קוראות בתורה-הבעיה הפמיניסטית של קריאה במקרא / תמר ביאלה

 

not memberg

 

נו, אז מה יהיה עם אדם וחווה?
על הבעיה הפמיניסטית של קריאה בכתבי הקודש
תמר ביאלה
אמר רבי אלעזר: "מתוך שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמיתי הוא – לפיכך לא כיזבו בו".
בבלי יומא סט ע"ב

המאמר מוקדש בתודה לרב פרופ. דוד הרטמן שבשיעור מאלף (ומהלב) שלו, למדתי סוגיה זו.
התיאולוגית המוסלמית ריפעאת חסן מצביעה על שלוש הנחות תיאולוגיות, הקיימות בשלוש הדתות המונותיאיסטיות המעצבות את העליונות הגברית

 

הנחות אלה נגזרות מספור בריאת אדם וחווה בבראשית פרק ב', סיפור המתאר בריאות לא סימטריות, המבנות תפיסה הירארכית של הבדלים בין המינים:
א. ראשון ברא האל את האדם ומאוחר יותר נבראה אשה מצלעו. מסקנה: האשה משנית אונטולוגית.
ב. החטא הראשון באנושות נעשה ע"י האשה. האשה, על כן, אחראית ל"נפילה" המוסרית של האנושות ובנותיה לנצח תסבולנה מחשדנות, הערכה נמוכה ובוז.
ג. אשה נבראה לא רק מאדם, אלא עבורו – קיומה הוא אינסטרומנטלי. האשה בניגוד לגבר היא לפיכך, אמצעי ולא תכלית כשלעצמה.
סכום זה מותיר את הקורא/ת הפמיניסטי/ת של כתבי הקודש במצוקה. האם גם בשנה הבאה כשיתחיל מחזור קריאה חדש של התורה נלך לבית הכנסת לשמוע (או לקרוא) פרק זה? האם נמשיך ללמוד וללמד את נוסח בריאת האדם בבראשית ב' גם את הדורות הבאים?

בדיון הפמיניסטי הדתי קיימת כבר שנים רבות התלבטות ארוכה לגבי היחס הראוי לכתבי הקודש. אלה, על פניהם, נתפסים כמבנים מציאות פטריארכלית הרסנית ולפיכך אינם חינוכיים. הטיעונים האפולוגטיים הקלאסיים המתיימרים לאפשר לקורא/ת לסבול את המקורות ואולי אף לקבל מהם השראה רוחנית ומוסרית, הולכים ומאבדים מתוקפם. כלפיהם מועלות טענות נגד רציניות ותובעניות שמסקנתן היא שאין עוד מקום לחזור ולקרוא בכתבי הקודש, אפילו לא קריאה ביקורתית.
להלן אסקור בקצור מספר טיעונים אפולוגטיים ומספר טיעוני נגד ואנסה להציע פרספקטיבה יהודית פמיניסטית לפתרון הבעיה, אולם עלי לפתוח בהערת הנהרה:
הדיון שאני מעונינת להצטרף אליו הוא דיון דתי כללי ולא רק יהודי. הנחת היסוד הפמיניסטית היא שלקריאה בכתבי הקודש השפעה פוליטית ופסיכולוגית על חיינו. היא מעצבת סדר חברתי ו'תפיסת עצמי'. היא מעצבת הערכה, יחס והתנהגות כלפי הזולת. יש שיטענו שפמיניסטים יהודיים לא צריכים להיות מוטרדים בבעיה זו, משום שביהדות, לכאורה, ההתנהגות מעוצבת בעיקר באמצעות התורה שבעל פה ו'ההלכה', ולכן האנרגיה הפמיניסטית צריכה להיות מושקעת רק בניסיון להשתלב בעיצוב וניסוח ההלכה. אני מקבלת את מקומה של הדינאמיקה ההלכתית בעצוב הממד הנורמטיבי של החיים היהודיים ואת חשיבות השתלבותן של נשים במערכת זו אולם אני מרגישה ומעריכה שלמגע עם 'כתבי הקודש' בכל זאת, יש השפעה משמעותית על צביונה של החוויה הדתית, האישית והציבורית וגם בו צריך "לטפל". התהליך הפמיניסטי היהודי, לדעתי, צריך לפעול לא רק בחזית ההלכתית, אלא גם בחזית המסורתית ברמה של הסיפור שאנו ממשיכות ללמוד וללמד, משום שזה, משפיע, לא פחות, על אורח חיינו, אולם בניגוד לחזית ההלכתית – לא ברמה הפוליטית המודעת, אלא ברמה הסמויה, העמוקה, הבלתי מודעת.

