not memberg

 

 

 

סוס, פְּלוֹמְפְּ ונבואה – על תאוות הממון, סיכוייה וסיכוניה אצל ר' נחמן מברסלב

דוד צרי

דוד צרי, תושב עתניאל, לומד לדוקטורט במחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ומרצה לחסידות.

 

ר' נחמן מברסלב (להלן ר"נ), שבדורותיו היה ראש לעדה קטנה ונרדפת, הופך בעשרות השנים האחרונות  למושא ללימוד ואף להערצה של רבים. בדברים להלן ננסה לעמוד על משהו מיחסו  אל ההוא שמגלגל את העולם – הכסף.

ר"נ היה מודע מאוד לכחו של הממון ולעצמתה של תאוות ההון. בכמה וכמה מסיפוריו ומדרושיו ("תורות" בעגה הברסלבית) הוא עוסק בפנים שונים שלה ומדגיש את סכנותיה, אך גם את הסיכוי הטמון בה.

ב"מעשה מבעל תפלה" מתאר ר נחמן בסאטירה חריפה את "מדינת העשירות":

וַיְהִי הַיּוֹם, וְהָיָה מְדִינָה, שֶׁהָיָה שָׁם עֲשִׁירוּת גָּדוֹל, שֶׁהָיוּ כֻּלָּם עֲשִׁירִים. אַךְ הָיָה דַּרְכָּם וְהַנְהָגָתָם זָר וּמְשֻׁנֶּה מְאד, כִּי הַכּל הָיָה מִתְנַהֵג אֶצְלָם כְּפִי הָעֲשִׁירוּת. שֶׁהָיָה עֵרֶךְ מַעֲלַת כָּל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי הָעֲשִׁירוּת שֶׁלּוֹ, שֶׁמִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ כָּךְ וְכָךְ אֲלָפִים אוֹ רְבָבוֹת יֵשׁ לוֹ מַעֲלָה זוֹ, וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ כָּךְ וְכָךְ מָמוֹן יֵשׁ לוֹ מַעֲלָה אַחֶרֶת. וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָּזֶה כָּל סֵדֶר הַמַּעֲלוֹת הָיָה אֶצְלָם כְּפִי הַמָּמוֹן שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד. וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ כָּךְ וְכָךְ אֲלָפִים וּרְבָבוֹת כְּפִי הַסְּכוּם, שֶׁהָיָה קָצוּב אֶצְלָם הוּא מֶלֶךְ…

לכאורה, מדובר במדינה דמיונית. כבר העיר הרב אבן ישראל (שטיזלץ) בפירושו, שבכסותה של ההפרזה מתאר ר"נ את פני הדברים במדינות הרכושניות שבמציאות. ראשיתה של ההידרדרות הוא בהערכת כל אדם לפי ממונו. אולם בכך אין די:

וְכֵן הָיָה קָצוּב אֶצְלָם, כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ כָּךְ וְכָךְ מָמוֹן הוּא סְתָם בֶּן אָדָם. וְאִם יֵשׁ לוֹ עוֹד פָּחוֹת מִזֶּה הוּא חַיָּה אוֹ עוֹף וְכַיּוֹצֵא. וְהָיָה אֶצְלָם חַיּוֹת רָעוֹת וְעוֹפוֹת. דְּהַיְנוּ כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ רַק כָּךְ וְכָךְ הוּא נִקְרָא אַרְיֵה אֱנוֹשִׁי… וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָּזֶה שְׁאָר חַיּוֹת רָעוֹת וְעוֹפוֹת וְכוּ', דְּהַיְנוּ, שֶׁלְּפִי מִעוּט מָמוֹנוֹ הוּא רַק חַיָּה אוֹ עוֹף וְכוּ', כִּי עִקַּר הָיָה אֶצְלָם הַמָּמוֹן, וּמַעֲלָה וְדַרְגָּא שֶׁל כָּל אֶחָד הָיָה רַק לְפִי הַמָּמוֹן.

כוחו של הכסף לא רק להמליך מלכים, אלא גם להשפיל את העניים החסרים אותו. הצבת הכסף במרכז מביאה עמה עוול ועיוות מוסרי. התהליך ממשיך:

גַּם נִסְכַּם אֶצְלָם, שֶׁהֵם רוֹצִים, שֶׁיִּהְיוּ אֶצְלָם כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת גַּם-כֵּן. דְּהַיְנוּ שֶׁמִּי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ כָּל-כָּךְ מָמוֹן כְּפִי הַסְּכוּם שֶׁקָּצְבוּ עַל זֶה הוּא יִהְיֶה כּוֹכָב. כִּי מֵאַחַר שֶׁיֵּשׁ לוֹ כָּל-כָּךְ מָמוֹן, יֵשׁ לוֹ הַכּחַ שֶׁל אוֹתוֹ הַכּוֹכָב. כִּי הַכּוֹכָב מְגַדֵּל הַזָּהָב. כִּי מַה שֶּׁיֵּשׁ עָפָר, שֶׁעוֹשִׂין מִמֶּנָּה זָהָב, זֶהוּ מֵחֲמַת הַכּוֹכָב שֶׁמְּגַדֵּל בְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם עַפְרוֹת זָהָב. נִמְצָא שֶׁהַזָּהָב הוּא נִמְשָׁךְ מִן הַכּוֹכָבִים. וּמֵאַחַר שֶׁיֵּשׁ לְאֶחָד כָּל-כָּךְ זָהָב, נִמְצָא שֶׁיֵּשׁ לוֹ כּחַ אוֹתוֹ הַכּוֹכָב, וְעַל כֵּן הוּא בְּעַצְמוֹ כּוֹכָב. וְכֵן אָמְרוּ, שֶׁיִּהְיוּ אֶצְלָם מַזָּלוֹת גַּם כֵּן, דְּהַיְנוּ כְּשֶׁיִּהְיֶה לְאֶחָד כָּךְ וְכָךְ כְּפִי הַסְּכוּם שֶׁקָּצְבוּ עַל זֶה הוּא יִהְיֶה מַזָּל. וְכֵן עָשׂוּ לָהֶם מַלְאָכִים, הַכּל כְּפִי רִבּוּי הַמָּמוֹן כַּנַּ"ל.

"מי שיש לו הכוח של אותו כוכב" זהה לכוכב עצמו, שהרי אין מהותו של דבר אלא מחירו. ואין אלא פסע בין זה ובין עבודת אלילים של ממש:

עַד שֶׁהִסְכִּימוּ בֵּינֵיהֶם, שֶׁיִּהְיוּ לָהֶם גַּם-כֵּן אֱלהוּת: שֶׁמִּי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ רִבּוּי מָמוֹן הַרְבֵּה כָּךְ וְכָךְ אֲלָפִים וּרְבָבוֹת, כְּפִי מַה שֶּׁקָּצְבוּ עַל זֶה, הוּא יִהְיֶה אֱלוֹהַ. כִּי מֵאַחַר שֶׁהָאֱלקִים שׁוֹפֵעַ בּוֹ כָּל-כָּךְ מָמוֹן, עַל כֵּן הוּא בְּעַצְמוֹ אֱלוֹהַּ וְכֵן קִיְּמוּ וְעָשׂוּ כְּכָל הַנַּ"ל.

לא נחה דעתו של ר"נ עד שאמר (בליקוטי מוהר"ן [להלן: לקו"מ], ח"א, כ"ג, א) שמי שנופל בתאוות הממון כאילו עובד כל העבודות הזרות שבעולם. מהות הפולחן והסגידה היא הצבת מושא המהווה מוקד לפעילות האנושית. העובד עבודה זרה מסוימת, מציב ערך או עצם מסוים כמוקד. הסוגד לממון סוגד לכל המושאים גם יחד, שכן כוחו של הממון – שאין הוא בעל תוכן מסוים, כפי שאומרים אצלינו: "לכסף אין ריח". ככזה מאפשר הממון לבעליו לשלוט בכל, 'ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאווה'. ניתן לנסח את הדברים גם במהופך: מכיוון שבתודעתו של אדם כזה הכל אינו אלא "טובין" ושום דבר אינו בעל ערך עצמי, לא נותר כתכלית הכל אלא האדם עצמו התעשרותו ונהנתנותו. או, מזוית אחרת מעט, עבור מי ששקוע בתאוות הממון, מאבדים כל הדברים את ערכם העצמי. בעולמו של "השקוע בתאוות הממון" ובתודעתו, בכוחו של הממון לקנות הכל. כל ערך, כל אידאל, כל תשוקה וכל דבר אחר – הכל ניתן לקניה ולתמחור. ממילא נעשה הכל מדיד. הכל קיים על אותה סקאלה. אם אין ערכו של דבר נמדד אלא על פי מחירו, שוויו, הפוטנציאל הכלכלי הטמון בו, ממילא לשום דבר אין ערך אמיתי הנובע ממהותו. ר"נ ממשיך ומתאר את מדינת הממון:

וּצְדָקָה בְּוַדַּאי הוּא אִסּוּר גָּדוֹל לְפִי דַעְתָּם, כִּי הוּא מַחְסִיר שֶׁפַע מָמוֹנוֹ אֲשֶׁר נָתַן לוֹ הָאֱלקִים, אֲשֶׁר זֶה הוּא הָעִקָּר, שֶׁיִּהְיֶה לוֹ מָמוֹן, וְהוּא פּוֹגֵם וּמַחְסִיר מָמוֹנוֹ. עַל כֵּן בְּוַדַּאי הָיָה אָסוּר אֶצְלָם לִתֵּן צְדָקָה.

