שביתה ושִברה – בעקבות "מכתב השביתה"
הרב חיים בורגנסקי
הרב ד"ר חיים בורגנסקי הוא רב היישוב מצפה הושעיה ומרצה במחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר-אילן.
בימי ראשית השביתה פרסם הרב חיים בורגנסקי חוות דעת למורים באחד התיכונים הדתיים, ובו הצביע על מחויבותם ההלכתית והמוסרית של המורים הדתיים להצטרף לשביתה [*]. עד מהרה נפוץ "מכתב השביתה" בקרב רבים ברחבי הארץ, ועורר הדים. מחשבות ראשונות בעקבות הפולמוס.
פתיחה
אפתח בסיפור אישי: אשתי עובדת באחד מבתי הספר הדתיים בצפון. בשנים האחרונות לא השתתפו מורי בית הספר בשום שביתה מטעם ארגוני המורים. זה היה הקו הרשמי של בית הספר, ולא נמצא מי שחלק עליו, לפחות לא בפרהסיא. עם השביתה האחרונה פניתי למורי בית הספר במכתב, ובו הסברתי מדוע לדעתי עליהם להצטרף לשביתה. המכתב הופץ בדואר האלקטרוני בין המורים, ותוך יומיים התחלתי לקבל תגובות עליו מכל רחבי הארץ. מן התגובות שקיבלתי התברר לי שהקול שהשמעתי במכתב הוא קול שאינו נשמע במערכות החינוך התורניות, ועם זאת, הוא מבטא את עמדתם המושתקת של מורים רבים.
שני דברים הפתיעו אותי; ראשית – התפוצה העצומה שהמכתב זכה לה. זה היה מכתב פנימי, שאפילו מראי מקומות מדויקים לא הובאו בו, אולם הוא צוטט בעיתונים ובאתרים שונים (בדרך כלל בלי להודיע לי מראש). אי אפשר להסביר את התפוצה הזאת אלא בכך שהמכתב היה בבחינת "מים קרים על נפש עייפה"; שנית – העובדה שמורים רבים, שהם חלק ממערכות החינוך התורניות-דתיות, אינם יכולים להביע את דעותיהם באופן חופשי בתוך בתי הספר שלהם. הם אמנם עוסקים בחינוך ובהוראה ומקנים לתלמידים את הקו החינוכי של בית הספר, אולם לאמיתו של דבר, הם עושים שקר בנפשם, כי נפשם עייפה, ואין הם יכולים לבטא את העייפות הזאת בפומבי. [1]
את דבריי הבאים אחלק לשני חלקים. באמת אחוזים שני החלקים זה בזה, שכן שתיקתה של ההלכה היא המאפשרת את שתיקתו של עולם הערכים.
על העמדה התורנית
כבר בעבר עסקו פוסקים בשאלת ההשתתפות בשביתה [2]. עיון בפסקים מלמד כי דעותיהם חלוקות; פוסקים אחדים סוברים שאסור לפועלים לשבות, ואילו אחרים סוברים שהשביתה מותרת בתור נשק במאבק בין פועלים למעסיקיהם על תנאי העבודה ועל גובה השכר. ביחס למלמדי תורה התמונה מורכבת יותר, שכן מעבר לשאלת השביתה עולה שאלת ביטול התורה, אולם גם כאן חלוקות הדעות, ויש פוסקים הסבורים שגם למלמדי תורה מותר לשבות במהלך עבודתם.