טיעונים אפולוגטיים קלאסיים להצדקת הקריאה בכתבי הקודש וטיעוני נגד :
בעד:
1. את המקורות יש לבחון מפרספקטיבה היסטורית. העמדה שכזו תאפשר 'להבין' את אי ה'הומניות' היחסית שבהם, ואולי אפילו, מתוך השוואה לנורמות אתיות אחרות באותן תקופות, להתפעל מהם כעליונים מוסרית באופן יחסי.
2. קריאת המקורות המסורתית, המבליטה את חלקם של הגיבורים הגברים (ואת פניו הגבריות של האל), היא פוליטית ואינה הכרחית. יש להתאמץ ולחלץ מתוך המקורות , ומתוך מקורות היסטוריים וארכאולוגיים אחרים את סיפוריהן של הנשים ולהוסיפם לכתבי הקודש במעמד זהה (היסטוריוגרפיה). יש להמשיך את התורה שבעל פה , לכתוב מדרשים שיאפשרו לנשים (ולגברים) מודרניים להתעצם מספורי הגיבורות הנשיות (ומפניה הנשיות של האלוהות) ולהקנות להם מעמד זהה למסורות שבעל פה המסורתיות.
3. המקורות אכן מבנים סדרה של הבדלים בין המינים אולם אין זה הכרחי לראות בהם הבדלים מהותניים, או הבדלים המצדיקים עליונות של מין אחד על השני, ואת תפיסת המין האחד כנורמטיבי ואת השני כאחר. ההבדלים הם תלויי תרבות בלבד, זמניים ויחסיים.
התפתחות התיאוריות של הפרשנות (הרמנויטיקה) מצביעה על היסוד האינסופי בהבנת
הטקסט ובפוליטיקה המעצבת אותה. את כתבי הקודש נתאמץ לקרוא מעתה, באופן עקבי ורצוף, קריאה דה -פטריארכלית, כלומר, קריאה שבה לא ניתן לפרש שום אירוע וחוק כמקבל ומצדיק פטריארכיה .
4. 'טקסטים של טרור' – מקורות המבטאים בצורה חד משמעית עליונות גברית ואלימות כלפי נשים המופיעים בכתבי הקודש, נקרא קריאה ביקורתית. בקריאה שכזאת אין משמעותם הצגת מודלים של התנהגות נורמטיבית לגיטימית, אלא להפך, הצבת תמרורי אזהרה המצביעים על הסכנה בהשתתת המבנה החברתי על פטריארכיה .

טענות פמיניסטיות שכנגד:
1. המקורות לא רלוונטיים מבחינה חינוכית לבני/ות דורנו. מערכות היחסים בין גברים נשים וילדים, ואי שוויון הערך המוקנה לאלה, שבמקורות, אינם רלוונטיים בעולם פמיניסטי. עם הנשים שבמקורות אין לאשה בימינו דבר במשותף. הנשים שבמקורות אינן יכולות להוות מודל לאשה עצמאית בעלת חופש פעולה ושוות ערך לגבר. לנשים מודרנית לא תיתכן שפה משותפת עם נשים שמגדרן ומיניותן לא נתונים לשליטתן . קריאת המקורות היא רגרסיבית מבחינה נפשית ומוסרית ואינה מספקת מודל מוסרי לגיטימי עבור הנוער.
2. קריאה 'דה פטריארכלית' היא יומרה פתטית. אין צורך להשקיע אנרגיה בפרשנות שתציג 'פשט' פטריארכלי שלא ככזה. כמו כן – 'טקסטים של טרור' לא ניתן לקרוא קריאה דה פטריארכלית, וניסיונות של קריאה כזו הם מסוכנים כי עלולים לעלות במחיר של בלבול ואי הגדרת עוול כעוול.
3. קריאת כתבי הקודש משפיעה גם ברבדים התת מודעים שבנפש. החזרה שוב ושוב על סיפור, גם אם באופן ביקורתי, משקיעה בנפש נורמות של התנהגות והערכה. המקום המרכזי של כתבי הקודש בתרבות הדתית, מאשרת באופן סמוי את הייתכנות של הסיטואציות שהם מתארים, ואת הדימויים הפטריארכליים של גבריות ונשיות ושל הפנים הגבריות של האל.