התאווה לממון, מסמאת את עיני האדם מלראות את המציאות, ובוודאי מלראות את מצוקתו של הזולת. יתר על כן, היא מעצבת סגנון חיים המעמיד את ההתעשרות והשגת הממון כתכלית הכל, ומכאן שלא די שהצדקה אינה מצווה, היא אסורה. סוחרים העושים הכל למען התעשרותם הבלתי פוסקת, עלולים לעשות זאת גם על חשבון הזולת, ושלא ביושר. משא ומתן שלא באמונה הוא גזל נסתר. ויש שהגזל הוא גלוי:

וּבְוַדַּאי אַף-עַל-פִּי-כֵן הָיְתָה הַמְּדִינָה מְלֵאָה מֵרְצִיחָה וּגְזֵלָה, כִּי מִי שֶׁלּא הָיָה מַאֲמִין בָּעֲבוֹדוֹת הַנַּ"ל, הָיָה רוֹצֵחַ וְגַזְלָן, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ מָמוֹן, כִּי עִקָּר הָיָה אֶצְלָם הַמָּמוֹן כַּנַּ"ל…

נראה שברקע הדברים עומדת המציאות, העולה מסיפורים רבים, ביניהם סיפורים חסידיים, שדרך העשירים להתבצר בארמנותיהם פן יבולע לממונם ולהסתגר מפני העניים מבקשי הנדבה. העשירים מעמידים את עצמם כעילית המתבודדת משאר החברה. ר"נ, ב"מעשה מבעל תפלה" מציג זאת בדרכו האירונית כחשש של בני מדינת העשירות מלהיטמא:

גַּם אָמְרוּ, שֶׁאֵין רָאוּי לָהֶם לֵישֵׁב כְּלָל בַּאֲוִירָא דְּהַאי עָלְמָא, וְאֵין רָאוּי לָהֶם לְהִתְעָרֵב עִם בְּנֵי הָעוֹלָם, שֶׁלּא יְטַמְּאוּ אוֹתָן, כִּי שְׁאָר בְּנֵי הָעוֹלָם הֵם טְמֵאִים כְּנֶגְדָּם. עַל כֵּן יִשְּׁבוּ עַצְמָן, שֶׁיְּבַקְּשׁוּ לָהֶם הָרִים הַגְּבוֹהִים בְּיוֹתֵר מִכָּל הָעוֹלָם וְיֵשְׁבוּ שָׁם, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ מְרוֹמָמִים מֵאֲוִירָא דְּעָלְמָא.

כללו של דבר, העמדת הממון במרכז השאיפה האנושית מביאה לכך שכל הדברים מאבדים את ערכם העצמי והופכים ל'טובין' בעלי ערך כלכלי בלבד. בה במידה היא יוצרת ריבוד חברתי, שבו אין לזולת ערך בפני עצמו אלא רק לפי ממונו. ממילא נותרים בעלי ערך רק האדם עצמו ומילוי תאוותיו. לכך, סבור ר"נ, השפעה ישירה על יכולתו הרוחנית של האדם. בלקו"מ (שם) הוא מלמד כי על התלמיד להוות מראה מלוטשת, שבה יראו פני הרב. "וְעַל יְדֵי זֶה אֶפְשָׁר לָדַעַת, אִם הוּא מְשֻׁקָּע בְּתַאֲוַת מָמוֹן, כִּי אִם אֵין רוֹאֶה אֶת עַצְמוֹ בּוֹ, יוֹדֵעַ שֶׁהוּא בִּבְחִינַת אַנְפִּין חֲשׁוּכִין, שֶׁהוּא בְּחִינַת הַמְשֻׁקָּע בְּתַאֲוַת מָמוֹן… וְכֵן כָּל אֶחָד נֶגֶד חֲבֵרוֹ, אֶפְשָׁר לוֹ לָדַעַת עַל-יְדֵי-זֶה, כִּי כָּל אֶחָד שֶׁיָּצָא מִתַּאֲוַת מָמוֹן יוֹתֵר מֵחֲבֵרוֹ, נִקְרָא כְּנֶגְדּוֹ צַדִּיק…". משמע, צדיק הוא מי שמסוגל להיות פתוח לזולת ולשקף אותו. תנועה זו אינה אפשרית לאדם שקוע בתאוות הממון. העצבות והלחץ שבהם הוא נתון אוטמים אותו ומונעים ממנו להיפתח אל רעהו. דומה שבעיני ר"נ, חוסר פתיחות זו אל הקודש כבר היא בחינת עבודה זרה.

