צו השעה: לכתוב / טובה גנזל

 

not memberg

כניסתן של נשים לעולם לימוד התורה לא הצמיחה, עדיין, כתיבה נשית תורנית מקיפה בשלל תחומים תורניים. השינוי לא יבוא בכך שנלין על כתבי עת, קבצים וביטאונים שאינם מפרסמים מאמרים או תשובות הלכתיות של נשים; עלינו, הנשים, לכתוב ולכתוב ולכתוב. התוצאה תהיה שהגברים, שומרי הסף, יכניסו את הנשים אל מעגל הכותבים, ובהעדר התייחסות נשית בסוגיה מסוימת, חסרונן של נשים יורגש

בגיליון דעות שיצא בתמוז תש"ס פרסמתי מאמר תחת הכותרת "לא פוסקות הלכה", שתיאר את עבודת יועצות ההלכה כמשיבות הלכתיות לנשים בהלכות טהרת המשפחה. את המאמר סיימתי במילים האלו:

בפרקטיקה היומיומית של האזנה לפניותיהן של נשים בשאלות הלכתיות בענייני טהרת המשפחה … התחושה המקננת בי [היא] שפרקטיקה זו מעצבת מדי יום מחדש מחויבות להלכה בתחום שעמד בפני קריסה. זרם הפניות ההולך וגובר אל יועצות ההלכה שהוסמכו אתי רק מוכיח שלא בקלות תוותרנה נשים על מחויבות כה עמוקה שנשתרשה במשך דורות על דורות.

נראה כי הגיעה העת לשתף את הקוראים בתוצר נוסף של התרחבות מספר הנשים הלומדות ומלמדות תורה בשני העשורים האחרונים – הכתיבה התורנית. כתיבה למדנית והלכתית של נשים היא נדבך נוסף לתשובות ההלכתיות שהן משיבות. מעמדן של נשים כמשיבות לשאלות הלכתיות התבסס מתוך מענה לצורך שעלה מן השטח. לא ניתן ולא נכון היה להמשיך להפנות נשים לגברים בשאלות אינטימיות, בשעה שנשים יכולות לתת מענה צנוע מכבד וראוי יותר. אך מעבר לכך – עתה נראה כי התשובות ההלכתיות שנכתבות על ידי נשים תורמות תרומה ייחודית לעולם ההלכה, וגם כאן על השטח לומר את דברו.

במאמר זה בכוונתי לעמוד על שתי תרומות ייחודיות של נשים לשיח ההלכתי, שהן משמעותיות, ולהבנתי אף הכרחיות, בעת הזאת: הראשונה, כתיבה של נשים בתחומים שקשורים לנשים, שבהם יתרונן של נשים ברור; השנייה – כתיבה של נשים שמשקפת במקרים רבים את המציאות, ומפחיתה בצורה עקיפה את הפער שהתקיים במשך דורות בין פסיקות שניתנות לאנשים פרטיים לבין פסיקות שמתפרסמות בפומבי בספרי ההלכה. כל אחד מן התחומים הללו כשלעצמו, וצירופם יחד, מצביע על כך שהגיעה העת שקולן של נשים יהדהד גם בכתובים.

 

לקדם את ההכרה

אך לפני כן, עליי להקדים שתי הקדמות נחוצות. מאמר זה עוסק בתרומה האפשרית של כתיבה נשית ללימוד התורה וההלכה, אך ההצדקה לשיתוף נשים בתחום הלמדני וההלכתי היא בראש ובראשונה מפאת חשיבותה של התורה לחיינו הדתיים. חז"ל קובעים כי "תלמוד תורה כנגד כולם", ומקביעה זו ניתן להבין כי זכותו וחובתו של כל יהודי להיות שותף בשיח וביצירה הזאת, כי היא חיינו ואורך ימינו. העדרה של כתיבה תורנית נשית מורגש היטב בעולם התורה הלמדני כפי שהוא מוכר לנו היום. אין להסיק מדבריי שיש לשתף נשים רק בשל האופי המיוחד להן, ורק בתחומים ספציפיים. כל מי שעוסק בתורה – נשים וגברים כאחד – ומשתף את הסביבה באמצעות הוראה או כתיבה, מוסיף נדבך ייחודי משלו. עצם הכפלת מספר הלומדים, המלמדים והכותבים ודאי מביא ויביא ברכה רבה.

קשה להכחיש כי אחרי יותר משני עשורים שבהם מדברים לא מעט על המהפכה בלימוד התורה הנשי, ההישגים הלמדניים הכתובים יחסית דלים. מספר הנשים שיכולות ורוצות לכתוב כתיבה למדנית ותורנית ברמה גבוהה – כוונתי בעיקר לתחום התלמודי וההלכתי בעיון – קטן מאוד

 

קשה להכחיש כי אחרי יותר משני עשורים שבהם מדברים לא מעט על המהפכה בלימוד התורה הנשי, ההישגים הלמדניים הכתובים יחסית דלים. מספר הנשים שיכולות ורוצות לכתוב כתיבה למדנית ותורנית ברמה גבוהה – כוונתי בעיקר לתחום התלמודי וההלכתי בעיון – קטן מאוד. ניתן לציין כמה סיבות לכך: לטענת אחדים, יש לתלות את הכתיבה המועטה בהבדלים מהותניים בין נשים לגברים (ולא נראה לי שזהו ההסבר המתאים), או לחלופין בהעדר מוטיבציה בקרב נשים, בעקבות סירובן של במות תורניות רבות לפרסם מאמרים הלכתיים של נשים, דבר שמתעל את כתיבתן לבמות אקדמיות. דוגמה לכתיבה למדנית ניתן למצוא במאמרה של הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי, 'קונטרס הספקות: מתודה, מגמה ומשמעות'; ואולי אין זה מפתיע שמאמר זה – אולי בהעדר במות תורניות רלוונטיות לנשים – פורסם בבמה אקדמית (שנתון המשפט העברי כה, תשס"ח, עמ' 44-1).

גורם נוסף למיעוט הכתיבה התורנית של נשים הוא הקושי של נשים להתקדם בצורה מסודרת בלימוד עיוני ולמדני. הן עדיין, גם בעת הזאת, מתחילות במקרים רבים ללמוד מאוחר יחסית, והמגבלות החברתיות מקשות עליהן להמשיך בלימודן לאורך זמן. למעט מספר תלמידות יוצאות דופן בתכנית שייסדה הרבנית מרים רייסלר, אין בנמצא מסגרת לימודית שבה מתאפשר לתלמידות לצאת משנות התיכון עם הידע התורני שאותו רוכשים תלמידים בישיבות תיכוניות.

עלינו לעשות כל שביכולתנו כדי לקדם את ההכרה בנשים כשותפות שוות בשיח התורני, ואין להסתפק בכתיבה בתחום התנ"ך, המחשבה ובכתיבה אקדמית. עלינו להרים בפועל את נטל הראיה ולהיות שותפות שוות ובעלות ערך בכל תחומי היצירה התורנית, ולמתן בכך את מה שהעולם התורני הפסיד ומפסיד מהדרתן של נשים.

בקרב נשים עולה לא פעם החשש מהעדר אופק תעסוקתי בעולם התורה; אך נראה לי שכיום ישנה אפשרות להתקדם בתחומים של למדנות והעמקה תלמודית והלכתית. הרישום של תלמידות למדרשות בפריסה ארצית גבוה יותר ממה שהיה אי פעם בעבר, והתלמידות הללו זקוקות למורות שיכולות לאפשר להן להעמיק את לימודן.

כדי להתמודד עם המצב שתואר כאן, לפחות בחלקו, המדרשה בבר-אילן עמלה בימים אלו על הוצאת כתב עת בהובלתו של הרב ד"ר יהודה זולדן, ובגיבוי חברי המערכת (הרב ד"ר מיכאל אברהם, ד"ר מירב טובול-כהנא, הרב יובל שרלו ואני), שמעודדים בעיקר נשים לכתוב ולחדש בעיון בתורה שבעל פה, מתוך תקווה לסייע לנשים שחפצות בכך להשתתף בשיח ההלכתי והלמדני-עיוני ולהמריץ אותן להתקדם ולהתבטא בכיוונים אלו. אני מציעה כאן לנשים נוספות להיענות לאתגר הזה, ולתרום את תרומתן לכך שהמהפכה בלימוד נשי תתעצם. טוב היה לכולנו אם כתיבה נשית תכלול מאמרים בהלכות נידה או בהלכות בין אדם לחברו, אך לא פחות מכך גם בתחומים דוגמת חזקה, ספקות, תערובות ושבת. עיסוק נשי בנושאים אלו כמעט לא מצוי היום, ואחד האתגרים שלנו הוא להוכיח כי הסיבה לכך איננה בשל היותנו נשים.

 

מומחיותן של נשים

במענה ההלכתי לשאלות שקשורות לעולמן ההלכתי של נשים, היתרון של תשובות שניתנות על ידי נשים הוא ברור, ונובע בראש ובראשונה מעצם היותן נשים. ישנם תחומים בהלכות טהרת המשפחה שבהם ליועצות ההלכה מומחיות גדולה יותר מזו של חלק מן הרבנים, שכן עבור רבות מהן זהו תחום עיסוקן המרכזי, והן נתקלות מדי יום במספר רב של שאלות בנושאים הללו. כאשר התשובה ברורה ליועצות, הן משיבות לפונות בעצמן. כמו בעבודתם של רבנים, גם היועצות עומדות בקשר – במידת הצורך – עם עמיתותיהן, עמיתיהם, רבנים או רופאים, והן חוזרות אל הפונה כאשר המידע נמצא בידן. מענה הלכתי של אישה לאישה מאפשר שיח קשוב, נינוח ורגיש שבו ניתן לשאול ולפרט יותר, ובשל כך הוא נופל פעמים רבות על אוזניים קשובות יותר.

פרקטיקה זו הביאה לכתיבה מקיפה של נשים בתחום טהרת המשפחה, ואציין כאן מבחר מייצג של דוגמאות: ד"ר דינה צימרמן ואני כתבנו על וסת הגוף (2000) וכן פרוטוקול לטיפול בעקרות הלכתית (שהתבסס על מחקר שטח; 2009); הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי כתבה על טבילת אישה לגרות (2009), ד"ר דינה צימרמן וד"ר נעמי אנגלרד-שפר כתבו על היבטים הלכתיים הקשורים בהשלכות הרפואיות של נשים שחלו בסרטן השד (2011); הרבנית מיכל רונס כתבה על שינויים שנעשים בהסכמה בעולם ההלכתי ששותפות לו נשים (2011); הרבניות מיכל רונס ונועה לאו כתבו מאמרים שונים על הבדיקות בשבעה נקיים (2011); לאחרונה כתבתי על הלכות חציצה (2015) – וזו רשימה חלקית בלבד.

המשותף לכל המאמרים הללו הוא שהכתיבה שלהם עולה מן השטח, ומציפה נושאים מטרידים ושכיחים שלא זכו להתייחסות ראויה (דוגמת ההשלכות ההלכתיות של סרטן השד על עולמן ההלכתי של נשים). כתיבה זו אף קשובה לאתגרים שמציב עולם ההלכה היום-יומי כלפי נשים, ומדגימה התפתחויות הלכתיות שהתאפשרו הודות לכך שנשים מבינות טוב יותר את העניינים הקשורים לגופן (תדירות ואופי הבדיקות בשבעה נקיים, חציצות בעת הטבילה). כל המרכיבים הללו תורמים תרומה ייחודית וסגולית לכתיבה ההלכתית, ונראה לי שתוצרים אלו לבד, בשל חשיבותם ומרכזיותם, הם ביטוי לברכה שמתברך בה עם ישראל כולו כתוצאה ממהפכת לימוד התורה לנשים.

 

בין פסיקה פרטית לפסיקה ציבורית

היבט נוסף המייחד את כתיבתן של נשים קשור למסלול הלימודים הייחודי שהן עוברות, ובהתאם לכך גם לקהילת הנמענים של הכתיבה שלהן. על פי רוב, לעת הזאת, אין לנשים (בניגוד לגברים) בחינות הסמכה, בית מדרש או רב שרוב תורתן ממנו. כתוצאה מכך, יש בכתיבה נשית מרכיב "יחף" יותר, של קריאה שנעשית ללא תיווך של תפיסות עולם, בתי מדרש ואסכולות רבניות. יש לכך חסרונות, בעיקר כאשר הכותבות לא מתייחסות מספיק להיררכיה ההלכתית שעומדת בבסיס העולם ההלכתי כפי שהוא התפתח לאורך הדורות. אולם יש גם יתרונות לדרך הזו. אחד מהם הוא שנשים כותבות את מה שהן לומדות ומשקפות במידה רבה את המענה ההלכתי הניתן בשטח, בזמן אמת, ופחות מחויבות למה שניתן לומר בציבור בנושא זה או אחר. מגמה זו עולה בקנה אחד עם מגמה שהולכת ומתרחבת בעידן האינטרנט, שבו כל אדם נגיש לאינפורמציה בכל תחום הלכתי (בדומה לעולם הרפואה, המשפט ועוד). כתוצאה מכך מצטמצם הפער בין הפסיקה הפרטית לבין הפסיקה הציבורית. עדות לכך ניתן לראות בדיונים המתוקשרים האחרונים סביב האפשרות לטבול במקווה בלא בלנית או להקל בהרחקות בין בני הזוג בעת לידה. לאורך הדורות ניתנו פסיקות פרטיות מקלות בנושאים הללו, בעת הצורך ובהתאם לשיקול דעתו של הפוסק, אולם עתה, כאשר המידע נגיש לכל דורש, מענה הלכתי מקומי הופך חיש מהר – לפעמים אפילו למורת רוחו של הפוסק – לנחלת הכלל.

כבר בספרות התלמודית ניתן למצוא פסקי הלכה ליחידים השונים באופיים מן הפסיקה הציבורית, הן בנושאים הקשורים לטהרת המשפחה והן בנושאים אחרים. דוגמה לכך היא ההנחיה שלא להורות במצבים מסוימים בפני "עמי הארץ" (חולין טו ע"א). כך גם ההנחיה התלמודית שיש מקום להורות דבר ליחיד שאין להורות לרבים, דוגמת: "אורויי מורינן ולא דרשינן לה בפירקא" (תענית כו ע"ב). אולם עם העלאת שו"תים לכתב ולאחר מהפכת הדפוס נפוצו גם תשובות שניתנו לשאלות פרטיות. המגמה הזו קיבלה דחיפה משמעותית נוספת עם התפתחות האפשרויות הטכנולוגיות והרפואיות שמשפיעות על תחומים רבים הקשורים בהלכות טהרת המשפחה: מועד קבלת המחזור, אורכו, מניעת היריון, הפריה, הפלות ועוד. בנושאים אלו ואחרים קיימים פורומים (אינטרנטיים ואחרים) סגורים שבהם נידונות שאלות הלכתיות על ידי רבנים שדבריהם נאמרים ב'חדרי חדרים', ומשמיעים קול שונה מקולם הנשמע במרחב הציבורי. הנחת היסוד של קבוצות הדיון הסגורות הללו היא כי דיון שאינו חשוף בפני הציבור מאפשר שיח סביב אפשרויות פסיקה מרחיקות לכת בקולותיהן, שלא היו מועלות או ניתנות לו היו נאמרות בפומבי.

אך בשל חדירתן של הלכות טהרת המשפחה לחיים האינטימיים של בני הזוג והאתגר הכרוך בעמידה בהן, הפער שבין פסיקות פרטיות ופסיקות ציבוריות עולה לא פעם לדיון ציבורי, בעיקר בכל הקשור להלכות טהרת המשפחה. אנו עדים למצב שבו הפער שבין הפסיקה הפרטית והציבורית בנושאים אלו, שמבוסס בעיקרו על מה שידוע לנשים שניזונות מספרי ההדרכה, מביא להתרחקות מעולם ההלכה, ולא ההפך. פעמים רבות רבנים אף מחריפים את הפער בין הפסיקה הציבורית והפסיקה הפרטית מתוך חוסר היכרותם עם "המנהג הרווח של בנות ישראל", ואז, כמעט בלי משים, מקבל השיח הציבורי ממד נוסף – של פער בין מה שנראה כמציאות רווחת ובין המענה ההלכתי שניתן לשואלים.