איך אפשר שוב לומר "הגדול הגיבור והנורא"? ניסיון לפתרון.

בעיה דומה לזו של הפמיניסטיות/ים הדתיות/ים ביחס לקריאה החוזרת בכתבי הקודש, הייתה קיימת כבר פעם בעולם היהודי וכדאי לחזור ולראות מה ניתן ללמוד מהדרך שבה התמודדו עמה. התלמוד הבבלי במסכת יומא דף ס"ט ע"ב מתאר מצוקה תיאולוגית חריפה: כיצד מתמודדים עם המסורת כשזו, איננה תואמת את התחושה הקיומית הפנימית שלי?
שאלה זו מובעת בסוגייה בה מתארים האמוראים את ניסיונות ההתמודדות של נביאי בית ראשון וחכמי הכנסת הגדולה, עם הדימוי המסורתי של האל, שנשבר בתוכם, בעקבות החורבן. מול מציאות פצועה ומדממת אלוהים הלאומי שעל ישועתו סמכו, נעלם , ונוסחי התפילה המסורתיים אינם מבטאים עוד את שבלב. מה צריך לעשות, אם כן, עם התפילה המסורתית, המקלסת את האל בקילוסים שאינם "תקפים" עוד?
האם חובה להתפלל גם מה שאת לא מרגיש/ה?
האם אפשר להתפלל מה שאינך מרגיש/ה?
האם מותר להתפלל תפילה שכזאת?
אמוראי בבל שכנראה מזדהים עם מצוקה תיאולוגית זו, מציעים במהלך הסוגיה שתי תשובות:

אמר רבי יהושוע בן לוי: למה נקרא שמן 'אנשי הכנסת הגדולה'? – שהחזירו עטרה ליושנה:
בא משה אמר "האל הגדול הגיבור והנורא".
בא ירמיה ואמר: "נוכרים משברים בהיכלו – איה נוראותיו?" לא אמר נורא.
בא דניאל אמר: "נוכרים משתעבדים בבניין, איה גבורותיו?" לא אמר גיבור.
באו הם ואמרו: "אדרבה, זו היא גבורת גבורתו: שכובש את יצרו – שנותן ארך אפיים לרשעים. ואלו הן נוראותיו? שאלמלא נוראותיו של הקב"ה היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות?"
ורבנן [ירמיה ודניאל] כיצד עשו כך, ועקרו תקנה שתיקן משה??
אמר רבי אלעזר: "מתוך שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמיתי הוא – לפיכך לא כיזבו בו".

השאלה שבפניה ניצבו נביאי החורבן ואנשי כנסת גדולה היא: כיצד ניתן לשבח את ה' ע"פ הנוסח שמשה תקן, ולומר שה' 'גדול' 'גיבור' ו'נורא', כאשר מילים אלו עומדות בניגוד לתחושה הפנימית שאין זה כך ושהמציאות איננה מוכיחה זאת?

