשמורה באופן כולל.
כל ממשלה בתורה הקימה ועדה לבדיקת הנושא (ממשלת שמיר ולאחר מכן ממשלת רבין), או
הסכימה לעלייה של קבוצה חלקית – כל זאת מבלי לנסות לפתור את הבעיה ברמה מערכתית. כיום תלויה
ועומדת הבטחתם של ראש הממשלה אהוד ברק ושרת הקליטה יולי תמיר, כי כל בני הפלאשמורה
יועלו בקרוב ארצה.

אולם
בינתיים המצב החומרי של האוכלוסייה הממתינה לקיום ההבטחות קשה מאד: התנאים באדיס אבבה
ובגונדר הינם תנאי מצוקה קשים. עוני, חוסר עבודה, רעב ותחלואה מביאים  למותם של
רבים הממתינים לעלייה. למן יוני 98' ועד אוגוסט השנה נפטרו בקרב שארית היהודים
בגונדר ובאדיס אבבה 581 נפשות, רובם הגדול (כ90 אחוזים) ילדים. מדינת ישראל לא
מספקת סיוע הומניטרי ליהודים אלו, והם זוכים לסיוע מוגבל מארגונים וולונטריים
בלבד.

בנוסף לכך סובלת אוכלוסייה זו מהתעוררות אנטישמית המופנית
נגדה ומיחס מפלה מקרב האוכלוסייה המקומית, במיוחד לאור הישארותם כמיעוט קטן והולך.

 

אוכלוסיית
עולי אתיופיה סובלת, לפחות בעיני עצמה, מיחס מפלה של החברה הישראלית ומוסדותיה;
חלקים גדולים מבני העדה מרגישים מושפלים ומופלים לעומת אוכלוסיות אחרות. שאלת
עלייתם של בני הפלאשמורה יכולה לשמש כאבן בוחן עבור העולים הוותיקים מאתיופיה
בשאלה האם קיבלה אותם החברה הישראלית כיהודים שווי-ערך, והיא עשויה בתנאים מסויימים
להפוך לנושא מרכזי למחאה, כדוגמת נושא תרומות הדם. אך יותר מכך היא צריכה לשמש אבן
בוחן עבורנו, החברה הישראלית, בשאלה איך אנו מקבלים, מכבדים ומתייחסים לאחינו הזר
והשונה בצבעו ובתרבותו.

לסיפור זה
עדיין יכול להיות סוף אחר.

 

 

במסגרת/
רקע אפור לקראת סוף הכתבה: