ד"ר אלחנן שילה הוא מרצה למחשבת ישראל ולספרות עברית. ספרו יהדות קיומית עתיד לראות אור בקרוב
בכתבי הרב קוק טמונים יסודות מהפכניים של תפיסת עולם פוסט-אורתודוקסית, שפורצת את גבולות האורתודוקסיה ומכירה בכך ששינויים בהלכה נוצרים מלמטה, גם ללא גיבוי רבני. האם תשכיל החברה הדתית לאמץ את היסודות הללו מתוך הגותו של הרב קוק ולהתגבר על הפער שבין עולם ההלכה לבין הערכים המודרניים?
שמונים שנה עברו מאז פטירתו של הרב קוק, ועל אף הפופולריות של תורתו דומה שטרם מוצה הפוטנציאל הגלום בה. הגותו של הרב קוק רבת פנים, ויש בה פוטנציאל למגמות שונות והפוכות: מגמות חרדיות מצד אחד ומגמות שיש בהן פוטנציאל של פריצת גבולות האורתודוקסיה מצד שני. הצורך שלנו להכניס הוגי דעות ככלל, ואת הרב קוק בפרט, אל תוך משבצת מוגדרת, הוא צורך שלנו כפרשנים, אך הוא אינו תואם את עולמו של הוגה הדעות עצמו, שבנפשו מתרוצצות מגמות מנוגדות. בעוד שהצדדים השמרניים יותר בהגותו של הרב קוק אומצו בזרם החרד"לי, רעיונותיו פורצי הדרך טרם מוצו.
בשלב הראשון אציג פסקאות המהוות את הבסיס הרעיוני של הזרם החרד"לי, ולאחר מכן אדון בפסקאות שיש להן פוטנציאל רעיוני שיכול לפרוץ את גבולות האורתודוקסיה. מדובר בכיווני מחשבה, בנתיבים אפשריים שהציונות הדתית אינה מעזה ללכת בהם, והם יכולים לשמש בסיס רעיוני לעולם מחשבה דתי-ליברלי. הגותו של הרב קוק פורצת דרך לא רק בהשוואה להגותו של הרב סולוביצ'יק, אבי האורתודוקסיה המודרנית בארצות הברית, אלא גם בהשוואה להוגים כמו אברהם יהושע השל, שהיה מזוהה עם הזרם הקונסרבטיבי בארצות הברית.
מקורותיו של הזרם החרד"לי
כדי להראות את הזיקה ההדוקה שבין הזרם החרד"לי להגותו של הרב קוק אדון בשלושה נושאים: היחס לביקורת המקרא, היחס ללא-יהודי והיחס לחילוני.
כשבוחנים את היחס לביקורת המקרא ניתן לראות קו ישיר המתחיל ברב קוק, עובר דרך הרב צבי-יהודה ומגיע עד לרב צבי טאו. למרות שביקורת המקרא החלה כבר על ידי רבי אברהם אבן עזרא (שכתב על פסוקים מאוחרים לזמנו של משה) ופותחה בהגותו של שפינוזה במאה השבע-עשרה בהולנד, הרב קוק מייחס אותה לאנטישמים גרמנים. הוא קושר בינה ובין עליית הנאציזם בשנת 1933, וקובל על ההשפעה שלה על מורים יהודים בזמנו:
מחבלי כרם ד' [מורים למקרא] הזונים אחרי הבלי הגוים, ביחוד המפלצת שיצאה … על ידי המלומדים הגרמנים השקועים בשנאת ישראל בכל אופי רוחם האכזרי … המראה לנו כעת [1933, עליית הנאצים – א.ש.] את פרצופו האמיתי. והם הם מחברי הספרים המסואבים מיסודה של חוצפת 'הביקורת של כתבי הקודש' שהיא כולה הרכבה של רשעות ושכלות, ובכל זאת הזנו אחריהם חלק ממחנכי דורנו הצעיר.[1]
התפיסה שלפיה למבקרי המקרא יש בעיה קוגניטיבית ובעיה מוסרית מופיעה גם בכתביו של הרב צבי-יהודה: "יש גויים המכנים עצמם אנשי מדע … הניגשים לדברי קדושה וחותכים אותם חתיכות חתיכות … פרופסור יהודי מפורסם בגרמניה הגדיר בצדק שמדע זה בנוי על שני יסודות: בערות ושנאת ישראל. הגדרה זאת היא אמת לאמיתה".[2] בהתאם לכך, גם אצל הרב צבי טאו יש דמוניזציה של ביקורת המקרא, והוא קושר אותה לרצח היהודים בשואה: "מקור כל ביקורת המקרא בשנאת ישראל הגרמנית. כמאה שנה לפני היטלר ימ"ש החלו לעשות דה-ליגיטמציה של התנ"ך ולחבל ביחס כלפיו בדרך של אנטישמיות נוראה ובשחיתות איומה".[3]
באשר ליחס ללא-יהודי, הרב קוק לא רק אימץ את עמדת רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי שלפיה היהודי הוא יצור עליון כשם שהאדם עליון לעומת בעלי החיים, אלא אף הלך מעבר לו וטען שהפער שבין היהודי ובין הלא-יהודי גדול אף יותר מן הפער שבין הלא-יהודי ובין בעלי החיים:
ההבדל שבין הנשמה הישראלית … ובין נשמת הגויים כולם, לכל דרגותיהם, הוא יותר גדול ויותר עמוק מההבדל שבין נפש האדם ונפש הבהמה, שבין האחרונים רק הבדל כמותי נמצא, אבל בין הראשונים שורר הבדל עצמי איכותי.[4]
אם כך נתפסת המציאות, אם עד כדי כך נחותות הן אומות העולם, אין להתפלא על כך שלפי הרב טאו ערכי העולם המערבי המודרני-ליברלי ייתפסו כנחותים לעומת עולם הערכים היהודי: "אין מחלוקת על כך שמי שיקבע את הכרעת החיים אינו החוץ אלא הפנים. לא שיקולי דעת זרים, לא פילוסופיות, תיאוריות או אידאולוגיות מן החוץ, מעולם נוכרי או חילוני, אלא רק דבר אחד יכריע – התורה".[5]
אפילו יחסו של הרב קוק ליהודי החילוני, שמרבים כל כך לדבר בשבחו, איננו חד משמעי, וניתן למצוא בדבריו גם תפיסה חרדית שאינה רואה ערך בחילון, המדומה למעיין שהתלכלך ויחזור לצלילותו:
העזיבה והמרידה נגד מצות ה', היא ירידה מוסרית נוראה … יש אפשרות שאיזה משך זמן יסתבך דור, בכללו או בחלקיו, במדינות ובמחוזות, בסבך עיוורון מוסרי כזה … אבל … התשובה היא תמיד מוכרחת לבא ולהתגלות, כי המחלה של שכחת העולם האלוהי לא תוכל לקחת מעמד איתן בטבע האדם, דמיונה כמעין נרפש וחוזר לצלילותו.[6]
אם החילוניות נתפסת כתופעה המלכלכת את העולם הדתי, המתואר כמעיין זך וטהור, אין פלא שאנו מוצאים בכתבי תלמידיו של הרב צבי-יהודה התנשאות ושלילה מוחלטת של החילוניות. התרבות החילונית הגבוהה, ובראשה מדעי הרוח, נתפסת כהרס וכחורבן, ואסור להיות אתה בקשר. עם החילוניות העממית, לעומת זאת, יש ליצור זיקה במישור הפרקטי, מכיוון שגם מאנשים חסרי הבנה תיבנה הארץ:
ללכת לצבא, ולבנות עמם [עם החילונים] את הארץ – כן. אבל לשמוע לדבריהם ולהקשיב להרצאותיהם – בשום פנים ואופן לא! אנשים שואלים: 'וכי אנחנו מתבדלים?'. התשובה היא כן, מלימודי הרוח באוניברסיטה אנחנו מתבדלים. אנחנו חלוקים אתם בכל תוקף ומוחים על ההרס והחורבן הטמון שם, ובזה איננו יחד בשום פנים ואופן … גם דרך אנשים שאינם יודעים להבחין בין ימינם ושמאלם ביהדות … הארץ תבנה, אבל לא מדעותיהם. דעותיהם הם הרס וחורבן לאומה.[7]
בסיס לעולם פוסט-אורתודוקסי
אך כשם שבהגותו של הרב קוק ניתן למצוא קולות שמרניים יותר, כך ניתן גם למצוא קולות הפוכים לגמרי. צריך להפסיק את הדיון בשאלה איזה תת-מגזר משקף נאמנה את דרכו של הרב קוק, ולשאול את השאלה מה מתוך הגותו רלוונטי אלינו. גם הזרם החרד"לי וגם הזרם הליברלי מאמצים דברים מסוימים ומתעלמים מדברים אחרים, למרות שאף אחד מהם אינו מצהיר על כך במפורש. במקום להתעלם ממה שלא נוח, צריך לשים את הדברים על השולחן ולהגיד במפורש מה מדבריו של הרב קוק אנו מאמצים ומה מדבריו אנו דוחים.
הפער שבין הזרם הדתי-ליברלי לבין הגותו של הרב קוק עצמו נעוץ לא רק באימוץ החלקי של הגותו, אלא גם באופן היישום שלה. אילו הייתי תולה את דבריי ברב קוק עצמו ניתן היה לומר שאני "מגלה פנים בתורה שלא כהלכה". אולם אני מבקש לקחת את רעיונותיו של הרב קוק וליישם אותם בתחומים שהוא עצמו לא חשב עליהם. תהיה הבחנה בין העקרונות שניתן לשאוב מן הרב קוק ובין אופן היישום שלהם, שפעמים רבות ילך מעבר לו. מכיוון שאצל הרב קוק התרוצצו מגמות שונות וסותרות, הרי שבמבחן התוצאה היישום של תפיסותיו הפוסט-אורתודוקסיות היה מאוד מוגבל, והוא לא הלך עד הסוף עם הרעיונות שהוא בעצמו הגה.
הפסקה הראשונה שברצוני לדון בה עוסקת בשינוי הלכתי שמגיע מלמטה. הבסיס שעליו נשען הרב קוק הוא תפיסת "הוראת שעה" במורה נבוכים. הוראת שעה איננה שינוי זמני, אלא כלי שבאמצעותו משנים את המערכת ההלכתית בהתאם לשינויי הזמנים. השינוי נקרא 'זמני', אף על פי שבפועל מדובר בשינוי קבוע. הסיבה שבגללה משנים רק תחת הקטגוריה של 'שינוי זמני' נובעת מהרצון לא לפגוע במעמדה האלוהי של התורה בעיני העם. וזו לשון הרמב"ם:
מכיוון שהאל יתעלה יודע שבכל זמן ומקום זקוקים דיני התורה הזאת – בהתאם לשוני במקומות, לאירועים חדשים ולנסיבות – לתוספת חלקם או לגריעה מחלקם, הוא [אמנם] אסר להוסיף או לגרוע ואמר 'לא תֹסף עליו ולא תגרע ממנו', כי זה היה מביא לשיבוש סדרי התורה ולאמונה שאין היא מאת האל. עם זאת הוא התיר לחכמים שבכל תקופה … להשעות חלק ממעשי התורה או להתיר חלק מאיסוריה במצב כלשהו או בהתאם למאורע. אבל אין להנציח זאת, כפי שהבהרנו בפתיחה לפרוש המשנה בעניין הוראת שעה.[8]
בעוד שאצל הרמב"ם התהליך יכול להתרחש רק מלמעלה, הרב קוק מחדש שתהליך השינוי יכול לבוא מלמטה, מפריצת גדר שמגיעה מהעם. דבריו של הרב קוק הודפסו לראשונה בספר ערפלי טוהר (קובץ ב משמונה קבצים) בשנת 1914. רק כשבעים שנה לאחר מכן, כשפרופ' רבקה ש"ץ-אופנהיימר תכננה להוציא לאור את הספר בעצמה, החליטו בישיבת "מרכז הרב" להקדים אותה. הספר ראה אור בשנת תשמ"ג, עם כמה שינויים קטנים אך מהותיים:
לפעמים כשיש צורך בהעברה על דברי תורה, ואין בדור מי שיוכל להראות את הדרך, בא הענין על ידי התפרצות. ומכל מקום יותר טוב הוא לעולם שיבוא ענין כזה על ידי שגגה, ובזה מונח היסוד של 'מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין'. רק כשהנבואה שרויה בישראל אפשר לתקן ענין כזה על ידי הוראת שעה, ואז נעשה בדרך היתר ומצוה בגלוי. ועל ידי סתימת אור הנבואה, נעשה תיקון זה על ידי פרצה ארוכת זמן, שמדאבת את הלב מצד חיצוניותה, ומשמחת אותו מצד פנימיותה.[9]
מכיוון שהתפיסה המקובלת היא שהוראת שעה היא לשעה, סביר להניח שהמילים "ארוכת זמן" היו מוזרות בעיני הרב יצחק שילת ורבני "מרכז הרב" שעבדו יחד עמו על הוצאת הספר, ועל כן הם השמיטו אותן. אולם על רקע דברי הרמב"ם, הדברים מוארים באור חדש. לפי הקריאה הזו, הרב קוק אימץ את תפיסת הרמב"ם וראה בהוראת שעה מנגנון שבאמצעותו ניתן לשנות את ההלכה. השינוי שהרב קוק כותב עליו איננו שינוי זמני אלא שינוי קבוע: תחילתו בפרצה ארוכת זמן וסופו בשינוי נבואי שיתרחש בגאולה השלמה.
