'עתה התקיים הכל': על תיקון הרווקות בזוהר / טל בן דב

 

not memberg

ספר הזוהר רואה ברווקות חטא חמור ומגנה אותה בתיאורים קשים וחריפים. עיון מחודש במיתוס מיתת מלכי אדום מגלה קול ייחודי המכיר בתפקידה החשוב של הרווקות ועם זאת אינו מתעלם מחלקיותה וממחיריה. במאמר זה נבקש להציע נקודת מבט היונקת מתורת הסוד ומאירה היבטים חדשים, פסיכולוגיים ורוחניים, ברווקות.[i]

הזוהר מקדש את חיבור הזכר והנקבה כצלם העליון וכמבנה הבסיסי בו נבראו שמים וארץ, א-להים ואדם. ניתן לראות את תהליכי בריאת העולם והאצלת הספירות כניסיון של הא-ל לצאת מן היחידות לעבר זיווג: הא-ל היחידאי האינסופי הנסתר והמופשט (ושמזוהה בקבלה עם ספירת הכתר ועם 'עתיקא' – הפרצוף הגבוה הטרנסצנדנטי והמופשט ביותר בא-להות) – מבקש לצאת מערפילי חביונו, בדידותו ואינסופיותו אל עבר התגלות וחיבור ב'אחר', בעולם הזה החיצוני והנפרד ממנו.

שכינת הא-ל בעולם הזה מתקשרת עם ספירת המלכות ופרצוף נוקבא; הישות הנקבית מזוהה עם הארץ, הגוף, הרחם או הכלים בהם שורה האור. לכן נוכחותו של הא-ל בעולם נתפסת כזיווג, ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, והשפע הא-להי מתואר לא אחת כזרע היורד מגובהי הא-להות אל עבר הרחם הארצית.[ii] גם ברמה האנושית הזיווג הוא דרכו של האדם לצאת מעצמו ולהשפיע לאחר, ובכך להידמות לא-ל ולהעמיד תולדות בני קיימא.

אי לכך הזוהר מתייחס בחומרה רבה לרווקות האנושית (כשם כולל למצבי פירוד בין הזכר והנקבה) הפוגמת בחיבור המקודש. הגינויים כנגד מי שבוחר בחיי רווקות קשים וחריפים:

בוא וראה, 'אדם כי יקריב' – להוציא מי שלא נישא… בגלל שמי שלא נישא הוא פגום, בעל מומים לפני המלך. קדושת המלך מסתלקת ממנו… ועל זה כתוב 'אדם כי יקריב מכם קרבן' מי שנקרא אדם יקריב, ומי שלא נקרא אדם לא יקריב (זוהר ח"ג ה ע"ב).

לפי הזוהר הרווק פוגם בצלם הא-להים של זכר ונקבה, איננו נקרא 'אדם' ואינו יכול להידבק בשכינה. בכך הוא מתקרב לעולמות הטומאה ולסטרא אחרא המאופיין גם הוא בחוסר גוף, בבדידות ובעקרות.[xvi] מכאן נובעת גם התנגדותו החריפה של הזוהר לאוננות הזכרית שמזוהה עם הרווקות ומהווה מעין גילום פיזי שלה

ומכאן, מי שאינו מצוי בזכר ונקבה קרוי חצי גוף, ואין הברכות שורות בדבר פגום וחסר אלא במקום שלם… וחצי דבר אינו מתקיים לעולם ואינו מתברך לעולם (זוהר ח"ג רצו ע"א).

לפי הזוהר הרווק פוגם בצלם הא-להים של זכר ונקבה, איננו נקרא 'אדם' ואינו יכול להידבק בשכינה – וכפי שהראה יהודה ליבס, בכך הוא מתקרב לעולמות הטומאה ולסטרא אחרא המאופיין גם הוא בחוסר גוף, בבדידות ובעקרות.[iii] מכאן נובעת גם התנגדותו החריפה של הזוהר לאוננות הזכרית שמזוהה עם הרווקות ומהווה מעין גילום פיזי שלה: הזרע הנשפך ואובד ללא רחם נקבית מבטא באופן סמלי את מהות הרווקות, מצב בו כוחות החיים והמיניות כבר בשלים ושופעים אך עלולים להתפזר ולגווע בלא בית.