להבנתי, למרות שבמקרים רבים יש יתרונות לפסיקה הפרטית, הרי שבעידן הנוכחי עלינו לחתור לצמצום הפער הקיים ולהניח כי כל מה שנכתב או נאמר במסגרת פרטית הופך להיות נחלת הכלל, בן-לילה. כניסתן של נשים כמשיבות הלכתיות מגשרת על הפער הקיים, ומרככת או מבטלת אותו. דוגמה מעשית לכך ניתן לראות בתשובות ההלכתיות הקשורות לטהרת המשפחה בעידן הפוסט-מודרני, המאופיין, בין היתר, בכך שההיררכיה בתחום המידע השתנתה. כניסתן של נשים לעולם הפסיקה מהווה "גשר" לפער שבין פסיקה פרטית ופסיקה ציבורית. העובדה שהן אינן חלק מהמבנה ההיררכי של עולם ההלכה, אולם הן אמונות עליו, פותחת פתח לשיח ציבורי מחודש בשאלת מעמדם של פסקי ההלכה שניתנים במרחבים השונים. כך, לצד היתרונות הקיימים בהבחנה שבין פסיקה ציבורית ופסיקה פרטית, מתקיימים דיאלוג ושותפות המאפשרים לצמצמם ולמתן את הפער. פעמים רבות, הנשים המשיבות מכירות היטב את המציאות בשטח, ומתייחסות אליה בעת מתן התשובה.

כניסתן של נשים לעולם הפסיקה מהווה "גשר" לפער שבין פסיקה פרטית ופסיקה ציבורית. העובדה שהן אינן חלק מהמבנה ההיררכי של עולם ההלכה, אולם הן אמונות עליו, פותחת פתח לשיח ציבורי מחודש בשאלת מעמדם של פסקי ההלכה שניתנים במרחבים השונים. כך, לצד היתרונות הקיימים בהבחנה שבין פסיקה ציבורית ופסיקה פרטית, מתקיימים דיאלוג ושותפות המאפשרים לצמצמם ולמתן את הפער

 

לדרוש את הכתיבה

אינני יודעת האם זה מקרי ששני ספרים הלכתיים שנכתבו על ידי נשים מתייחדים בנקודת מבט שאיננה מצויה במחוזותינו; אולי הדבר קשור למציאות שבה נשים חיות בחברה הדתית. האחד הוא ספרה של ד"ר דינה צימרמן על הלכות טהרת המשפחה, הספר הראשון שעוסק בהלכות טהרת המשפחה ומדגיש סיטואציות בחייהן של נשים, ואף מסנכרן את הידע הרפואי שנשים נדרשות לו בעת קיום ההלכות. השני הוא ספרה של הרבנית מלכה פיוטרקובסקי, מהלכת בדרכה, שבו תשובות לשאלות הלכתיות שניתנו על ידה. היא מייחדת מקום מרכזי לדיון בהלכות הקשורות בבין אדם לחברו, לצד המאמץ שהיא עושה כדי לתת לשואלים מענה הלכתי שייפול על אוזניים קשובות ולערך שהיא רואה בהעלאתו על הכתב.

 

נראה שבדומה לשינוי המתחולל לנגד עינינו בתחום של מענה הלכתי נשי בהלכות טהרת המשפחה, הגיעה העת להשמעת קולן של נשים בנושאים הלכתיים ולמדניים רבים. הקול הנשי על מאפייניו הייחודיים עשוי לתרום לשמירת ההלכה בדרך הראויה.

בדומה לשינוי המתחולל לנגד עינינו בתחום של מענה הלכתי נשי בהלכות טהרת המשפחה, הגיעה העת להשמעת קולן של נשים בנושאים הלכתיים ולמדניים רבים. הקול הנשי על מאפייניו הייחודיים עשוי לתרום לשמירת ההלכה בדרך הראויה

גם בנושא הזה, על השטח לומר את דברו. השינוי, להבנתי, לא יבוא בכך שנלין על כתבי עת, קבצים וביטאונים שאינם מפרסמים מאמרים או תשובות הלכתיות של נשים, על אף שיש בכך טעם לפגם. עלינו, הנשים, לכתוב ולכתוב ולכתוב. התוצאה תהיה שהגברים, שומרי הסף, יכניסו את הנשים אל מעגל הכותבים. כך ייווצר מצב שבו בהעדר התייחסות נשית בסוגיה מסוימת, חסרונן של נשים יורגש. על הכתיבה הנשית להיות כזו שמי שמכבד את עצמו ורוצה שקולה של תורה יישמע בצורה מכובדת, מדויקת ורגישה, לא יוותר על כתיבה של נשים, אלא ידרוש אותה.

 * ד"ר טובה גנזל היא ראש המדרשה באוניברסיטת בר-אילן