מעלים את מסך הברזל
התאטרון הדתי הוא כלי ליצירת דיאלוג בין קודש לחול ולהתמודדות עם שאלות מודחקות
בנצי פבר
הכותב הוא בוגר לימודי בימוי תאטרון בסמינר הקיבוצים, מורה לתאטרון בתיכון רנה קסן, וממקימי קבוצת התאטרון "כהרף עין"
בשנים האחרונות חלה פריחה בתחום התאטרון הדתי. מדי שנה עולות כמה הצגות שיוצריהן מזהים את עצמם בתור דתיים ואת יצירתם בתור יצירה דתית; קמו קבוצות תאטרון דתיות ונוסדו מסגרות מקצועיות ללימודי תאטרון הפתוחות רק בפני הציבור הדתי. אחד המאפיינים הבולטים בכל אותם 'תאטרונים דתיים', הוא ההפרדה בין גברים לנשים. רבות מההצגות שמגיעות מהצד הנשי מועלות בפני נשים בלבד, ואילו הצגות שעולות מול קהל מעורב יהיו מורכבות לעולם רק משחקנים, בלא שחקניות.
במהלך לימודיי במגמת בימוי במכללת סמינר הקיבוצים התחזקה בי ובאנשים אחרים מהתחום התחושה שהגיעה השעה ללכת צעד אחד קדימה, ולהקים קבוצה משותפת של יוצרים ויוצרות מהעולם הדתי. התאטרון, כך חשבנו, הוא כלי המציב מראה, ובתור כזה אל לא להיות שונה ממרקם החיים שלנו. לאור זאת התאספנו לפני כשנה יוצרים ויוצרות דתיים והקמנו את קבוצת התאטרון "כהרף עין". בחג סוכות האחרון העלנו בפסטיבל עכו את ההצגה "לשם ייחוד", פרי עבודה של שנה בחדר החזרות.
ייחודה של הקבוצה הוא בראש ובראשונה עצם היותה מורכבת מנשים וגברים, אבל הקמת הקבוצה מציבה, בעיניי, מטרות גדולות יותר, שהעירוב בין המינים הוא בבחינת כלי הכרחי להשגתן. בשורות הבאות אנסה לפרוש את החלום ואת החזון החברתי, הדתי והאמנותי שהניעו את הקמת הקבוצה, והחלו להתממש בהצגה הראשונה.
התאטרון ככלי חברתי
בשנים האחרונות גוברת התחושה שהפער בין הממסד הדתי לציבור הולך וגדל. הדבר בא לידי ביטוי בירידת קרנם של הרבנים בתור מנהיגי ציבור, בניתוק בין מערכת החינוך ובין הנוער, ואף בשחיקה מתמדת במעמדה של ההלכה בחלקים נרחבים בציבור. כאן, לדעתי, תפקידו החשוב של התאטרון ככלי המאפשר ליצור דיאלוג מחודש וכן, שנותן ביטוי לקולות שלא תמיד מוצאים את מקומם בשיח הציבורי.
התאטרון הוא אמצעי המחייב דיאלוג בכל רגע ורגע, דיאלוג בין יוצרים שונים – מחזאי, במאי, שחקן, מעצב, מוזיקאי ועוד – שכל אחד מהם שואף להביא את עצמו לבמה. לכאורה, הדיאלוג הזה שונה במהותו מהמבנה הדתי בכך שהוא מציב את האדם במרכז, אך למעשה הוא דומה לו במובן העמוק, של המחויבות האמיתית של קהילה שלמה ליצירה משותפת. עבודתנו המשותפת בחדר החזרות הביאה אותנו לא פעם לעימותים סביב שאלות של הגדרה דתית, שאלות הלכתיות ועוד, אך כל זאת מתוך מחויבות לתהליך משותף. בניגוד למשוררים או לציירים, הספונים בחדרם, אצלנו ההתמודדות המתמדת עם אנשים דתיים שאינם כמונו, ההתמודדות עם עמדות אמנותיות ומעשיות הפוכות, יצרה ועדיין יוצרת דיאלוג מתמיד. בסופו של התהליך ההתמודדות הזאת מקבלת ביטוי על הבמה, ומביאה את הדיאלוג לרמה נוספת, של יוצר מול קהל. רק שהפעם, בניגוד לדרשה הדתית, התלמיד ניצב על הבמה והרב יושב בקהל.