חשוב לציין כי הזוהר מסב גינויים אלה כלפי מי שבוחר בחיי רווקות. לעומת זאת, אלו שמשתדלים למצוא זיווג ולהעמיד צאצאים אך אינם מצליחים – זוכים לחיי העולם הבא, ולאחר מיתתם משלימים את תיקונם ואף מביאים נשמות חדשות לעולם בסוד הייבום.[iv]

 

החטא הקדמון של הזוהר

באופן מפתיע, פגם הרווקות אינו מאפיין רק את בני האדם – ונמצא גם בא-להות. גם לא-ל, כמו לאדם, הבריאה והיציאה מן היחידות איננה כה פשוטה והיא כרוכה בשברים ובמהמורות רבות בדרך.

כבר המדרש הידוע על אודות א-להים הבורא עולמות ומחריבן[v] מתאר תהליך בריאה דיסהרמוני שמתחיל בכשלים ובשבירה: העולמות הקדמונים מתוארים כמעין טיוטות שנגנזו או נחרבו, נשכחו ולא קיבלו קיום בר קיימא. הקבלה מפתחת מיתוס זה, ובמהלך דרשני מזהה את העולמות שקדמו לבריאה המתוקנת עם מלכי אדום "אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל" (בראשית, לו) – ומסמנת את הרווקות כפגם המרכזי שהביא לחורבנם: "שנוי, שעד שלא היה משקל לא היו משגיחים פנים בפנים, ומלכים קדמונים מתו, וכליהם לא נמצאו, והארץ התבטלה. עד שראש הכיסוף של כל הכיסופים, לבושי יקר תיקן ובנה" (זוהר ח"ב קעו ע"ב).

אם העולם המתוקן בנוי בצלם זכר ונקבה, העולמות הקדמונים המיוצגים בדמותם של מלכי אדום נבנו בדגם יחידאי או רווקי.[vi] הרווקות פגעה בשיווי המשקל העדין של הכוחות הזכריים והנקביים, החסד והדין, בחיבור הפנים בפנים ביניהם המקיים את העולם – והביאה לחורבן: שהרי אורות (זכריים) ללא כלים (נקביים) יביאו לשבירה, וכלים ללא אורות יהיו ריקים ועקרים. רק המלבוש, הכלי הנקבי המכסה את האור, מעניק לו קיום ומונע את התפזרותו ודעיכתו.

גוף הזוהר מתאר את העולמות הקדמונים כפסולת שממנה נטהרת הא-להות על ידי פליטתה מתוכה במעין קתרזיס, ומזהה את אותה הפסולת – מלכי אדום – עם הסטרא אחרא והטומאה.[vii] האר"י, שמכאן מפתח את תורותיו על אודות שבירת הכלים, מתאר כיצד השברים (שנוצרו בעקבות הרווקות והחורבן) הופכים לקליפות המעניקות קיום אוטונומי לסטרא אחרא בעולם.[viii]

אם הנצרות מתארת חטא קדמון אנושי ששורשו בזיווג הזכר והנקבה ושגורר שלילה ודמוניזציה של הגוף, הנשיות והמיניות, גוף הזוהר מתאר חטא קדמון א-להי הנובע מהיחידות ומחוסר המיניות: הא-להות הקדומה הנסתרת והמופשטת, הא־מינית וחסרת הגוף – כזרע ללא רחם או כניצוץ אור ללא כלי – איננה בת קיימא, ובגלל חוסר הזיווג נגרם החורבן ונוצר הסטרא אחרא. תפישה זו מביאה לקידוש הזיווג והמיניות ולהתנגדות חריפה לרווקות האנושית.

בעולם המודרני הרווקות היא תופעה מציאותית ובלתי נמנעת, ולכן לגינויים אלו עלולים להיות מחירים והשלכות כבדות. בנוסף, אותה יחידאות אליה מתנגד הזוהר מהווה באופן מפתיע מאפיין מרכזי בדמויותיהם של גיבוריו: משה רבינו פרש מאשתו כדי לקבל את התורה, ו'לידתו' של רשב"י כמיסטיקן מתחילה בכך שעזב את אשתו[xvii] – מה שמעורר את התחושה כי הרווקות נוגעת בעצב חשוף אצל מחברי הזוהר

חריפותה של התנגדות זו עלולה לעורר אצל הקורא תמיהה, ממספר סיבות. בעולם המודרני הרווקות היא תופעה מציאותית ובלתי נמנעת, ולכן לגינויים אלו עלולים להיות מחירים והשלכות כבדות. בנוסף, אותה יחידאות אליה מתנגד הזוהר מהווה באופן מפתיע מאפיין מרכזי בדמויותיהם של גיבוריו: משה רבינו פרש מאשתו כדי לקבל את התורה, ו'לידתו' של רשב"י כמיסטיקן (בסיפור המערה בתלמוד) מתחילה בכך שעזב את אשתו[ix] – מה שמעורר את התחושה כי הרווקות נוגעת בעצב חשוף אצל מחברי הזוהר, והאמוציות הקיצוניות כנגדה מעידות אולי דווקא על זיקה אליה.