מאידך, עמלו של אדם זה למלוי תאוותיו, אף הוא אינו אלא לתוהו.

…לְעִנְיָן שֶׁהָיוּ מְסַפְּרִים מֵאֶחָד, שֶׁהָיָה אָז בִּכְרַךְ גָּדוֹל שֶׁל עֲיָרוֹת הָעכו"ם, וְנִתְעַכֵּב שָׁם הַרְבֵּה מֵחֲמַת שֶׁנִּדְמָה לוֹ בְּכָל פַּעַם שֶׁעַכְשָׁו יִפְעל וְכֵן בְּכָל פַּעַם, עַד שֶׁנִּתְעַכֵּב הַרְבֵּה שָׁם וְאָמַר, שֶׁכֵּן הַדֶּרֶךְ כְּשֶׁבָּאִין לִמְקוֹמוֹת כָּאֵלּוּ שֶׁנִּדְמֶה בְּכָל פַּעַם עַתָּה אֶפְעל עַתָּה אֶפְעל וְכוּ' וְכוּ'. וְסִפֵּר מַעֲשֶׂה:

 שֶׁהָיָה אִישׁ אֶחָד שֶׁלּא הֶאֱמִין בַּמֶּה שֶּׁאוֹמְרִים הָעוֹלָם (=מן האידית: האנשים, הציבור), שֶׁיֵּשׁ לֵצִים מִסִּטְרָא אָחֳרָא, שֶׁבָּאִים לִפְעָמִים וּמַטְעִין בְּנֵי אָדָם, כְּמוֹ שֶׁאֵרַע כַּמָּה פְּעָמִים, וְהוּא לא הֶאֱמִין בָּזֶה.

פַּעַם אֶחָד, בַּלַּיְלָה בָּא אֶצְלוֹ לֵץ אֶחָד, וּקְרָאוֹ אֶל הַחוּץ שֶׁיֵּצֵא. וְיָצָא לַחוּץ, וְהֶרְאָה לוֹ הַלֵּץ שֶׁיֵּשׁ לוֹ סוּס נָאֶה לִמְכּר. וַיַּרְא וְהִנֵּה הוּא סוּס נָאֶה מְאד. וּשְׁאָלוֹ: כַּמָּה אַתָּה רוֹצֶה? הֵשִׁיב הַלֵּץ: 'אַרְבָּעָה אֲדוּמִים'. וְרָאָה שֶׁהוּא שָׁוֶה בְּשׁפִי שְׁמוֹנָה אֲדוּמִים, כִּי הוּא סוּס מֻבְחָר וְטוֹב מְאד! וְקָנָה אֶצְלוֹ הַסּוּס בְּעַד אַרְבָּעָה אֲדוּמִים, וְהָיָה אֶצְלוֹ מְצִיאָה גְּדוֹלָה.

 לְמָחָר הוֹצִיא הַסּוּס לִמְכּר. וְעָמְדוּ עַל הַמִּקָּח, וְרָצוּ לִתֵּן לוֹ אֵיזֶה סַךְ. אָמַר: 'מִסְּתָמָא אִם נוֹתְנִין לִי סַךְ כָּזֶה הוּא שָׁוֶה כִּפְלַיִם!' וְלא נִתְרַצָּה. וְהוֹלִיךְ הַסּוּס לְהַלָּן, וְרָצוּ לִתֵּן לוֹ גַּם כִּפְלַיִם כִּרְצוֹנוֹ אָמַר: 'מִסְּתָמָא שָׁוֶה יוֹתֵר כִּפְלַיִם מִזֶּה הַסַּךְ.' וְכֵן הוֹלִיךְ הַסּוּס לְהַלָּן, עַד שֶׁנִּכְנַס סַךְ מְכִירַת הַסּוּס לַאֲלָפִים, וְלא נִתְרַצָּה עִם אֶחָד לְמָכְרוֹ. כִּי כָּל מַה שֶּׁרָצוּ לִתֵּן לוֹ אָמַר: 'מִסְּתָמָא שָׁוֶה יוֹתֵר בְּכִפְלַיִם!'. עַד שֶׁלּא נִמְצָא מִי שֶׁיִּקָּחֵהוּ, רַק הַמֶּלֶךְ. וְהוֹלִיכוֹ לְהַמֶּלֶךְ, וְרָצָה לִתֵּן לוֹ הַמֶּלֶךְ סַךְ עָצוּם, כִּי הַסּוּס הוּטַב מְאד מְאד בְּעֵינֵי כָּל, וְלא נִתְרַצָּה עִם הַמֶּלֶךְ גַּם-כֵּן, כִּי אָמַר: 'מִסְּתָמָא שָׁוֶה יוֹתֵר', עַד שֶׁגַּם הַמֶּלֶךְ לא קָנָה הַסּוּס.