ניתן לראות דוגמה מוחשית של פריצה שבאה מלמטה וגררה אחריה הסכמה רבנית במקרה של נסיעת רופאים דתיים בשבת לצורך טיפול בלא-יהודים. בראשית המאה העשרים כתב החפץ חיים נגד "הרופאים בזמננו אפ'[ילו] היותר כשרים … דמעשים בכל שבת שנוסעים כמה פרסאות לרפאות עובדי כוכבים ומזלות … ומחללי שבת גמורים הם במזיד ה' ישמרנו".[10] בסופו של תהליך, במחצית השנייה של המאה העשרים הדבר הותר גם על ידי הממסד הרבני.[11] זוהי דוגמה בלבד לתיקון שנעשה מלמטה, מבלי שהוא מקבל אישור מלמעלה. מדובר במנגנון שמפרק את יסודות העולם האורתודוקסי ואת סמכותה של ההלכה.
אימוץ העיקרון הזה יכול לשנות את השיח בציונות הדתית, אולם הציונות הדתית ממשיכה לדבוק בשיח הישן, אף על פי שחלקים גדולים ממנה מודעים לקיומה של התפיסה הזו אצל הרב קוק. השיח הזה פורץ את גבולות ההלכה, ומכיוון שכך הוא מעורר פחד בקרב רבים. במקום השיח הישן של ביקורת על העולם הרבני וציפייה לשינוי ההלכה מלמעלה, יש ליצור שיח חדש המודע לכך שאת השינויים צריך לעשות מלמטה, גם ללא גיבוי רבני או הלכתי. מדובר לא רק על סטייה ממנהגים, כדוגמת אכילת קטניות בפסח, אלא גם על דברים מהותיים יותר.
הרעיון של פריצה המגיעה מלמטה ניתן ליישום גם במקרים שברור שהרב קוק עצמו היה מתנגד להם. תחום בולט שבו ניתן לראות בימינו פריצה מלמטה אצל חלקים מהזרם הדתי-ליברלי, פריצה שהיא מעבר למה שהרב קוק חשב כפריצה לגיטימית, קשורה לשאלת המגע בקשר זוגי לפני החתונה, שהתעצם בעקבות הפער שבין גיל הנישואין בעידן המודרני ובין דרישות ההלכה. חלק גדול מבני ובנות הציונות הדתית חשים שהם מצויים בדילמה בין ההלכה ובין רגשותיהם הטבעיים. ברגע שהם יהיו מודעים לכך שהעולם ההלכתי משתנה לא על ידי העולם הרבני אלא על ידי 'השטח', הם יהיו שלמים עם מעשיהם ויחיו ללא ייסורי מצפון.
בסיס לבניית דתיות-ליברלית
כיוון נוסף שניתן למצוא אצל הרב קוק קשור לפסקה המתארת שלושה כוחות הנאבקים זה בזה – אורתודוקסים, לאומיים וליברלים. החידוש של הרב קוק הוא שהוא אינו מבקש רק סינתזה בין הכוחות השונים, אלא טוען שעל כל קבוצה להמעיט בדומיננטיות של הדגל שבו היא מחזיקה, כדי להגיע לאיזון נכון ולשיתוף פעולה בין כל הקבוצות:
שלשה כחות מתאבקים כעת במחננו … הקודש, האומה, האנושיות … בכל כח בודד … מוכרחים להיות צדדים שליליים, בפרט בהתפשטותו היתרה על חשבונם של כוחות אחרים. בזה אין להפליא בין הקודש ובין החול … שלשת הסיעות היותר רשמיות בחיי האומה אצלנו: האחת האורתודוכסית … השניה היא הלאומית החדשה … השלישית היא הליברלית, שהיתה נושאת את דגל ההשכלה … היא אינה מתכנסת בחטיבה הלאומית, ודורשת את התוכן האנושי הכללי של ההשכלה, התרבות והמוסר ועוד.
