הציונות המסורתית לא מעוניינת להתנסח ומתנגדת להפיכתה לאידיאולוגיה כתובה. היא מתעקשת להישאר בגדר "תורה שבעל־פה" שעוברת מדור לדור בחכמת לב בלתי כתובה. הציונות המסורתית-ספרדית לא מגיעה מן הים ולא מבוססת על שבר. להפך: היא מציעה השלמה חשובה בין הזהות היהודית לישראלית, ורואה את הציונות כחוליה בשרשרת המסורת היהודית וכחלק אינטגרלי של המרחב המזרח תיכוני.אופיר טובול הוא משפטן, איש תקשורת ומייסד תנועת ״תור הזהב״. הוא חי על ציר תל אביב-ירושלים-אשדוד ועוסק בקידום יהדות מחברת ברוח המסורתיות הספרדית.
לכבוד יום העצמאות ה־71 לישראל ביקשו בעיתון "פנאי פלוס" ממספר ידוענים לבחור את "הסמל הכי הישראלי שלהם". בין ביסלי ובמבה, חומוס ומטקה, בחר הזמר הפופולרי ביותר בישראל בימים אלו, עומר אדם, בהנחת תפילין: "בתוך כל הטירוף, כל אחד חייב למצוא את הבלנס שלו, את הזמן שלו עם עצמו, אפילו אם זה רק כמה דקות. תעצרו, תנשמו ותאמרו תודה על מה שיש וגם על מה שאין. 'מודה אני לפניך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך'".
שנתיים קודם, בתקופה שבה שבר את כל שיאי הפופולריות לאמן ישראלי, הכריז עומר אדם כי לא יופיע במופע "הפסטיגל" בחנוכה בשבת "תמורת שום הון שבעולם". בתגובה, הנהלת הפסטיגל החליטה, למורת רוחם של ארגונים חילוניים, לשנות את לוח ההופעות לטובתו. לאחר מספר חודשים פורסם כי סרב להצעה דומה מהפקת מופע האירוויזיון.
הסיפור הישראלי החדש לא הגדיר את עצמו ככזה המגיע מן הים. הוא פרץ ממעמקי התת־מודע הקולקטיבי הישראלי כמו שורש רדום שרק חיכה לתנאים הנכונים. המעגל סביב מדורת השבט נפתח והורחב. קבוצות שהודרו במשך שנים לשוליים נכנסו לקלחת הוויכוח הישראלי, והן תובעות את מקומן השווה ודורשות לשרטט מחדש את מפת הדרכים הישראלית. המסורתיות הפכה לממלכתיות הישראלית החדשה מתוך צורך ישראלי עמוק.
כיצד היינו מגדירים את מי שבין להיטיו נמצא המנון גאווה להט"בי (״תל אביב״) לצד שיר שהפך לקלאסיקה בז'אנר ה"אמוני" (״מודה אני״), ושיתופי פעולה עם אייקונים של הרוק הישראלי כשלמה ארצי וגידי גוב לצד גרסאות עבריות לשירי פופ ערבי?
בין הגאה לאמוני, בין הצברי לערבי, עומר אדם הוא סמל של דור. המעברים שהוא מבצע בין עולמות שנתפסו זה לא מכבר כמנוגדים – הם פס הקול של ישראל החדשה.
ממלכתיות ישראלית חדשה
החברה הישראלית השתנתה בעשורים האחרונים. כור ההיתוך המפא״יניקי פינה את מקומו אחר כבוד; שרוליק, דמותו האיקונית של "הצבר הישראלי", הפך לנוסטלגיה של ארץ ישראל הישנה והטובה; הפלמ"ח והקיבוצים הפכו למוצגים מוזיאליים שמתעדים את הדורות הקודמים; והממלכתיות הבן־גוריונית היצוקה מפלדה אירופית חילונית נחלדה ונשחקה. סיפור ישראלי חדש החל להירקם.
שלא כמו קודמו, הסיפור הישראלי החדש לא הגדיר את עצמו ככזה המגיע מן הים. הוא פרץ ממעמקי התת־מודע הקולקטיבי הישראלי כמו שורש רדום שרק חיכה לתנאים הנכונים. המעגל סביב מדורת השבט נפתח והורחב. קבוצות שהודרו במשך שנים לשוליים נכנסו לקלחת הוויכוח הישראלי, והן תובעות את מקומן השווה ודורשות לשרטט מחדש את מפת הדרכים הישראלית. המסורתיים – המהווים כארבעים אחוז מהיהודים בישראל – מובילים את התהליך. משנים את ישראל.