 וְהָלַךְ מֵהַמֶּלֶךְ עִם הַסּוּס לְהַשְׁקוֹתוֹ. וְהָיָה שָׁם פְּלוֹמְפְּ (=משאבה) שֶׁמִּשָּׁם מַשְׁקִין וְקָפַץ הַסּוּס לְתוֹךְ הַפְּלוֹמְפְּ, וְנִתְעַלֵּם וְאֵינֶנּוּ (הַיְנוּ שֶׁנִּדְמֶה לוֹ כָּךְ כִּי הָיָה מַעֲשֵׂה לֵצִים כָּל הָעִנְיָן שֶׁל הַסּוּס). וְצָעַק מְאד עַל זֶה. וְנִתְקַבְּצוּ אֵלָיו בְּנֵי הָעוֹלָם לְקוֹל זַעֲקָתוֹ, וְשָׁאֲלוּ אוֹתוֹ: 'מָה אַתָּה צוֹעֵק?' הֵשִׁיב, שֶׁהַסּוּס שֶׁלּוֹ קָפַץ לְתוֹךְ הַפְּלוֹמְפְּ. וְהִכּוּ אוֹתוֹ הַכֵּה וּפָצוֹעַ, כִּי נִדְמָה לִמְשֻׁגָּע, כִּי נֶקֶב הַפְּלוֹמְפְּ צַר מְאד, וְאֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁיִּקְפּץ הַסּוּס לְשָׁם?! וְרָאָה שֶׁמַּכִּין אוֹתוֹ וְהוּא נִרְאֶה כִּמְשֻׁגָּע, וְרָצָה לֵילֵךְ מִשָּׁם. בְּתוֹךְ שֶׁרָצָה לֵילֵךְ מִשָּׁם-וְהִנֵּה הַסּוּס מַתְחִיל לְהוֹשִׁיט ראשׁוֹ מִתּוֹךְ הַפְּלוֹמְפְּ וְהִתְחִיל לִצְעק שֵׁנִית: 'אֲהָהּ אֲהָהּ!' מֵחֲמַת שֶׁנִּדְמֶה לוֹ שֶׁיֵּשׁ שָׁם סוּסוֹ. וְנִתְקַבְּצוּ שׁוּב אֶצְלוֹ בְּנֵי הָעוֹלָם, וְהִכּוּ אוֹתוֹ שֵׁנִית, כִּי הוּא מְשֻׁגָּע כַּנַּ"ל וְרָצָה שׁוּב לֵילֵךְ מִשָּׁם. כֵּיוָן שֶׁרָצָה לֵילֵךְ-וְהִנֵּה מוֹשִׁיט שׁוּב הַסּוּס אֶת ראשׁוֹ מִן הַפְּלוֹמְפְּ וְהִתְחִיל לִצְעק עוֹד כַּנַּ"ל, וְנִתְקַבְּצוּ שׁוּב אֵלָיו וְהִכּוּהוּ כַּנַּ"ל.

 כָּךְ הַסִּטְרָא אָחֳרָא מַטְעָה אֶת הָאָדָם בְּכָל פַּעַם, עַל לא דָּבָר, בְּשֶׁקֶר גָּמוּר שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ, וְהוּא נִסָּת אַחֲרֶיהָ וְהוֹלֵךְ אַחֲרֶיהָ, וְנִדְמֶה לוֹ בְּכָל פַּעַם שֶׁיַּרְוִיחַ יוֹתֵר וִימַלֵּא תַּאֲוָתוֹ יוֹתֵר, וְרָץ אַחֲרֵיהֶם כַּמָּה עִתִּים, וּפִתְאֹם נִתְעַלְּמוּ, וּבוֹרְחִים וּמִסְתַּלְּקִים מִמֶּנּוּ כָּל הַתַּאֲווֹת. כַּאֲשֶׁר מִזְדַּמֵּן לִפְעָמִים, שֶׁהַתַּאֲווֹת מִסְתַּלְּקִים קְצָת וְכַאֲשֶׁר הָאָדָם רוֹצֶה לִפָּרֵד מֵהֶם, אֲזַי חוֹזְרִים וּמוֹשִׁיטִים ראשָׁם, וְהוּא חוֹזֵר וְרוֹדֵף אַחֲרֵיהֶם וְכֵן מִתְנַהֵג לְהַלָּן, שֶׁתֵּכֶף שֶׁמּוֹשִׁיטִים ראשָׁם הוּא חוֹזֵר לִרְדֹּף אַחֲרֵיהֶם. וְלא בֵּאֵר הָעִנְיָן יוֹתֵר. וְהָבֵן הֵיטֵב. (שיחות שאחר סיפורי מעשיות, עמ' ב-ג)

סיפור זה, הממחיש את המרוץ של האדם "לאסוף ולכנוס", סיפר ר"נ "לענין שהיו מספרים מאחד, שהיה אז בכרך גדול… ונתעכב שם הרבה, מחמת שנדמה לו בכל פעם שעכשיו יפעל…", משמע, סוחר שמחמת תקוותו הנכזבת להצליח במסחרו השתבשו תכניותיו וסדרי חייו.