התשובה הראשונה שהגמרא מעלה, היא המעשה שעשו הנביאים ירמיה ודניאל: הנביא ירמיה שחזה בחורבן, פסק מלכנות את ה' 'הגיבור'. הנביא דניאל שחזה בשעבוד ישראל לאחר החורבן, פסק מלכנות את ה' 'הנורא' . כמו חלק מהפמיניסטיות, פסקו הנביאים שיש להפסיק ולומר דבר שלא תואם את מה שהאמת שבלב נוהמת.
לעומת תשובתם של הנביאים מזכירה הגמרא תשובה אחרת, שנתנו אנשי כנסת גדולה. אלה, בחרו בפתרון היצירתי הבא: הם שינו את המשמעות של המילים. 'גבורה', הם טענו, אין משמעה ניצחון בקרב, אלא איפוק. 'נוראות' אין משמעה רושם שעושה הכוח באופן גלוי ומיידי, אלא, הרושם שעולה מפרספקטיבה היסטורית ארוכה ודקה. באמצעות טעינת משמעות חדשה בנוסח הישן, הצליחו אנשי כנסת גדולה להמשיך ולהתפלל ולפיכך זכו לכינוי "החזירו עטרה ליושנה".
אך התשובה הזאת איננה מרגיעה לחלוטין את האמוראים. עדיין קשה להם לתת לגיטימציה לתשובה התיאולוגית הראשונה – למעשה שעשו הנביאים ירמיה ודניאל שעקרו תקנתו של משה ופסקו מלכנות את האל 'הגדול' ו'הנורא'. הקושי נפתר בעזרת ציטוט מלותיו של רבי אלעזר: "אמר רבי אלעזר מתוך שיודעין בהקב"ה שאמיתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו". מלותיו של רבי אלעזר הן מילים המגיחות מתחתית האוקיינוס, מהמעמקים שבהם שום צליל כבר לא נשמע. הפתרון שלו הוא רדיקלי ועמוק: הוא תובע מקום לשתיקה. רבי אלעזר מבין שלפעמים השתיקה מעידה על יותר אמונה מאשר התפילה. ירמיה ודניאל לא התפללו 'הגיבור והנורא', משום שה' היה יותר מדי אמיתי, יקר ומשמעותי עבורם בכדי שיעבדו אותו עם שקר בנפשם. הם ידעו שאין צורך להוזיל את הקשר שלהם עם האל ע"י אמירת מילים שאין הם מזדהים איתן עוד. אין עבודת האל צריכה להיות כרוכה בהוזלה של עצמם. הם עבדו אותו באמת. והגמרא נותנת לתופעה הזאת מקום.

האם שני הפתרונות שמעלה הגמרא לגיטימיים באותה מידה? האם מותר לפמיניסטיות/ים לוותר על המקרא כשם שמותר להשמיט את 'הגיבור' ו'הנורא' מהתפילה? האם כדאי לעשות כן?
ואם ננסה לבחור דווקא בשיטתם של אנשי כנסת גדולה, האם ניתן באמת לתת לכל סיפור/חוק, המשפיל נשים, מה שאני מכנה "פרשנות גואלת" ('דה פטריארכלית')? האם זו בכלל שאלה של בחירה, או שמא כל פתרון מתאים לסוג אחר של אישיות דתית?