השאיפה שלנו היא שהבמה תיתן ביטוי לכאבים ולכעסים, לרצון לשינוי, לתהייה אמיתית ונוקבת על הדרך, לשאלות דתיות קיומיות, ולכל עניין שברגיל נשמר בלב, או נדון בחדרי חדרים. התאטרון כאמנות השיח הכרחי דווקא בחברה הדתית, שבה המותר והאסור מוגדרים בצורה ברורה, ולכן היכולת למחות קטנה. הדיאלוג המתקיים בגבולות התאטרון יכול להרחיק לכת ולשאול שאלות שלא היו עולות בעולם שבחוץ, ועם זאת לשמור מפני התפרקות – מאחר שהתאטרון מסתיים בירידת המסך, הגבולות שנפרצו לא באמת נפרצו, אך התהיות והשאלות נותרות בעינן.
התאטרון ככלי פרשני
במובנים רבים היהדות היא דת פרשנית, שבה מתרחש דיאלוג מתמיד בין טקסט עתיק ובין היצירה המתחדשת, בין האדם ובין המסורת הכתובה. גם התאטרון הוא תוצר של דיאלוג פרשני בין מקור כתוב (מחזה) ובין יוצר אנושי. במובן הזה, החיבור בין העולם הדתי לעולם התאטרון הוא טבעי. התאטרון הדתי שאנו מנסים ליצור מאפשר הרחבה משמעותית של הדיאלוג עם המקורות – לכיוונים חזותיים, טקסטואליים ומוזיקליים. זהו תאטרון שלוקח לעצמו את החופש לפרש את הטקסטים, מתוך מחויבות עמוקה אליהם מחד, וחופש יצירתי בלתי מוגבל מאידך. היכולת שהייתה לחז"ל, להשתמש בכתובים מן העבר ככלי ביטוי לעולם האישי שבהווה, מתחדשת בחדר החזרות. השימוש בטקסטים מהמקורות כבסיס, כפלטפורמה לפרשנות שונה ונרחבת, מחיה את הלימוד, שמקבל גם הוא צורה חדשה, ומעניק לו עומקים חדשים. בניגוד לפרשן הרגיל, השחקן יכול להתמודד עם הכתוב דרך הגוף, דרך הקול, דרך יצירת תבניות חזותיות, ובכך לאפשר לעצמו ולצופה ממד פרשני שלא יכול היה להתקיים במקום אחר. במובן הזה, אני רואה בחדר החזרות של הקבוצה בית מדרש לכל דבר – בית מדרש שבו הכללים והעקרונות שאובים מעולם אחר, והלימוד הוא לימוד אחר, אבל הקדושה קיימת. האומץ להכניס את הדברים המקודשים ביותר לתוך תהליך היצירה הופך אותם לחלק בלתי נפרד מהחיים, וממילא – לחלק ממה שאנחנו נלחמים בו, משלימים איתו, ומעניקים לו חיים.
שפת תאטרון דתית
הכיוון השלישי שאנו שואפים אליו יוצא מתחומי החברה הדתית, ואף מתחומי התאטרון הישראלי. במאה הקודמת חלו תמורות רבות בתפיסת התאטרון בעולם המערבי, ופעמים רבות דובר על אובדן דרך. פיטר ברוק, יוצר תאטרון שפועל יותר מ~50 שנה בלונדון ובפריז, מתאר בספרו "החלל הריק" את התאטרון הממית, החוזר על עצמו באותן תבניות, שקסמן כבר פג. כנגדו מציב ברוק את התאטרון הקדוש ואת התאטרון הגס. את התאטרון הקדוש שאליו הוא שואף מתאר ברוק כ"בלתי נראה ההופך לנראה", והוא קורא לחיפוש מתמיד אחריו: "אם בתאטרון קיים עדיין הצורך לקשר אמיתי עם יסוד בלתי נראה וקדוש, אזי יש לבחון מחדש את כל אופני הפעולה האפשריים". אני רוצה לטעון שאחד מאופני הפעולה האפשריים הוא ללא ספק התאטרון הדתי, שמגיע גם הוא מחוויה של "צורך בקשר אמיתי עם יסוד בלתי נראה קדוש". היטיב לתאר זאת פרופ' יהודה מורלי, בהתייחסו ל"נס" שאבד מהתאטרון הכללי, ול"אופציה של החייאת הנס" בתאטרון יהודי דווקא, שאותו הוא חולם לממש "בתוך ציבור מוגדר מאוד – הציבור הדתי".