דומה שר"נ רוצה להמחיש באמצעות הסיפור את האמרה שאין אדם מת וחצי תאוותו בידו: יש לו מנה, מבקש מאתיים (ראו קהלת רבה, א, י"ג). בתחילת הסיפור פועל האיש באופן סביר, לכאורה. הוא מנצל הזדמנות לקניה בזול. ברם, מלכתחילה אין לו עניין בסוס עצמו. לגביו אין הסוס אלא אופציה לרווח. אופציה זו אין הוא מסוגל כלל לממש. לעולם, כל סיכוי לרווח מאותת לו שניתן להשיג רווח גדול עוד יותר. ערכו המדומה של הסוס (המדומה, כפי שיתגלה במשך הסיפור) הולך ותופח, אך האיש, ברוב תאוותו, אינו מסוגל להפיק ממנו כל רווח. בשביל לממש את הרווח צריך לעצור את המרוץ, צריך לוותר על הסיכוי להשיג רווח גדול עוד יותר. לזאת אין האיש מסוגל. בסופו של דבר מתברר שלא הוא קנה לו סוס, כי אם השתעבד לסוס זה וקנאו אדון לעצמו והרי הוא עצמו שועט כסוס ללא מטרה אמיתית. גם כאשר "מתפוצץ הבלון" והסוס נשאב אל תוך המשאבה, אין האיש מסוגל להשתחרר מן התקווה לרווח האגדי, והוא שב ומנסה להחיות אותה, למרות המכות שהוא סובל על כך מבני "העולם".

האדם המכור לממון נתפס בעיני הקורא כמשוגע משום שאין הוא רואה לפניו אלא את הממון, והוא הצובע ומעצב בעיניו את כל שאר המציאות. עיתים נדמה לו שהוא מרוויח – ואין זו אלא אשליה. אף כאשר במבט מבחוץ אמנם הרוויח, הרי אין הוא מרגיש זאת, שכן אין הוא שמח בחלקו. בני ה"עולם" במעשה הסוס אינם מודעים לשגעון, עד שאשלית הסוס מתנפצת. הקונה עצמו אינו מסוגל גם אז להתפכח משגעונו. החברה, אשר עודדה והעריצה את העשיר, בזה לו וחובטת בו ברגע שנפל.

בכדי ליצור תמונה שלמה, עלינו לבחון את המקורות שבהם מצביע ר"נ על יתרונותיו ותפקידיו של הממון:

דַּע שֶׁיֵּשׁ שְׁבִילֵי הַתּוֹרָה, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם הִתְבּוֹנְנוּת גָּדוֹל מְאד שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָבוֹא לַהִתְבּוֹנְנוּת הַזּאת, כִּי-אִם עַל-יְדֵי עֲשִׁירוּת כְּמוֹ שֶׁבִּפְשָׁטֵי אוֹרַיְתָא 'אִם אֵין קֶמַח אֵין תּוֹרָה' (אָבוֹת פֶּרֶק ג), וְצָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ עַל כָּל פָּנִים פַּרְנָסָה. כְּמוֹ כֵן לַהִתְבּוֹנְנוּת הַזּאת, שֶׁהוּא גָּדוֹל מְאד, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ עֲשִׁירוּת גָּדוֹל מְאד, שֶׁיִּהְיֶה לוֹ הוֹן רַב, וְלא תֶּחְסַר כּל בָּהּ. כִּי צָרִיךְ כָּל הוֹן דְּעָלְמָא, לַהִתְבּוֹנְנוּת הַזּאת…

כך פותח ר"נ את אחת מן החשובות בתורותיו (לקו"מ, ח"א, ס ). בשיחות הר"ן (קצ"ג) אומר ר"נ:

עִקַּר תַּאֲוַת מָמוֹן, מִי שֶׁאֵין לוֹ כְּלִי לְקַבֵּל, כְּמוֹ לְעִנְיַן תַּאֲוַת אֲכִילָה. כִּי בְּוַדַּאי מִי שֶׁיָּכוֹל לֶאֱכל וְכוּ'. וְעִקַּר הַתַּאֲוָה בְּיוֹתֵר מֵהַשִּׁעוּר. כְּמוֹ כֵן לְעִנְיַן מָמוֹן. אֲנִי יֵשׁ לִי כְּלִי וְכוּ'.