המסורתיות הפכה לממלכתיות הישראלית החדשה מתוך צורך ישראלי עמוק.
את ישראל האידיאולוגית, הנוקשה, המחדדת עמדות של בעד ונגד, שהייתה כנראה נכונה לשנותיה הראשונות של המדינה, החליפה ישראל הנינוחה, הלבנטינית, הא־מגזרית, המחפשת הרמוניה ושלום בית, שמתאימה לעם שרוצה לשבת תחת גפנו ותחת תאנתו. החברה הישראלית של המאה העשרים ואחת היא חברת ״גם וגם״ כזו: מודרנית וגם מסורתית, מערבית וגם מזרחית, שמרנית וגם ליברלית, משפחתית ועם זאת אינדיבידואליסטית, לאומית ושוחרת שלום. אומת סטארט־אפ חדשנית שעסוקה ב״עבודת שורשים״ בלתי פוסקת.
זהות מסורתית
על פי מחקרים שונים, כ־40% מהיהודים בישראל מגדירים את עצמם ״מסורתיים״. מדובר בקבוצה גדולה ומגוונת שהמאפיין המרכזי שלה הוא ההתנגדות לקיטלוג חד־מימדי. המסורתיים הם לא זרם ולא מגזר, לא שבט ולא קהילה – כשמסורתי אומר ״אנחנו״ הוא מתכוון לעם ישראל כולו. אפילו ההגדרה ״מסורתי״, עושה רושם, נכפתה עליו מתוך הקיטלוג הדתי־חילוני שהתקבע בישראל. מבחינת המסורתי הוא ״פשוט יהודי״ – הא ותו לא.
על אף הקושי בהגדרה, ננסה לשם הנחת בסיס יציב לדיון לשרטט בקווים כלליים את הזהות הישראלית המסורתית:
המסורתיות היא יהדות משפחתית. מרכז הזהות היהודית של המסורתי מבוסס על מעבירי המסורת – דור ההורים, הסבים והסבתות, וכהמשך שלהם – הוא וצאצאיו. המצווה החשובה ביותר בספר ההלכה הבלתי כתוב של המסורתי היא ״כבד את אביך ואת אמך״.
המסורתי לא מערער על ההלכה, אך בוחר את מקומו האישי מולה. המסורתי יקפיד על המצוות שנתפסות בעם היהודי כבסיסיות והחשובות ביותר. הוא גם ישתדל ״להחמיר״ במצוות שבין אדם לחברו. ביחס למצוות האחרות הוא יבחר את מקומו, כשהדבר נתפס כעניין שבינו לבין בוראו. כך או כך, המסורתי ישנן לילדיו שוב ושוב: ״דרך ארץ קדמה לתורה״.
המסורתי הוא פלורליסט דה־פקטו. במשפחה מסורתית אנו נמצא כאלה שמקפידים יותר ופחות, כאלה שמגדירים את עצמם כחילונים או כדתיים, ואת השיעור הגבוה ביותר של נישואין בין־מגזריים. בשולחן השבת המסורתי מתרגלים פלורליזם הלכה למעשה.
המסורתי הוא פטריוט ישראלי. ״אין לו ארץ אחרת״ ומדינת ישראל היא יסוד זהותי מרכזי בעבורו. הוא מחזיק בתפיסת עולם לאומית ורואה עצמו כחלק מכלל ישראל ולא ממגזר כזה או אחר. כ־90% מהמסורתיים מצביעים למפלגות הימין והמרכז – אלה שמרכיבות את הממשלות האחרונות.
המסורתי שייך למעמד הביניים החדש. המסורתי לרוב יסתייג מאתוס ה״קיפוח״ ויזדהה עם סיפורי הצלחה של מי ש״בנה את עצמו״ ולא זכה לזכויות יתר. צעירים מסורתיים רבים הם דור ראשון להשכלה גבוהה ודור שני ל״מעמד הביניים המזרחי״ שהתפתח בישראל החל משנות התשעים של המאה העשרים.