למרבה המזל נראה כי אנו איננו הראשונים שחשנו תמיהה זו וביקשנו לה מענה. ספרות האידרות (שהמחקר מזהה כשכבה מובחנת בתוך הזוהר[x]) מגיבה בעצמה למיתוס מיתת המלכים שבגוף הזוהר, דורשת אותו מחדש ומתארת את התהליך הארוך והמפותל של יציאת הא-ל מיחידותו, את הכשלים המתרחשים בו, ואת תיקונם – תיקון הרווקות. האידרות מפתחות קול מעמיק ומורכב המכיר בחלקיותה של היחידות ובמחיריה – כמו גם בנחיצותה לתהליכי גיבוש העצמי והזיווג, ובמקומה החשוב באדם ובא-להות. קול ייחודי זה, כפי שהובן בפרשנותו של רמ"ק ובמחקרו של אבישר הר־שפי,[xi] יכול להוות מצע להתייחסות רוחנית ופסיכולוגית מחודשת לסוגיית הרווקות האנושית.

תיקון כפול: היציאה מן הרווקות והשהייה בה

תיקון הרווקות באידרות מתרחש בשני מישורים. המישור הראשון הוא ביציאה מן היחידות: חיבור הזכר והנקבה הוא התכלית העיקרית של תיקון האדם והא-ל, ולא ייתכן קיום שלם בלעדיו. זוהי גם תכליתן של האידרות המתקנות את הפרצופים הא-להיים הזכריים והנקביים, ובכך מביאות לזיווג הא-להי וגואלות את הא-ל ('עתיקא') מיחידותו. כל מהלך האידרות מוביל אל הזיווג המביא ללידת העולם ולקיומו, אל הרגע בו נכנסים האורות בכלים והזרע נתפס ברחם – "כי שם ציווה ה' את הברכה, חיים עד העולם".[xii]

המישור השני הוא תיקון היחידות עצמה, וזהו חידושן העיקרי של האידרות למול גוף הזוהר: האידרות פודות את מלכי אדום ואת הרווקות ממחוזות הסטרא אחרא ומעניקות להם מקום של כבוד בא-להות ובתהליכי התיקון. כעת הסיבה לחורבן העולמות ולמיתת המלכים אינה נעוצה ביחידאות, אלא דווקא ביציאה הבוסרית ממנה: בריאתם של המלכים, שמתוארים כיישות נקבית חיצונית לא-ל, מסמלת ניסיון בוסרי וכושל של הא-ל ('עתיקא') לצאת מעצמו, להתגלות ולהיקשר באחר, בטרם הוא בעצמו הבשיל ונתקן.

עתיק העתיקים, עד שלא זימן תיקוניו, בנה מלכים ושיער מלכים, ולא היו מתקיימים…

וכולם לא התקיימו עד שהראש הלבן עתיק העתיקים נתקן… שהרי עד שלא נתקן הוא בתיקוניו לא נתקנו כל אלו שנצרכו להתקן, וכל העולמות נחרבו… (זוהר ח"ג, אד"ר, קלה ע"א)

התנאי לבריאת העולם ולזיווג הוא תיקונו העצמי של האל, וכאשר זה אינו קורה הניסיון להיקשר באחר נכשל – ומתרחש חורבן. בריאת המלכים מבטאת תשוקת זיווג, יצירה, התגלות במציאות והיכללות בכלי ובמלבוש, אך זיווג כזה מחייב קודם כל את הבשלתו ותיקונו העצמי של עתיקא – ולא תיתכן בריאה והיקשרות במציאות חיצונית כאשר לו עצמו אין תיקון ופנים, וזהות מגובשת ושלימה.

לאחר החורבן מגיע התיקון – תיקון היחידות – המתרחש דרך התכנסותו של האל, בתנועה מעצמו אל עצמו, ושהייה ביחידותו – שהייה המאפשרת את בניין דמותו המתוקנת.[xiii] ההתכנסות בעצמי מהווה תנאי ליציאה ממנו, כך שלמעשה היציאה מן היחידות תלויה דווקא בשהייה בתוכה.