אבל מהו אותו "נס", ומה תרומתו של יוצר דתי להחייאתו? למען האמת, איני יודע אם אצליח לתאר זאת במילים, שהרי לכך נועד התאטרון, למקום שבו נגמרות המילים. ובכל זאת, נסו להיזכר ברגעים מהחוויה הדתית שהיו רגעים מיוחדים עבורכם, רגעים שבהם הפכה החוויה מאישית לכללית, והקהילה קיבלה מעמד קדוש. זה יכול להיות הרגע של הוצאת ספרי התורה לתפילת "כל נדרי", או תקיעת השופר של סוף תפילת נעילה; זה יכול להיות הריקוד המסורבל של פורים, או קריאת מגילת איכה לאור נרות. כל אלה הם דוגמאות לטקסים שעוצבו במשך מאות בשנים, ואוצרים בתוכם את הקסם והסוד. בכל הטקסים הללו קיים יסוד תאטרלי חזק – אם זה במסך הנפתח בארון הקודש, ואם זה במשחקי התאורה של הנרות. את הכוח הזה, את הקסם הזה אנו שואפים להביא אל במת התאטרון. אין מדובר בהעתקה של הטקסים לבמה, אלא בעיבודם מחדש בחדר החזרות, וביצירת שפת תאטרון חדשה, שדרכה נוכל להביע את כאבי היום~יום לצד השאיפות הנעלות ביותר.
לפני כשלוש שנים, בלימודי הבימוי, העליתי תרגיל שאת המסגרת החזותית שלו שאבתי מהוצאת ספר התורה. כמו בתאטרון, נפתח המסך, אך זה היה טקס הוצאת ספר תורה במלוא הדרו. הטקס החל בקטעי שירה ופסוקים, ואת פתיחת הארון ביצעו השחקנים – שליחי הציבור של הקהל. מתוך ארון הקודש נגלה הסיפור – סיפור בריאת האדם, שקיבל עוצמה מיוחדת מהטקס שקדם לו. הסיפור והטקס השתלבו יחדיו, כך שהאדם הנברא היה ספר התורה. בסופו של הסיפור מופרד הגבר מהאישה, ונשאר מחוץ למסך, מחוץ לקודש, בעוד האישה חוזרת פנימה. התרגיל הסתיים בסגירת המסך על האישה, בזמן שהגבר שר את הפסוק מבית הכנסת: "השיבנו ה' אליך ונשובה…".
החיבור בין הטקס הדתי לבמה הצליח להעביר תחושות ופרשנויות שלא היו מתאפשרות בלי השפה הדתית. אבל הערך המוסף היה שלפתע פתאום אותו טקס פשוט ושגרתי בבית הכנסת קיבל הוד מחודש, קיבל עוד משמעות. התקיים כאן דו~שיח אמיתי בין התאטרון ובין בית הכנסת, ושני הצדדים יצאו נשכרים. אחת השאיפות שלנו, אם כן, היא ליצור שיח בין הטקס הדתי לשפת התאטרון. הטקס יתרום מצדו תבניות עתיקות, שמשמרות בתוכן חכמה רבת שנים, והתאטרון מצדו יחדש את הטקסים ויחזיר אותם למעמדם.
לתפוס את הבלתי נתפס
אני רוצה לסיים את הדברים בחזרה לשמה של קבוצתנו – "כהרף עין". בדיון התלמודי על אורכו – ואולי גם על מהותו – של זמן "בין השמשות", אותו רגע שמבדיל בין יום ללילה, בין קודש לחול, מובאת דעתו של רבי יוסי: "בין השמשות כהרף עין, זה יוצא וזה נכנס ואי אפשר לעמוד עליו".
אל הרגע שמבדיל בין שישי לשבת, בין החול ובין הקודש, אל הרגע שהתלמוד מתייחס אליו כאל רגע שאי אפשר לעמוד עליו, "כהרף עין" – אנו שואפים. אנו מבקשים לקחת את אותו "בלתי נראה", אותה חוויה בלתי נתפסת, שמבדילה בין חולין לקדושה, ולהפוך אותה לנראית, ולו רק לרגעים ספורים.
קבוצת "כהרף עין" מעלה את ההצגה "לשם ייחוד" בירושלים ובתל אביב. לפרטים אפשר ליצור קשר במייל: keheref.ain@gmail.com
