מסורת של אחריות חברתית
על הרבנות הספרדית
יצחק שוראקי
הרב יצחק שוראקי הוא רב קהילת "יד רמה" בשכונת בית וגן בירושלים;
ראש בית מדרש מרח"ב למנהיגות רבנית-חברתית בירושלים
המקום המרכזי שהמסורת הספרדית מעניקה לתורה החיה שעוברת בעל פה לעומת המסורת הכתובה, השפיע במידה ניכרת על אופייה של הרבנות הספרדית. בקהילות המזרח הרב אמון על לימוד התורה לקהילה כולה, על חידוש תקנות דתיות וחברתיות ועל חינוך בדרכי נועם לאהבת אדם. כדי לשמר את אופיה המיוחד של הרבנות המזרחית הוקם במרכז "ממזרח שמש" בית מדרש למנהיגות רבנית חברתית
תרבות כתובה מול תרבות חיה
באחד ממאמריו החשובים[1] מציג פרופ' חיים סולובייצ'יק את הניתוח הבא: לאורך הדורות נמסרה תורת ישראל בשני אפיקים המשלימים זה את זה – מצד אחד אפיק הספרים והמורשת הכתובה, ומצד אחר הלימוד החי שעבר דרך החכמים, הקהילה והמשפחה. מאז ומתמיד הפרשנות החיה והלימוד בעל פה הדריכו נכונה את הלומד בהבנת הטקסט הכתוב, אולם התמורות שחלו ביהדות אשכנז במחצית השנייה של המאה העשרים הובילו להעדפת הנתיב הכתוב של המסירה על פני הנתיב החי.
הפכנו אפוא ל"עם הספר", ולאו דווקא במובן החיובי של הביטוי: חברה שנצמדת לכתוב, לספר, וממעיטה בערכה של המסורת החיה כנתיב מרכזי בהעברת התרבות היהודית. נראה שהניתוח הזה רלוונטי לשתי מגמות הפוכות: מחד גיסא, מגמה של קידוש הספר והעדפתו על פני מסורת משפחתית חיה; ומאידך גיסא, מגמה של חיבור ישיר לטקסטים המכוננים של התרבות היהודית, שחוסך את התיווך של המסורת. לעומת ארצות אשכנז, שבהן צמחו התנאים לשתי ההתפתחויות הללו, קהילות ספרד המשיכו להעביר את התורה בשני המסלולים – החי והכתוב (עד הדור האחרון, שבו אנו עדים לאימוץ של סממנים אשכנזיים על ידי חכמים ספרדים). בקהילות רבות של יוצאי ארצות המזרח אפשר למצוא אפילו תופעה הפוכה – העדפת המסורת החיה על פני המסורת הכתובה (כמו למשל הענקת כוח ההכרעה לזקני הקהל גם אם הכרעה אינה עולה בקנה אחד עם ההלכה הכתובה בספר).
הבחירה הזו משקפת תפיסה הרואה את התרבות היהודית כתרבות חיה, דינמית ומורכבת, המכילה עמדות מנוגדות, והגורם האנושי החי (החכם, המשפחה והציבור) הוא הנופח בה רוח חיים. זוהי המשמעות האמיתית של ההבנה שהתורה לא הומצאה כאן ועכשיו במפגש בלתי אמצעי עם הכתוב, אלא עברה שרשרת של מסירות ונמסרה לנו דרך החכמים, ההורים והקהילה. הדמויות החיות האלה מבטיחות כי לומד התורה יקבל את הפרופורציות הנכונות ויסגל מידות נפשיות חשובות כמו נאמנות וענווה. מאחורי התפיסה התרבותית הזו עומדת תחושה של נוכחות תמידית של נותן התורה, דרך מוֹסריה. כאן גם טמונה אחת המשמעויות של המושג "תורת חיים": תורה שהיא קודם כול מקור לחיים, ורק אחר כך מקור ללימוד.
החכם הספרדי והקהילה הספרדית
אחת ההשלכות של חלוקה זו קשורה לתפקיד הרבני מרובה הפנים של החכמים הספרדים. הרב הספרדי לא עסק רק בהרבצת תורה בישיבה בקרב קבוצת תלמידים נבחרים, אלא שירת את הקהילה כולה. אמנם היה על הרב להבטיח שתהיה ישיבה בקהילה, אבל תפקידו לא הסתיים בכך, והוראת תורה לכל שכבות הקהל היא שעמדה לנגד עיניו. מקום מרכזי תפס הלימוד עם בעלי הבתים, שהם עיקר הקהל. נוסף להוראת תורה עסק הרב במכלול העשייה הרבנית; הוא היה מוהל, שוחט, סופר, דרשן, דיין, ועוד. אף אם המלאכות האלה אינן נחוצות היום באותה מידה, הפריסה הרחבה הזו מלמדת משהו על תפיסת תפקידו של הרב. לכל אלה נלוותה הדאגה החברתית: להבטיח את גיבוש אנשי הקהילה, הן ברמה הדתית והערכית, הן ברמה החומרית – קרי, לאפשר לחלשים לחיות בכבוד בתוך הקהילה.