הפתרון להבנתי טמון עדיין באותה סוגייה ממסכת יומא. הוא מופיע בסדר של הופעת התשובות שהאמוראים מציעים, לקושיה התיאולוגית: 'מה לעשות כשה"טקסט" הדתי מנוגד לתחושתי הפנימית?' סדר שאינו שרירותי.
לא בכדי הפתרון של הנביאים שפסקו מלומר 'הגדול' והנורא' מופיע ראשון, הפתרון הפרשני – יצירתי של אנשי כנסת גדולה מופיע אחריו, ואז, חוזרת הגמרא ומסיימת (אם יש דבר כזה "מסיימת") עם ניסיון להבין את הנביאים ושתיקתם. הסדר הזה מזהה את התהליך שחווים אלה החשים בפער הקשה הזה, בין התיאולוגיה הממוסדת לבין התיאולוגיה הפנימית שלהם, כתהליך דיאלקטי בעל כללים. הסדר הזה מלמד שדבר ראשון צריך להביט במציאות, במקורות, במסורת, בעיניים פקוחות ולראות את האמת במערומיה. יש להתגבר על הרצון למהר ולעשות תיאודיציאה הרמונית, בין הקטבים (הפטריארכלי שבמקורות, לתפיסה המוסרית השוויונית שבלב), במחיר של טיוח וזיוף של אחד מהם. עלינו להכיל, ולו לשעה קלה, את העובדה שקיימים פערים שכאלה, ושהם מזעזעים. אחר כך יש הרבה מה לעשות. אם רוצים להמשיך ולהיזון מהמסורת, צריך לעבוד קשה מאד, בעיניים גלויות ולב מבקש, לעיתים בוירטואוזיות מדהימה, ולבטח – בהרבה סיעתא דשמיא, ולנסות לפרש את המקורות ככאלה שלא מאשרים ולא מעודדים פטריארכיה. העבודה הפרשנית יכולה להיות מגוונת וכל אחת/ד מוזמנ/ת להשתלב בה על פיה כוחותיה/ו וסגנונה/ו: הדגשת מקומן של הגיבורות הנשיות ופניה הנשיות של האלוהות כמקור להעצמה ולמודל ; קריאה פרשנית דה פטריארכלית של המקורות שלא משתמשת בפטריארכליות להצדקת מעשים אנושיים או אלוהיים; הגדרת 'טקסטים של טרור' ככאלה וניסיון להקנות להם משמעות שלא תאשר פטריארכיה ועוד.
קריאות שכאלה תהפוכנה אותנו לא/נשים שהכנסת שלהם גדולה: שהם מצליחים לכנס הרבה ולהכיל עולם מורכב ורציני. הן תהפוכנה אותנו לכאלה שמחזירים לישן את עטרת ההשראה, שהוא מוזמן להעניק לחדש.
אבל הגמרא חוזרת לנביאים ומקשה: "כיצד עשו כך, ועקרו תקנה שתיקן משה?". למרות שלכאורה נפתרה הבעיה, והמודל של אנשי כנסת גדולה אמור להרגיע ולספק, חוזרת הגמרא ומזכירה שוב, בחוסר מנוחה, את התופעה הראשונה של השתיקה ומזכירה את דברי רבי אלעזר "מתוך שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמיתי הוא – לפיכך לא כיזבו בו". אמירה זו הופכת לעיקרון רגולטיבי ביחס לתהליך הקריאה בכתבי הקודש. כשהגמרא חוזרת לעסוק בתגובתם של הנביאים, היא נותנת לאמירה זו את הכבוד הכי גדול שיכול להיות: היא מעריכה אותה כנקודה הארכימדית של היחסים הכי אמיתיים שיכולים להיות לאדם עם האלוהות. יחסים גלויים וישרים. בכך היא, להבנתי, מעצבת ומסדירה את התגובה הזאת של פיכחות מתמדת, של כנות גמורה עם ה' ועם עצמי, ככלי שמפקח על התהליך הפרשני שייצגו אנשי כנסת גדולה.
הסטנדרטים שתובעים הנביאים – לא לעשות שקר, הרמוניה מזויפת, 'החלקה' ו'מריחה' מהווים כללים לפרשנות שתתן משמעות חדשה למילים הישנות. על פי כללים אלה, שום פרשנות המכילה איזשהו ממד של פטריארכליות – המקביל לעשיית שקר בנפש ולקילוס מזויף של האל – לא תוכל להתקבל עוד. כללים שעל פיהם לא יהיה מותר להשתמש שוב, בדוגמאות מהמקרא, על מנת לתקף הבניות מגדריות פוגעות ומסרסות. הנביאים תובעים יושר כזה, שעל פיו לא יהיה ניתן שוב, לייחס לאלוהות, כוונות פטריארכליות או פנים מגדריות חד ממדיות. סטנדרטים שהם באמת גבוהים ביותר, היאים לתורה כפי שאנו מאמינים שהיא תבעה מאתנו, בשעה שניתנה.

כשהדרש יהפוך לפשט
קליפורד גירץ בספרו 'פרשנות של תרבויות' מבהיר שהאימפקט המשמעותי ביותר של הסמלים הדתיים, לא מתגלה בממד של הפולחן – בפרספקטיבה ה'דתית' של המציאות, אלא דווקא בהשתקפות החוזרת שלהם, בממד של 'השכל הישר'. הממד החזק ביותר (במובן של תחושת ממשות ותגובתיות ראשונית) אצל בני אדם, הוא הממד – הפרספקטיבה של "השכל הישר". הצלחתה של הדת נבחנת בעוצמה של השפעתה על הממד הזה, הראשוני – עד כמה היא מצליחה לעצב אותו ואת התגובתיות הראשונית שבו.
לפיכך, על הפרשנות הפמיניסטית לדעתי, לחתור עם הזמן להיהפך לפשט של התורה, שמסדיר את תפיסת העולם שלנו (בשאלות כמו: מהי האלוהות, מהם היחסים עמה, מהי גבריות, מהי נשיות) ואת התנהגותנו הנורמטיבית.
למרות שנדמה שארון הספרים היהודי (או תקליטורי המקורות היהודיים) כבר עמוס לעייפה, הרי שמסקנתי היא שכתבי הקודש רק זועקים לפרשנות עצומה נוספת, ושלדורנו נתנה הקריאה וההזדמנות, להחזיר שוב, עטרה ליושנה.