הדבר מובן, שבמצב בריא יש צורך בשלושת הכוחות האלה גם יחד … עד שלא די שיכיר כל אחד את הצד החיובי, שיש בכל כח … אלא שעוד הלאה ילך … וידע שלטובתו… צריך הוא להיות מושפע באיזו מדה גם מהצד השולל … מפני שבשלילתו הוא מעמידו על מידתו הראויה לו ומצילו מהגרעון המסוכן של התוספת וההפרזה … אך דרך אחד יש לפנינו: שכל אחד … יחד עם ההגנה … על אותו הכח המיוחד שהוא מקושר אליו, על-פי טבע נפשו ועל-פי הרגלו וחינוכו, ידע איך להשתמש בכוחות שהם מוצאים להם מקלטם באנשים אחרים ובסיעות אחרות, למען ישלים את עצמו ואת סיעתו, בין בצד החיובי של הכוחות האחרים ובין… במה שישמרו אותו מקלקלת ההפרזה … באופן זה נוכל לקוות להגיע למצב של חיים הראויים לגוי אחד בארץ.[12]
מן הפסקה הזו אנו למדים שכאשר יש התנגשות בין ערכים שונים, על הדת להמעיט מכוחה ולתת מקום לערכים האחרים. פרשנות מרחיבה של העמדה הזו תביא לפיצוץ עם עולם ההלכה. ניקח למשל את הערך של שוויון בין גברים לנשים, שמבחינת מערכת הערכים הליברלית תובע צירוף נשים למניין, באופן שמתנגש עם ההלכה. ברור שהרב קוק עצמו היה מתנגד לכך, מכיוון שהוא התנגד אפילו למתן זכות בחירה לנשים. אולם איננו דנים כאן מה הייתה דעתו של הרב קוק, אלא כיצד ניתן ליישם את התפיסה שהן האורתודוקסיה והן הליברליזם צריכות לצמצם את עצמן.
אפילו הזרם הדתי-ליברלי בציונות הדתית מאמץ את הליברליזם עד לנקודת ההתנגשות שלו עם ההלכה. גם רבנים ליברלים, כאשר הם דנים בשאלה של צירוף נשים למניין, אינם מאמצים את הרעיון שעל הדת לצמצם את עצמה ולתת מקום לערכים אחרים, אלא ממשיכים את השיח האורתודוקסי הקלאסי. בקצוות של הזרם הזה נשים קוראות בתורה (מכיוון שזה רק מפני כבוד הציבור והציבור מחל על כבודו), אך הן לא נספרות למניין של עשרה מכיוון שהדבר סותר את ההלכה. גם הרב שג"ר, שדיבר על הכחשה ועל הונאה עצמית שיש בציונות הדתית סביב הסוגיה הזו והיה מודע לכך ש"הסתירות הינן סתירות אמתיות ולא מדומות",[13] לא העז לפרוץ את גדרי ההלכה, והכפיף את ערכיו הליברליים בכל מקום שהם עמדו בסתירה עם ההלכה.
בשונה מהדתיות הליברלית של ימינו, אימוץ המודל של הרב קוק מזמין כניסה אל עולם רוחני אחר שבו הערכים הליברליים מקבלים הרבה יותר משקל, ובחלק מהמקרים האורתודוקסיה תצמצם את עצמה כדי לפנות להם מקום. מכיוון שהמטרה היא ששלושת הכוחות ימשיכו להתקיים יחד בצורה מאוזנת, ברור שיש צורך בשמירת מצוות גם במחיר של פגיעה בערך החופש הליברלי. שלושת הכוחות ימשיכו לפעול, אך כל אחד מהם ירכך את חברו.
שאלת המינון והאיזון בין כל הכוחות תלויה באופיו ובהכרעותיו של כל פרט (או קהילה, במקרים שבהם מדובר בבית כנסת). כשם שאצל הרב קוק אין דרך אחת מאוזנת שאליה כולם צריכים להגיע, אלא החזון הוא שכל קבוצה תישא את דגלה, אך תהיה רכה יותר ותקבל מהאחרים, כך גם בשאלת היחס שבין הלכה וערכים ליברליים: אין לדבר על מתכון אחד עבור כולם.