דאגתם של החכמים הספרדים לקהילה ולציבור באה לידי ביטוי גם בפסיקה ההלכתית, המתחשבת בנסיבות החברתיות המשתנות (על "כוחא דהיתרא" של חכמי ספרד נכתב רבות בשנים האחרונות). יש להדגיש שהנטייה המקילה הזו אינה נובעת מחולשה או מפשרנות, אלא מהעוצמה הרוחנית וממחויבותו של החכם כלפי ה' וכלפי עם ישראל. על כן, גם כשהרב הספרדי נקט עמדות נועזות, חדשניות ואמיצות בשאלות שהזמן גרמן, עמדתו לא נתפסה כמהפכה וכערעור על ההלכה המקובלת, אלא יותר כהתפתחות הרמונית והמשכיות טבעית של המסורת לאור המצב העכשווי. כאן טמון הבדל חשוב מאוד בין פסיקת החכמים הספרדים ובין פסיקות מודרניות מבית מדרשה של האורתודוקסיה המודרנית.
בכל אלו ניכרת מורכבות פועלו של הרב: מחד גיסא, עליו להעמיד את החיים החברתיים ברמה כלכלית וברמה רוחנית על בסיס משותף, ומאידך גיסא, עליו לשמור על הייחוד של כל אחד מהאנשים המרכיבים את הקהל. בהתאם למגמה זו הקפידו החכמים לשמור על אחדות הקהילה, גם בהיבט הדתי, למרות ההבדלים ברמת שמירת המצוות, בעיסוקים, באופי ובתפיסה התרבותית בקרב אנשי הקהילה.
כאן המקום להזכיר את אחד היסודות של התרבות הספרדית, שמוכר גם היום לכל מי שגדל בקהילה ספרדית אותנטית, ויש בו מידה רבה של בשורה עבור החברה הישראלית בכלל ועבור החברה הדתית בפרט: בקהילות המזרחיות הרבה פחות מורגשת החלוקה לזרמים, לחוגים ולשיטות אידאולוגיות שונות, שפעמים פוגעת בלכידות הקהילתית. כך, החלוקה בין דתיים וחילונים, חרדים ודתיים-לאומים, חרד"לים ועוד תתי-זרמים, היא חלוקה הזרה לרוחה של יהדות ספרד (אף אם כיום אנו פוגשים לפעמים בספרדים שיצרו זרמים לעצמם בהשפעת האינפלציה בזרמים בחברה הישראלית, ובעיקר הדתית). הקהילות הספרדיות מסרו למשתתפים בהן את חוכמת החיים המבוססת על התמקדות במאחד ובדומה, ולא בניגודים ובנקודות השינוי והפירוד. עד היום אפשר ללמוד הרבה מקהילות ספרדיות המסוגלות להכיל טיפוסים שונים של יהודים בלא העדפה, התנשאות ושיפוטיות, אלא מתוך תחושה כי כל ישראל חברים.
במילים אחרות, היסוד של הקהילה הספרדית עומד על היותה המעגל הקרוב מיד אחרי המשפחה. לכן קשה כל כך להביא יהודים ספרדים לאמץ זרם זה או אחר – פעמים רבות ההזדהות עם זרם מסוים מביאה לאיבוד האופי המיוחד של מסורת משפחתית או קהילתית. אין בגישה הזו כדי לקרוא לאדישות ולהמעיט מהרצון ומהמאמץ לעזור לכל הסובבים אותנו להתקדם בדרכה של תורה ולפעול לתיקון עולם – אך ישנו הבדל ניכר אם הדבר נעשה בין אחים באותה משפחה או בין בני דודים מדרגה שנייה. בהקשר זה יש לציין שעם כל הכבוד לציונות הדתית, ולמרות יומרתה להיות כלל-ישראלית, הרי שעולמה התרבותי הוא עדיין אשכנזי במובהק.