ביחס לדברים אלה ושכמותם נטען במחקר כי "כי לנגד עיני ר"נ עמדה דמות המנהיג העטוי בעדיי מלכות, בגינונים חיצוניים של שליט…". אין בידינו לראות ללבבו של ר"נ. אולם, דומה כי קריאה נוספת של דבריו עשויה להביא למסקנות שונות. בתחילת אותה "שיחה" נאמר:

…כָּל הַכּחוֹת שֶׁיֵּשׁ בְּעִנְיַן אֲכִילָה…. כְּמוֹ כֵן כָּל אֵלּוּ הַכּחוֹת צְרִיכִין לְעִנְיַן מָמוֹן: כִּי צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ כּחַ הַמְעַכֵּב שֶׁלּא יְפַזֵּר מְעוֹתָיו מִיָּד (כְּדֶרֶךְ שֶׁיֵּשׁ בְּנֵי אָדָם שֶׁבִּתְחִלָּה מִתְאַוִּים מְאד לְמָמוֹן וּמְבַלִּים יְמֵיהֶם עַל זֶה, וְתֵכֶף כְּשֶׁמָּשִּׂיגִין הַמָּמוֹן מְפַזְּרִין אוֹתוֹ מִיָּד). וְכֵן כֹּחַ הַמְחַלֵּק, שֶׁיִּתְחַלֵּק מְעוֹתָיו לַמְּקוֹמוֹת הַצְּרִיכִין לְכָל אֶחָד כָּרָאוּי… דְּהַיְנוּ שֶׁהַמֻבְחָר יַגִּיעַ לִצְדָקָה, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה בִּשְׁאָר הַמָּעוֹת כָּל אֶחָד לִמְקוֹמוֹ הָרָאוּי לוֹ…

מפני מה בני אדם מבלים ימיהם להשיג את הממון ומיד מפזרים אותו? הלא הממון אינו אלא כוח קניה. מי שהמניע שלו הוא תאווה בלתי נשלטת, הרי משהשיג ממון אץ הוא למלא תאוותו ולנצל את הממון. אין לו "כוח המעכב", שיאפשר לו להוציא ממונו כראוי. אדם בן זמננו היה מנסח זאת: "להשתמש בכספו בצורה מושכלת ומחושבת". השליטה העצמית היא תנאי לכך שהעושר יתקבל אצל האדם כראוי. במקום אחר אומר ר"נ: "…עַל-יְדֵי תִּקּוּן בְּרִית קדֶש, הוּא נִצּוֹל מִפָּנִים דְּסִטְרָא אָחֳרָא. עַל-יְדֵי דַּם בְּרִית נִתְתַּקֵּן… תַּאֲוַת מָמוֹן" (לקו"מ, כ"ג, ב'). "תקון הברית" הוא מושג רחב ביותר בתורת ר"נ, ואין כאן המקום לעסוק בו. לעניינו יש לשים לב לעובדה שכוח השליטה על התאווה המינית, "תיקון הברית", מוצג כתיקון לתאוות הממון.

תורה שמוצגת כסיפור על המגיד ממזריטש, עשויה ללמדנו על היחס הנכון לממון:

בִּימֵי הַמַּגִּיד, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, הָיָה אִישׁ עָשִׁיר וּמְיֻחָס, וְהָיָה מִתְנַגֵּד לְאַנְשֵׁי הַמַּגִּיד. וְסִפְּרוּ לוֹ אֲנָשָׁיו מִזֶּה הָאִישׁ, וְאָמַר לָהֶם שֶׁיִּרְאוּ לְקָרֵב אוֹתוֹ אֵלָיו, וּלְהִשְׁתַּדֵּל בָּזֶה מְאד וּלְהִתְפַּלֵּל לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁיַּעֲזר לָהֶם. וְכֵן עָשׂוּ עַד שֶׁעֲזָרָם ה' שֶׁהֵבִיאוּ אוֹתוֹ לְהַמַּגִּיד ז"ל. וְנַעֲשָׂה אִישׁ כָּשֵׁר יְרֵא שָׁמַיִם, אַךְ הִתְחִיל לֵירֵד מִנְּכָסָיו. וְאָמַר הַמַּגִּיד ז"ל, שֶׁאֵלּוּ שְׁנֵיהֶם אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיוּ בְּמָקוֹם אֶחָד, הַיְנוּ תּוֹרָה וּגְדֻלָּה. כִּי 'הָרוֹצֶה לְהַחְכִּים יַדְרִים-לְהַעֲשִׁיר יַצְפִּין' (בָּבָא בַּתְרָא כה:). נִמְצָא כְּשֶׁרוֹצֶה לְהַחְכִּים עוֹמֵד לְדָרוֹם עַל-כֵּן אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַעֲשִׁיר. כִּי כְּשֶׁהוּא בְּדָרוֹם אֲזַי אֵינֶנּוּ בְּצָפוֹן וַעֲשִׁירוּת בְּצָפוֹן, וְכֵן לְהֵפֶךְ. כִּי-אִם, אִם הוּא בְּתַכְלִית הָעֲנִיווּת שֶׁהוּא אַיִן מַמָּשׁ, אֲזַי אֵינוֹ עוֹמֵד בְּשׁוּם צַד, כִּי אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר עָלָיו שֶׁהוּא בְּצָפוֹן אוֹ בְּדָרוֹם מֵאַחַר שֶׁהוּא אַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ, עַל-כֵּן אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה תּוֹרָה וּגְדֻלָּה בְּמָקוֹם אֶחָד, כְּגוֹן משֶׁה רַבֵּנוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וְרַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ. (לקו"מ, ח"א, קסב).