אך גם לאחר תיקון דמותו של עתיקא היציאה מהעצמי נכשלת ומתרחשת שבירה נוספת. הפעם, כדי שיוכל העולם לעמוד, הא-ל צריך לבצע קונקרטיזציה נוספת של דמותו ולתקן את דיוקן האדם שבו הכולל בתוכו זכר ונקבה:

כיוון שעלה להתיישב בה לא עמד ולא היה יכול לעמוד. מה הטעם? משום שאדם לא נתקן… שתיקון האדם בדיוקנו כולל הכל, ויכול הכל להתיישב בו. ובגלל שתיקון זה של אדם לא נמצא, לא יכלו לעמוד ולהתיישב והתבטלו. (זוהר ח"ג (אד"ר) קלה ע"א-ע"ב. תרגום: אבישר הר שפי)

צלם הא-להים שהוא דיוקן האדם בנוי מקו ימין, קו שמאל וקו אמצע, ומאופיין ביכולתו לכלול הכל ולחבר בין הניגודים – בין חסד ודין ובין זכר ונקבה – ובכך להשלים את האיזון המקיים את העולם:

האידרות מפתחות קול מעמיק ומורכב המכיר בחלקיותה של היחידות ובמחיריה – כמו גם בנחיצותה לתהליכי גיבוש העצמי והזיווג, ובמקומה החשוב באדם ובא-להות. קול ייחודי זה יכול להוות מצע להתייחסות רוחנית ופסיכולוגית מחודשת לסוגיית הרווקות האנושית

ובמה נכללו? בדיוקן עליון זה שנקרא אדם, הכולל זכר ונקבה. (זוהר ח"ג (אד"ר) קמא ע"ב)

למעשה, השלב הבא בתיקונו העצמי של הא-ל הוא זיהוי הנוקבא שבתוכו. הא-ל חייב להכיר ולחבר את היסודות הזכריים והנקביים הפנימיים שבעצמי, ורק אז יוכלו להתרחש נסירה וזיווג בנקבה חיצונית ונפרדת.

 

רווקות – בין חלקיות לנחיצות

בשונה מגישות פוסט־מודרניות המבקשות לנרמל את הרווקות ומתעלמות מחלקיותה וממחיריה, הזוהר מציע מבט מורכב יותר – מבט הער לחשיבותה בתהליכי גיבוש העצמי ובניין הזוגיות, כמו גם לחיסרון ולשבירה המובנים בה. כשם שתחילת הבריאה מותנית בתיקונו העצמי של האל, כך גם מסעו של האדם לעבר דבקות בנוקבא חייב לעבור בתיקונו העצמי, בבחינת "לך לך – לעצמך".[xiv] השהייה ברווקות מאפשרת את בניין 'דיוקן האדם', גיבוש הזהות העצמית הבשלה, וזיהוי היסודות הזכריים והנקביים בעצמי – זיהוי שהוא תנאי מקדים להיקשרות בזכר או נקבה חיצוניים ונבדלים. לא ניתן לדלג על שלבים אלו, וגם לא ניתן להתעלם מחלקיותם ומהשבירה והמתח המובנים בהם. ברווקות דחף היציאה מהעצמי – שאינו בר־דיכוי – אינו מוצא כלי בר קיימא, והתפרצויותיו הבוסריות והבלתי נמנעות כרוכות בשבירה ובחורבן כואבים (המסומלים במיתת המלכים); הקיום הרווקי כרוך בעקרות, בקשרים לא פוריים ובפרידות, ובפיזור של ניצוצות נתינה וכוחות נפשיים שאינם מוצאים בית ודועכים. חידושן של האידרות הוא בהכרה באי־הנמנעות של התפרצויות אלו ושל הנסיונות הכושלים לצאת מהעצמי. ויותר משהן בלתי נמנעות, הן מניעות את תהליכי התיקון והזיווג: זהו תהליך מחזורי־ספירלי בו נעים ברצוא ושוב בין יציאה מהעצמי, שבירה, והתכנסות בעצמי – כאשר כל פעימה של שבירה מלמדת על אופיו הייחודי של התיקון הנדרש ומניעה שלב חדש של הבשלה ובניין. תהליך זה נמשך גם לאחר הזיווג, מכיוון שבמציאות הארצית החיבור לְעולם אינו תדיר ומאופיין בתנודות של קרבה וריחוק, גלות ושיבה, אחדות ונפרדות.