מעבר להכלה התרבותית-דתית הזאת, דאגתם של החכמים הספרדים לקהילותיהם נגעה גם לעניינים הבסיסיים ביותר: ערבות הדדית, מחויבות קהילתית לחלשים, עשיית צדק ומאבק בגורמי העוול השונים למיניהם – הן באמצעות עבודה חינוכית, הן על ידי התקנת תקנות שנועדו לפתור את שאלות הזמן. כאן עולה עוד אפיון מאוד ברור של החכמים הספרדים: אחד היסודות ההלכתיים החשובים שנעשה בו שימוש במיוחד בקהילות ספרד הוא התקנת תקנות. התקנה, שהיא בעצם החקיקה הישירה של חכמי ההלכה, המשיכה להתפתח בתקופה המודרנית בעיקר בארצות חכמי הספרדים, וזאת משתי סיבות – פנימית וחיצונית. מבחינה פנימית, חכמי ההלכה בארצות אשכנז נטו בדורות האחרונים לצמצם את כוחן של תקנות חדשות ואת תחולתן ומיעטו בהתקנת תקנות מחייבות וכוללניות, עד שבדור האחרון הרבנות הראשית לישראל חדלה לחלוטין לתקן תקנות חדשות. הסיבה החיצונית היא האמנציפציה: בד בבד עם שוויון הזכויות שיהודי אירופה זכו לו בוטלה העצמאות השיפוטית שהייתה נחלת הקהילות במשך דורות, ונשללה סמכותם של החכמים לפתח את תחומי המשפט האזרחי היהודי. בארצות המזרח, לעומת זאת, המשיכו לפתח את המשפט העברי ביתר שאת באמצעו תקנות הקהילות (לפעמים התקנות תוקנו גם ברמה הארצית, כמו התקנות במרוקו עד שנות השישים של המאה העשרים). באמצעות תקנות אלו נתנו החכמים מענה הלכתי עדכני לבעיות חדשות ולצורכי השעה, והן היו בעצם ביטוי נוסף לתורה חיה המעורבת בחיי החברה (די להזכיר את התועלת שיכלו להביא תקנות מן הסוג הזה כדי לפתור בעיות חמורות כמו בעיית העגונות).
מאפיינים נוספים הקשורים למידות האנושיות שהחכמים הספרדיים חינכו את הקהילות לאורן הם דרכי נועם, אהבת האדם, נדיבות, חסד וענווה – ברמה האנושית וביחסים בין-אישיים, במישור ההלכתי, וביחס לערכים שהתורה מדגישה. ברמה הרוחנית חינכו החכמים את הקהילות לראייה הרמונית של האדם ושל העולם ולחום ואהבה כלפי החברה.
מובן שאין בכל אלו אפיון הייחודי רק לחכמים הספרדים, ואפשר למצוא ביטויים דומים גם במרחב התרבותי האשכנזי, שהרי כל תרבות גדולה מורכבת מהיבטים מגוונים; אין כאן אלא הצגת סימני היכר אחדים וכוללניים של המסורת הרבנית הספרדית ויסודות מרכזיים בתוכה. כמו כן, אין הכוונה לומר שכל החכמים במרחב התרבותי הספרדי תאמו את התיאור הזה, אך נראה כי מכלול האפיונים הוא שמצייר את העולם התרבותי שהחכמים הללו פעלו בו – איש-איש לפי אופיו הייחודי. כאמור, זהו תיאור חלקי בלבד של התכונות שאפיינו את החכמים הספרדים, אך במאמר זה אין המקום להשלים את התמונה כולה.[2]
בית המדרש למנהיגות רבנית חברתית
כדי לקדם כיום אצל רבנים את העיסוק בשאלות החברה והצדק החברתי לאור המסורת הרבנית הספרדית, נפתח בירושלים לפני שבע שנים בית מדרש חברתי ראשון מסוגו: בית המדרש "מרח"ב" למנהיגות רבנית חברתית, בנשיאות הראש"ל הרב אליהו בקשי-דורון שליט"א. בית המדרש הוקם במרכז "ממזרח שמש", הקיים זה עשר שנים ופועל כדי לעורר אחריות חברתית מתוך מחויבות יהודית לאור מסורת ישראל בכלל ומסורת חכמי ארצות המזרח בפרט. בבית המדרש מרח"ב הרבנים מתוודעים אל הבעיות החברתיות בישראל ולומדים על הערכים החברתיים של חכמי ישראל לדורותיהם, מתוך ניסיון לתרגמם למציאות של ימינו. לפיכך, הרבנים הלומדים בבית מדרש מרח"ב מכהנים בפועל בתפקידי רבנות ולא לומדים במנותק מן העשייה הקהילתית. בכל מחזור משתתפים 12 רבנים – הן רבנים מן הציונות הדתית, הן רבנים מן העולם החרדי; כאמור, אחת התכונות שאנו נאבקים עליה היא ביטול השיוך המגזרי.
תוכנית הלימודים נמשכת שנתיים. במהלכה הרבנים רוכשים גם מיומנויות הדרושות לרב קהילה. פעמים רבות מיומנויות אלה חסרות במסלול הרגיל של ההסמכה לרבנות (שהיה ראוי כי יתעדכן ויתאים עצמו קצת יותר להתמודדויות הצפויות למי שמתעתד לשרת את עם ישראל ברבנות). בוגרי בית המדרש ממשיכים בכהונתם הרבנית ומפתחים פרויקטים מיוחדים של עשייה בסביבתם הקהילתית ברוח "ממזרח שמש". לא מדובר רק בתוכנית השלמה והעשרה לרבנים, אלא בהסתכלות אחרת על מקורות יהודיים ידועים ובחשיפתם של מקורות פחות ידועים, שמטרתן להבין בצורה מיוחדת את אתגרי החברה העכשווית. כל זאת, מתוך נאמנות רבה למסורת הדורות והעולם האמוני של רבותינו, ויחד עם זאת – ואולי דווקא מתוך זאת – עם פתיחות רוחנית ואנושית.