יראת שמים ועושר עשויים "לחיות בשלום" רק אצל הענו האמתי מי שנתון בתוך תאוות הממון – אינו יכול לשלוט בממונו. אם יפנה "לדרום" ויעשה ירא שמים, ממילא "יתרחק ממנו" הממון. רק הצדיק הענו לגמרי נמצא מעל לממון וליראת השמים, ולכן הוא מסוגל להכיל אותם, לשלוט בהם, ולהשתמש בהם לצורך עבודת ה'.

נשוב אל האיש וסוסו. ראינו כי המלך הציע לאותו אדם לקנות את סוסו במחיר-השוק. המלך, ברוב סיפורי ר"נ (בדומה לתפקידו במדרש, בסיפורת החסידית ובספרות החסידית בכללה), אינו אלא מלכו של עולם. שמא גם כאן רומז ר"נ כי ישנה דרך לצאת מן הסחרור שברדיפה אחר הממון. תאוות הממון עצמה עשויה להביא את בעל הסוס אל המלך, אם רק ישכיל לשלוט בעצמו, לעצור ממרוצתו, ולמכור את הסוס למלך. במקום אחר קושר ר"נ בין ממון לשגעון:

מַה שֶּׁאָנוּ רוֹאִים, שֶׁכָּל הַנְּגִידִים הַגְּדוֹלִים, כִּמְעַט כֻּלָּם, הֵם מְשֻׁגָּעִים מַמָּשׁ כְּמוֹ שֶׁאָנוּ רוֹאִין בְּחוּשׁ, שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא עָשִׁיר, יֵשׁ לוֹ שִׁגָּעוֹן גָּדוֹל. דַּע, כִּי הַמָּמוֹן עוֹשֶׂה אוֹתוֹ מְשֻׁגָּע. כִּי הַמָּמוֹן הוּא מִנְּפִילַת הָעֲשִׁירוּת שֶׁל הַנְּבִיאִים, כִּי 'כָל הַנְּבִיאִים הָיוּ עֲשִׁירִים' (נְדָרִים לח). וְהַנְּבוּאָה כְּשֶׁבָּאָה עַל הַנָּבִיא, הָיָה כְּמוֹ מִשְׁתַּגֵּעַ, כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י: "וַיִּתְנַבֵּא" – 'וְאִשְׁתַּטֵּי' (שְׁמוּאֵל-א י"ח). וְאֵצֶל הַנְּגִידִים הַנַּ"ל נַעֲשֶׂה עַל-יְדֵי הַמָּמוֹן שִׁגָּעוֹן גָּמוּר, וְעַל-כֵּן הֵם נַעֲשִׂים מְשֻׁגָּעִים עַל יְדֵי הָעֲשִׁירוּת שֶׁלָּהֶם. (לקו"מ, ח"ב, ס"ג)

הממון הוא אבן בוחן לכוח השליטה של האדם: האם הוא מסוגל לשלוט בתאוותו, או שתאוותו שולטת בו. לכן, עושר עלול להיות, באין שליטה, בסיס לשגעון אך יכול הוא להיות בסיס לנבואה, וכדברי חז"ל "אין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ובעל קומה" (בבלי, שבת, צב ע"א).

 

האיש הזה, "שמשתגע אחרי הכסף" יכול להיות כל אחד מאיתנו. כל אחד מאיתנו יכול להגיע לכך שלא יתפכח גם כשהמציאות טופחת על פניו בכל כיוון אפשרי. אולי גם יש סיכוי, בכח השליטה על התאווה, להגיע גבוה יותר?