ועם השלמת התיקון, האידרא אוספת את כל אותם זיקים וניצוצות שדעכו בדרך – הרצונות הבוסריים, הקשרים העקרים, התקוות והשברים – ובמבט לאחור מקימה אותם לתחייה ומכירה בהם כחלק מהותי מהמסע ומסיפור תיקונו של האדם והא-ל:

וזה שלא נמצא בתיקון נקרא 'זיקין ניצוצין'… לאחר מכן… נתקן בזכר ונקבה. ואלו זיקים שדעכו ומתו – עתה התקיים הכל. (זוהר ח"ג (אד"ז) רצב ע"ב)

בסופו של דבר גם ההוויה הרווקית מקבלת הכרה וקיום, ואף מולידה נשמות חדשות – שהרי היא זו שאיפשרה את הבניין העצמי ואת ההגעה אל הזיווג הפורה.

לאחר החורבן מגיע התיקון – תיקון היחידות – המתרחש דרך התכנסותו של האל, בתנועה מעצמו אל עצמו, ושהייה ביחידותו – שהייה המאפשרת את בניין דמותו המתוקנת.[xviii] ההתכנסות בעצמי מהווה תנאי ליציאה ממנו, כך שלמעשה היציאה מן היחידות תלויה דווקא בשהייה בתוכה.

קשר לאחד

ועם כל זאת, אין להתייחס אל הרווקות רק כשלב ביניים התפתחותי שכל תכליתו להביא אל הזיווג. גם לאחר התיקון בזכר ונקבה נותר בא-להות רובד עליון שממשיך להתקיים ביחידותו: הספירות הזכריות והנקביות אינן מחליפות את הא-ל היחידאי והמופשט אלא מהוות לבושים דרכם הוא מתגלה ונתפס;[xv] ובאופן דומה הזיווג אינו מחליף את הרווקות אלא נבנה על גביה. ובתוך העולם הזה המפורד, מעבר לזכר ולנקבה, שוכן אל אחד – שיחידותו היא המחייה את הכל. גם לאחר השלמת הזיווג נותר באדם ובא-ל רובד פנימי הנותר ביחידותו, ושהדבקות בו היא משאת נפשו של המיסטיקן המבקש לשוב אל האחדות השוכנת בלב הריבוי והנפרדות. ודווקא בנקודה זו יש יתרון לרווק: מצוקתו נובעת מהיחידות שבמצבו, אך בה טמונה גם התשובה לה. הרווקות מהווה צינור לקשר עם עתיקא, הפרצוף היחידאי של האל, ודווקא מתוכה יכול האדם להידבק ברובד האחדותי והגבוה ביותר בא-להות. הזוהר מכווין את הרווק לשאת את מבטו, מתוך מצוקת בדידותו, אל עתיקא ואל הכתר: אל האחד שמעבר לפירוד, האחד השורה גם בגלות בהארה יציבה ותדירה, האחד הכולל בתוכו זכר ונקבה בחיבור שאינו פוסק – ולחפש רובד זה בתוך נפשו הוא. מתוכו יוכל הרווק לשאוב שפע א-להי, הישר מהמבוע העליון, שיאיר את יחידות

 

*טל בן דב, מתגורר בעין כרם. מלווה בחלופת אשפוז פסיכיאטרי וסטודנט לפסיכולוגיה, תלמיד בבית המדרש 'זוהר חי', אמן פלסטי ויוצר.

_________________________________________________________________________

גם לאחר התיקון בזכר ונקבה נותר בא-להות רובד עליון שממשיך להתקיים ביחידותו: הספירות הזכריות והנקביות אינן מחליפות את הא-ל היחידאי והמופשט אלא מהוות לבושים דרכם הוא מתגלה ונתפס;[xix] ובאופן דומה הזיווג אינו מחליף את הרווקות אלא נבנה על גביה. ובתוך העולם הזה המפורד, מעבר לזכר ולנקבה, שוכן אל אחד – שיחידותו

[i] המאמר מבוסס על עבודה שנכתבה בהנחייתה של ד"ר שפרה אסולין, ותודתי לה על הליווי בלימוד ובכתיבת המאמר. ראו: טל בן דב. תיקון הרווקות, תיקון המיתוס: על רווקות ושמירת הברית בספר הזוהר – היבטים תיאוסופיים ופסיכולוגיים. עבודה סמינריונית, האוניברסיטה העברית, ירושלים תש"פ.