גם הרב קוק עצמו לא חש בנוח עם המונח "אורתודוקסי", ובין השורות נשמעת נימה של ביקורת כלפי המונח הזה: "האחת האורתודוכסית, כמו שרגילים לקראתה". בעיני של הרב קוק, מנקודת מבטו הקבלית, כל היסודות, הן הדתיים-אורתודוקסיים, הן הלאומיים והן הליברליים, מקורם בשפע אלוהי שמתגלה בצורה של אידיאלים שונים:
מובן הדבר, כי מה שהכנסנו את הקודש בשדרת שלושת הכוחות, שכל אחד צריך לצמצם את עצמו לפעמים כדי להניח מקום לחברו, איננו מובן כי אם בצד הטכני והמעשי של הקודש ובצדדים המחשביים וההרגשיים המתייחסים לזה. אמנם עצם הקודש העליון הרי הוא הנושא הכללי, […] שכולם הלא את ברכתם מקודש הם נושאים. על-כן המחשבה האידאלית הרוממה, המחשבה האלהית, היא בעצמה באמת חופשית היא מכל צמצומים, […] למעלה מכל גבולים, […] ובהתהלך האדם והגוי בנתיבות הצדק המעשיים והמחשביים, המדודים בגבולם, יבשר שלום לעלות גם כן אל האצילות הרחבה (שם).
סוף דבר, בהשראת הגותו של הרב קוק ניתן יהיה להקים זרם דתי-ליברלי אמתי. זרם זה יסתייע בהגותו החדשנית, המורכבת ופורצת הדרך של הרב קוק כדי לבנות את עולמו, אך הוא לא יציג את עצמו כמי שנסמך על הרב קוק, וכמובן אף לא ייקח לעצמו את התואר של 'ממשיך דרכו'. במאבק הכוחות המתחולל בציונות הדתית קבוצה זו תיאבק על עקרונותיה גם במקום שהם אינם תואמים את ההלכה. היא תפסיק להרגיש רגשי נחיתות, מתוך מודעות לכך שהשינויים צריכים להגיע מלמטה ושכדי ליצור איזון בריא, על ההלכה לצמצם את עצמה ולתת מקום לערכים אחרים לפעול לצדה.
לידים
כשם שבהגותו של הרב קוק ניתן למצוא קולות שמרניים יותר, כך ניתן גם למצוא קולות הפוכים לגמרי. צריך להפסיק את הדיון בשאלה איזה תת-מגזר משקף נאמנה את דרכו של הרב קוק, ולשאול את השאלה מה מתוך הגותו רלוונטי אלינו
במקום השיח הישן של ביקורת על העולם הרבני וציפייה לשינוי ההלכה מלמעלה, יש ליצור שיח חדש המודע לכך שאת השינויים צריך לעשות מלמטה, גם ללא גיבוי רבני או הלכתי
בהשראת הגותו של הרב קוק ניתן יהיה להקים זרם דתי-ליברלי אמתי. זרם זה יסתייע בהגותו החדשנית, המורכבת ופורצת הדרך של הרב קוק בשביל בניית עולמו, אבל לא יציג את עצמו כמי שנסמך על הרב קוק, וכמובן אף לא ייקח לעצמו את התואר של 'ממשיך דרכו'. במאבק הכוחות המתחולל בציונות הדתית קבוצה זו תיאבק על עקרונותיה גם במקום שהם אינם תואמים את ההלכה
[1] מאמרי הראי"ה, חלק א, עמ' 176.
[2] שיחות הרב צבי יהודה, ספר שמות, עמ' 276.
[3] הרב צבי טאו, צדיק באמונתו יחיה, ירושלים תשס"ז, עמ' רע.
[4] אורות, עמ' קנו.
[5] צדיק באמונתו יחיה, עמ' קמט.
[6] אורות התשובה, פרק ו, פסקה ד.
[7] צדיק באמונתו יחיה, עמ' קנג.
[8] מורה נבוכים, מהדורת מיכאל שוורץ, חלק ג, פרק מא.
[9] ערפלי טוהר, עמ' טו; שמונה קבצים ב, ל.
[10] משנה ברורה, אורח חיים, סימן של, סעיף ב, ס"ק ח.
[11] הרב משה פינשטיין, אגרות משה, אורח חיים, חלק ד, סימן עט.
[12] אורות, עמ' ע-עב.
[13] הרב שג"ר, כלים שבורים, אפרת תשס"ד, עמ' 87.