המסורתי הוא (כמעט תמיד) ספרדי. את החיבור שלו לתרבות המזרחית הוא מבטא דרך הכבוד למורשת הדורות הקודמים ודרך מוזיקה, פולקלור ואורחות חיים.
עצם קיומה של המסורתיות אינו מובן מאליו. במשך שנים ניסו להכחיד אותה ולאלץ את כולנו להשתבץ בהגדרות האחרות. מגיל צעיר ביקשו מאיתנו שוב ושוב להיכנס לאחת המגירות שהוכנו עבורנו מראש. את הזהות המסורתית הגדירו – דתיים וחילונים כאחד – ככניעה לבינוניות ולפשרנות. את הסגנון והתרבות המזרחיים תייגו כנחותים או כאלה שמסתכמים במטבח ומוזיקה. מכבש אדיר הופעל כדי לחסל את המסורתיות והמזרחיות שנתפסו כמאיימות על הנרטיב הישראלי החדש.
עצם קיומה של המסורתיות אינו מובן מאליו. במשך שנים ניסו להכחיד אותה ולאלץ את כולנו להשתבץ בהגדרות האחרות. מגיל צעיר ביקשו מאיתנו שוב ושוב להיכנס לאחת המגירות שהוכנו עבורנו מראש. את הזהות המסורתית הגדירו – דתיים וחילונים כאחד – ככניעה לבינוניות ולפשרנות. את הסגנון והתרבות המזרחיים תייגו כנחותים או כאלה שמסתכמים במטבח ומוזיקה. מכבש אדיר הופעל כדי לחסל את המסורתיות והמזרחיות שנתפסו כמאיימות על הנרטיב הישראלי החדש.
אך המסורתיים לא ויתרו. הם שמרו על תרבותם בבתי הכנסת ובאירועים המשפחתיים, בשכונה ובבית הספר. הם הקשיבו למוזיקה שאהבו, שמרו על מנהגיהם העתיקים והדגישו את הכבוד לדור המבוגר. הם נלחמו שוב ושוב כנגד הייעוד הפריפריאלי שנגזר עליהם ונאבקו למען הכללת הסיפור שלהם כחלק מהאתוס הישראלי. בכל הזמן הזה הם התעקשו שלא להפוך למגזר נבדל או לשבט נפרד שעסוק בענייניו. הם לא הקימו לעצמם יישובים סגורים ולא ניתבו את עצמם ליחידות משלהם בצבא. הם לא נלחמו על מערכת חינוך "מסורתית" ולא הקימו לעצמם עיתונים או מפלגות סקטור.
ובסוף, הם ניצחו. כשהגיעה ברכה צפירה בשנות השלושים עם ההצעה המהפכנית ליצירה ישראלית ששואבת מאירופה אך גם ממסורת ישראל ותרבות המזרח, התעלמו ממנה. כשהגיע ג'ו עמר בשנות החמישים עם בשורת הפיוט והמוזיקה האנדלוסית בתחנת הרדיו המרכזית, הפנו אותו לתוכנית רדיו שולית. כשהגיע אביהו מדינה בשנות השבעים עם לחנים ים־תיכוניים לטקסטים מקראיים, "התקדמו" ויצרו עבורו ועבור חבריו פסטיבל לזמר "בסגנון עדות המזרח". דור נוסף עבר ותרבותם של צפירה, עמר ומדינה הפכה לתרבות המיינסטרים הישראלית.
* * *
למה לי ציונות עכשיו?
השיח הציבורי הישראלי נע פעמים רבות בין קטבים ודיכוטומיות. מי שיפתח את עיתון "הארץ", מעוזה של האליטה החילונית, יגלה שחשיבה ציונית מקורית נתפסת כרעיון אנכרוניסטי במקרה הטוב. את הלאומיות המגויסת שהוביל השמאל הציוני בעשורים הראשונים למדינה החליף סדר יום שנע בין האינדיבידואליסטי לקוסמופוליטי. את חזון חברת המופת וכור ההיתוך החליפה שאיפה להפוך את ישראל למדינה ליברלית חסרת אופי שזהותה היהודית רזה במקרה הטוב. במקום להסתגל לישראל החדשה ולראות בה סמל לדמוקרטיזציה, הזדמנות לתיקון חברתי ואפילו את הצלחת פרויקט כור ההיתוך – האליטה החילונית-שמאלית זונחת את הביחד הישראל לטובת יאוש בנוסח "גנבו לנו את המדינה”.
מנגד, נראה כי מי שעדיין מחזיקים בלפיד הציוני והפטריוטי עברו פעמים רבות מהלאומי ללאומני, ומנסחים הצעה מצומצמת ומסוגרת של ישראליות שמעמידה בספק את משוואת המדינה היהודית והדמוקרטית. בקרב הימין האידיאולוגי רווחת בשנים האחרונות מגמה אולטרה-ליברלית שמייעדת למדינה תפקיד דומה לדירקטוריון של חברה כלכלית. כמקביליהם הליברלים משמאל, גם הם שוללים את תפקידיה החברתיים של מדינת ישראל ביחס לאתוס המשותף ולערבות ההדדית. מכאן קצר המרחק לקריאה שנשמעת יותר ויותר להפרטת כל המוסדות המשותפים – ממוסד הנשיאות ועד צה"ל, מהשידור הציבורי ועד הביטוח הלאומי. במקום להילחם על ממלכתיות חדשה, הימין האידיאולוגי שולל אותה מיסודה.
בין לבין עומדים מרבית הישראלים ולוקחים את מציאות החיים הישראלית כמובנת מאליה. מי שנולד וגדל למציאות שבה מדינת ישראל היא עובדה מוגמרת, לא מרגיש צורך להיות ציוני באופן מיוחד. אנו לא מתרגשים מהעובדה שהשפה העברית מעטרת שטרות כסף, שלטי חוצות ומכסי ביוב; אנו לא ממש מכירים את המציאות של להיות מיעוט יהודי נרדף בארץ זרה; אנו לוקחים כנתון חיים בסיסי את הקלות שבה ביכולתנו לשבות ביום השביעי ולחגוג את חגי ישראל; בעיית ההתבוללות מטרידה אותנו כשלג דאשתקד; והעובדה שאנו חיים בתוך התגשמות של חזון בן אלפי שנים לא מסעירה אותנו.
אך גם עבור הרוב השקט, השאלות הכבדות של הציונות חוזרות מדי יום: מדוע לחיות בארץ רווית מתחים כשלנו ולא להגר למקום שלו יותר? האם יש בכלל חשיבות בשמירה על הגחלת היהודית? כיצד ראוי לעצב את המרחב הציבורי הישראלי? איך אפשר להפחית את המתח שובר השיאים בין המגזרים? איך ראוי לאזן את יחסי הדת והמדינה? ואת מקומה של ישראל במזרח התיכון? מה מבסס את זכותנו המוסרית על הארץ, ומה היחס הראוי ללא־יהודים? כיצד מצמצמים את הפער בין "ישראל הראשונה" ל"ישראל השנייה"?
החברה הישראלית מאלצת אותנו להיות מעורבים ולנקוט עמדה. להתווכח שוב ושוב על הסיפור. להשתתף ללא הרף בפעולת התיקון.
תרבות עם נחת
שנים רבות עברו מאז הגדיר פרויד את התרבות המודרנית כ"תרבות בלא נחת" ונראה שמאז חוסר הנחת רק גבר. אי השקט המודרני הוליד מהפכות שאנו לא יכולים לדמיין את חיינו בלעדיהם. אך אלה הובילו לא אחת לאסונות, לחשיבה דוגמטית ולפונדמנטליזם דתי ואידאולוגי. החדשנות הטכנולוגית יצרה תרבות שבה הכל זמני וחד-פעמי. היא הובילה לבדידות ותחושת חוסר שייכות. מהצד השני, חשיבה שמרנית הולידה קיפאון וחוסר מוצא שיצרו סבל אנושי רב וגרמו לשקיעה של עמים ותרבויות.
למסורתיות הישראלית־יהודית־ספרדית הצעה שלישית ביחס לדיון השמרני־חדשני. המסורתיות חותרת לשינוי עם נחת. להרמוניה בין שמרנות ומהפכנות.
אל לנו לעמוד במקום, טוענים החכמים הספרדים, אך אל לנו גם לרוץ מהר מדי; עלינו לפעול אקטיבית למען שיפור מציאות חיינו, אך לעשות זאת בזהירות ואחריות, תוך יחס של היזון חוזר בין הציבור למנהיגיו. לבנות עולם חדש, אך במקום לפרק את זה הישן תחתיו – לבנות על גבו קומה נוספת.
הוגי המסורתיות, רבים מהם רבנים אדוקים, שללו את הגישה החרדית שדגלה ב"שב ואל תעשה" ביחס לגאולת ישראל. הם אחזו בגישה פרגמטית ואופטימית שמברכת על כל שינוי לטובה – יהא זה שינוי טכנולוגי או פוליטי. הם בירכו על מגמת החופש והקידמה שהגיעה עם המודרנה וחשבו כיצד להטמיע אותם בתוך אורח חיים מסורתי; הם האמינו בעיקרון של "גאולה בדרך הטבע" – ביכולתו של האדם לפעול אקטיבית למען קירוב הגאולה, אותה ראו כתהליך מתמשך. ועם זאת, הם שללו את הכרזתם של החלוצים האירופים על מהפכה שמבטלת את העולם הישן ומכוננת "יהודי חדש" הרץ להגשמת פרוגרמה פוליטית סדורה וחדשה תוך שהוא מתנכר למורשתו ולבית הוריו.
הוגי המסורתיות, רבים מהם רבנים אדוקים, שללו את הגישה החרדית שדגלה ב"שב ואל תעשה" ביחס לגאולת ישראל. הם אחזו בגישה פרגמטית ואופטימית שמברכת על כל שינוי לטובה – יהא זה שינוי טכנולוגי או פוליטי. הם בירכו על מגמת החופש והקידמה שהגיעה עם המודרנה וחשבו כיצד להטמיע אותם בתוך אורח חיים מסורתי; הם האמינו בעיקרון של "גאולה בדרך הטבע" – ביכולתו של האדם לפעול אקטיבית למען קירוב הגאולה, אותה ראו כתהליך מתמשך. ועם זאת, הם שללו את הכרזתם של החלוצים האירופים על מהפכה שמבטלת את העולם הישן ומכוננת "יהודי חדש".
הציונות המסורתית מציעה השלמה בין הזהות היהודית לישראלית וראיית הציונות כחוליה בשרשרת המסורת היהודית. היא מהדהדת את דבריו של הרצל בקונגרס הציוני הראשון, בקריאתו לשיבה ליהדות לפני השיבה לארץ ישראל. ואכן, לא ניתן לנתק את הישראליות מהיהדות: סמלי המסורת היהודית מלווים את הישראלי – גם החילוני ביותר – משחר לידתו. מדגל הטלית ועד לסמל המנורה. מיום השבת ולוח השנה ועד לשפה העברית. אפילו בשם המדינה שלנו נוכח הא-ל. הניסיון לבנות בישראל מדינה חילונית־ליברלית המנותקת מהמסורת והדת היהודית הוא לא רק בלתי צודק – הוא לפני הכל ניסיון חסר סיכוי. ישראל תהיה מדינה יהודית, או לא תהיה בכלל.
מתי התחילה הציונות?
כדי להבין את הסיפור הציוני בתקופה המודרנית עלינו ללכת עוד כמה מאות שנים אחורה, אל תחילת המאה השש־עשרה. את ההיסטוריוגרפיה הציונית, טוען ההיסטוריון יוסף שרביט, יש להתחיל למנות עם גירוש ספרד ב־1492 וכיבוש ארץ ישראל על ידי האימפריה העות'מאנית כשני עשורים מאוחר יותר. מגורשי ספרד, כמו יהודים הנתונים במצוקה לאורך ההיסטוריה כולה, חיפשו את פתרונם במולדתם העתיקה, בארץ ישראל. ואכן, במאה השש־עשרה התגבש בארץ ישראל יישוב יהודי בעל מאפיינים שמאוחר יותר זכו להגדרה "ציוניים": התיישבות, פעילות צבאית ומדינית, קיבוץ גלויות, החייאת השפה העברית וחידוש תרבות יהודית. דמויות כמו מחדש הלימוד הקבלי האר״י הקדוש, עורך השולחן ערוך רבי יוסף קארו והפייטן ר׳ שלמה אלקבץ (שחיבר את ״לכה דודי״) הראו ששיבה לארץ העברים היא אפשרית ואף מתבקשת.
אפילו ״הרצל״ משלהם היתה להם. דונה גרציה נשיא היתה אחת ממגורשי ספרד שמשפחתה כמעט והתבוללה בנצרות מאימת האינקוויזיציה. היא הפכה לבעלת הון מהחזקות בעולם והחליטה לשוב ליהדות. חזונה היה לרכוש את אדמות טבריה מידי העות׳מאנים במטרה לייסד בה אוטונומיה יהודית אליה יוכלו יהודים מכל העולם לחזור.
מגורשי ספרד וצאצאיהם שמרו על קשר הדוק לארץ ישראל. שיבת ציון היתה עבורם פרוגרמה שמחכה לרגע המתאים למימוש. בדורות הבאים המשיכו להגיע לארץ ישראל יהודים ממרחבי האימפריה העות'מאנית וצפון אפריקה – לביקור ואף להשתקעות, פעמים רבות של רבנים ותלמידיהם יחד עם משפחותיהם. יהדות ספרד והמזרח שמרה על קשר הדוק ומתמשך לארץ.
הציונות המודרנית איננה אותה תנועה ״הבאה מן הים״, כפי שתוארה בידי כמה ממנהיגי התנועה הציונית. היא מקטע מתוך מהלך היסטורי גדול יותר ועמוק יותר.
מכאן, לא מפליא ששניים מהראשונים והבולטים שבמבשרי ציון במאה התשע־עשרה היו מנהיגים ספרדים. שניהם ראו בהתעוררות הלאומית המתחדשת בעולם כקריאת השכמה גם ליהודים. הראשון בהם היה איש גיברלטר, הרב ד"ר יהודה אריה ליאון ביבאס, שכבר בשנות השלושים של המאה התשע־עשרה תר בין קהילות ישראל והטיף להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. בשנת הת״ר (1839) הוא פגש את הרב יהודה אלקלעי, שהעלה את הדברים על הכתב. דבריו השפיעו באופן חסר תקדים על קהילות ישראל ברחבי העולם. אחד משומעי לִקְחו של הרב אלקלעי היה שמש בית הכנסת שלו בזמלין שבממלכת סרביה – שמעון לייב הרצל. בנו פעל להדפסת ספרי הרב אלקלעי, ונכדו, תאודור הרצל, ייסד את מוסדות התנועה הציונית.
* * *
הציונות המודרנית איננה אותה תנועה ״הבאה מן הים״, כפי שתוארה בידי כמה ממנהיגי התנועה הציונית. היא מקטע מתוך מהלך היסטורי גדול יותר ועמוק יותר.
תיאור זה לא רק מבטא בצורה מדויקת יותר את האמת ההיסטורית. הוא מצית את הדמיון ביחס לחזונה וייעודה של החברה הישראלית כיום. מציונות שמתחילה באירופה המודרנית, לציונות שהיא חלק משרשרת המסורת היהודית העתיקה, וחלק של מרחב מזרח תיכוני; מציונות של ״מדינת מקלט״ לציונות של ״מדינת ייעוד״ הבוחרת בחזון ומטרה משותפת.
מחיקת הסיפור הספרדי משפיעה על המציאות הישראלית עד היום. עשרות שנים אחרי, עדיין נשמע מדי פעם האתוס על צאצאי החלוצים האירופים ש"בנו את המדינה", "ייבשו ביצות" ובנו את "ההתיישבות העובדת", כהצדקה לזכויות יתר ליורשיהם. לו רק למדו כראוי את ההיסטוריה, לא היו מעזים להתייחס לצאצאי יהדות ספרד באופן הזה. אך הנה, קם דור חדש, ער ופיקח שתובע: "עכשיו תורנו" לספר את הסיפור מחדש.
תיאור זה לא רק מבטא בצורה מדויקת יותר את האמת ההיסטורית. הוא מצית את הדמיון ביחס לחזונה וייעודה של החברה הישראלית כיום. מציונות שמתחילה באירופה המודרנית, לציונות שהיא חלק משרשרת המסורת היהודית העתיקה, וחלק של מרחב מזרח תיכוני; מציונות של ״מדינת מקלט״ לציונות של ״מדינת ייעוד״ הבוחרת בחזון ומטרה משותפת.
אופיר טובול[1
[1] מתוך הספר קול התור: ציונות מסורתית־ספרדית, אופיר טובול (עורך), ידיעות ספרים.