[ii] למשל בזוהר בראשית, ח"א, טו ע"א.

[iii] יהודה ליבס, "המשיח של הזוהר: לדמותו המשיחית של ר' שמעון בר יוחאי", הרעיון המשיחי בישראלי, ירושלים תשמ"ב, עמ' 110.

[iv] זוהר ח"ב צד ע"ב, זוהר ח"א קפו ע"ב–קפ"ז ע"א.

[v] בראשית רבה, פרשת בראשית, ג, ז.

[vi] הזיהוי של מלכי אדום כרווקים מתבסס על פשט הפסוקים, שהרי כל המלכים לא מוזכרים כנשואים אך נזכרת מיתתם, ואילו אצל המלך האחרון מוזכרת אשתו מהיטבאל ולא מוזכרת מיתתו.

[vii] ראו למשל זוהר ח"א (וישלח), קעז ע"ב.

[viii] ר' חיים ויטל, עץ חיים, ח"א ,יא, ה. וראו ישעיה תשבי, נתיבי אמונה ומינות, תל אביב תשל"ד, עמ' 25­-26.

[ix] יהודה ליבס, המשיח של הזוהר, עמ' 111­-113.

[x]יהודה ליבס, "כיצד נתחבר ספר הזוהר", מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, ח, ירושלים תשמ"ט, עמ' 1­-72.

[xi] אבישר הר־שפי, 'מלכין קדמאין' – הבריאה וההתגלות בספרות האידרות של הזוהר, הוצאת כרוב, לוס אנג'לס תשע"ה.

[xii] תהילים קל"ג, וראו זוהר ח"ג (אד"ז) רצו ע"א.

[xiii] הר־שפי, שם, עמ' 69: "הצנעתם של המלכים נעשית מתוך ההבנה כי לפני יצירתם צריך עתיק להיתקן בעצמו, ורק לאחר מכן לפנות לציורה של מציאות חיצונית".

[xiv] זוהר לך לך, ח"א עז ע"ב. בדומה לתהליך תיקונו של הא-ל, כך מסעו של אברהם לעבר הכרה בא-להות מתחיל לפי הזוהר בניסיון לדבוק בא-להות כמציאות חיצונית נפרדת – ניסיון עקר המביא לכישלון ולשבירה, שלאחריה נדרש אברם 'ללכת אל עצמו' ולתקן את דמותו ומידתו. גם כאן התנועה 'מעצמו אל עצמו' מאפשרת את הזיווג הפורה עם שרה אשתו ואת לידת יצחק.

[xv] הר־שפי, שם, עמ' 53, 71 בהתאמה: "תמונת עתיקא הבלתי מתוקן (היחידאי – ט.ב.) איננה אפוא התמונה הקלוקלת של הא-להות הפילוסופית הצריכה להיות מוחלפת בתמונה המיתית (הזוגית – ט.ב.), אלא תיאורה של ההוויה העומדת באופן תמידי מעבר לעולם המיתי, ואשר בלעדיה הוא יוותר כקליפה חסרת משמעות וקיום"; "הוויה זו… עומדת על מכונה אף לאחר התיקון ומהווה את הצינור הראשוני אל האין… היא מקורו התמידי של היש, העולם המתוקן".

[xvi] יהודה ליבס, "המשיח של הזוהר: לדמותו המשיחית של ר' שמעון בר יוחאי", הרעיון המשיחי בישראלי, ירושלים תשמ"ב, עמ' 110.

[xvii] יהודה ליבס, המשיח של הזוהר, עמ' 111­-113.

[xviii] הר־שפי, שם, עמ' 69: "הצנעתם של המלכים נעשית מתוך ההבנה כי לפני יצירתם צריך עתיק להיתקן בעצמו, ורק לאחר מכן לפנות לציורה של מציאות חיצונית".

[xix] הר־שפי, שם, עמ' 53, 71 בהתאמה: "תמונת עתיקא הבלתי מתוקן (היחידאי – ט.ב.) איננה אפוא התמונה הקלוקלת של הא-להות הפילוסופית הצריכה להיות מוחלפת בתמונה המיתית (הזוגית – ט.ב.), אלא תיאורה של ההוויה העומדת באופן תמידי מעבר לעולם המיתי, ואשר בלעדיה הוא יוותר כקליפה חסרת משמעות וקיום"; "הוויה זו… עומדת על מכונה אף לאחר התיקון ומהווה את הצינור הראשוני אל האין… היא מקורו התמידי של היש, העולם המתוקן".