המקור העיקרי לעיסוק ההלכתי בנושא קשור במחויבותו של פועל כלפי בעל הבית. לפי ההלכה מותר לפועל לחזור בו מהתחייבותו באמצע יום עבודתו, אך לא כשמדובר במלאכה שהיא בגדר "דבר האבד", שהרי במקרה זה הפועל השובת גורם לבעל הבית נזק בלתי הפיך. העיקרון המתיר את הפסקת העבודה מבוסס על ההבנה כי הפועל אינו עבדו של בעל הבית: "כי לי בני ישראל עבדים – ולא עבדים לעבדים". [3]
השימוש במקור זה ביחס לשביתה הנו בעייתי במידה רבה, שהרי השביתה משמשת כיום נשק בידם של שכירים המועסקים לטווח ארוך, ומבקשים לשמר את מקום העבודה בתנאים טובים יותר. מבחינתם, הדיון אינו האם לעזוב את עבודתם באמצע היום, אלא כיצד לשפר את מעמדם בלי לעזוב את מקום העבודה. צריך לזכור כי בשביל מרבית העובדים הפחות בכירים במשק כניסה למקום עבודה מסוים היא במידה רבה אימוץ של מקצוע לחיים, ועל כן ככל שהעובד יהיה קשור למקצוע זמן ארוך יותר, התלות המוחלטת בו תגבר. לפני עובד שעבד שנים אחדות במקצוע מסוים בשירות הציבורי אין כמעט שום אופציה מלבד להמשיך ולהיצמד למקום עבודתו. המסגרות המתוקנות יותר אצלנו, שאינן משתמשות בשכירי יום ומציעות ביטחון תעסוקתי לעובד, כובלות לפעמים את העובדים ל"כלוב של זהב", שלמעשה אין בו זהב רב. הדיונים בדבר זכותו של פועל להפסיק את עבודתו אצל מעסיק מסוים באמצע תקופת ההעסקה, המסתמכים על הסוגיה ההלכתית דלעיל, נוגעים באופן ישיר רק לשכבה מבוססת של עובדים, שיכולים להרשות לעצמם להחליף מקום עבודה אחד במקום עבודה שתנאיו טובים יותר. במציאות שלנו האפשרות הזאת נמנעת מרוב השכירים במערכות הציבוריות, ובוודאי מהמורים. למי שבחר במקצוע ההוראה, החל לעבוד בתור מורה, וגילה שמשכורתו אינה מספיקה, אין כמעט אופציה תעסוקתית אחרת, ובוודאי לא בגיל מתקדם. החלפת מעביד לא תועיל לו, שהרי תנאי שכרו והעסקתו יהיו שווים בכל בתי הספר, ובמקרים רבים אין הוא יכול לעזוב את מקצועו ולבקש לו מקצוע אחר.
דומה כי במצב כזה השביתה היא הנשק היחיד כמעט העומד לרשותו של העובד במאבקו שלא להיות עבד למקום עבודתו. העיקרון ההלכתי המאפשר לפועל לחזור לביתו באמצע יום העבודה – שהרי אין הוא עבדו של בעל הבית – אמור כיום להגן על זכות העובדים לשבות.
כאמור למעלה, ההלכה מגבילה את זכותו של העובד להפסיק את עבודתו במקרים שאינם "דבר האבד". לכאורה, בכל שביתה ישנו האלמנט "דבר האבד", שהרי "זמן הוא כסף". בוודאי הדבר נכון כשמדובר בשביתה הפוגעת בשיווק של תוצרת חקלאית שעלולה להתקלקל, או בשביתה הפוגעת בלימוד תורה, שהרמ"א מגדיר אותו "דבר האבד". עם זאת, מאחר שמדינת ישראל אפשרה באופן חוקי את קיומן של שביתות כחלק ממכלול היחסים בין עובדים למעבידים במדינה, הרי כיום כל מי שמעסיק עובדים מאוגדים בישראל יודע שישנה אפשרות שבמהלך עבודתם הם יבקשו לשפר את תנאיהם, ולשם כך הם עשויים להשתמש בשביתה בתור אמצעי לחץ. במצב כזה יש לומר כי המעביד שכר את עובדיו על דעת זאת, ולא תוכל להיות לו כל טענה במקרה של שביתה מוכרת וחוקית. במקרה כזה גם טענת "דבר האבד" לא תעמוד למעסיק, שכן התניה מראש על זכות העובד לשבות מתירה לעובד לשבות אפילו במצבים שיש בהם הפסד. בוודאי הדבר תקף במקרים שבהם תקופת ההעסקה החלה מתוך אי-הסכמה בין המעסיק לעובדיו, ושברור היה כי האי-הסכמה הזאת עלולה להפוך לשביתה במהלך תקופת ההעסקה.
לאור הדברים האלה, העתקה של סעיפי ה"שולחן ערוך" העוסקים בהלכותיו של פועל יומי אל עולם התעסוקה המודרני מצריכה זהירות רבה, ובוודאי אינה יכולה להיות מובנת מאליה. ייתכן שיש פוסקים שהיו מעדיפים לוותר מלכתחילה על נשק השביתה, ובוחרים בבוררות חובה בתור אמצעי לפתור בעיות בין עובדים למעסיקים, וייתכן שכך אכן ראוי היה לנהוג – שהרי אין להתעלם גם מהבעיות הכרוכות בשביתות – אולם כל עוד בוררות חובה אינה מעוגנת בחוק, אי אפשר להתעלם ממנהג המדינה בדבר שבממון. שלילת זכותם של עובדים לעשות שימוש בשביתה, לא די שהיא מנוגדת למנהג המדינה, אלא שהיא פוגעת בהם פגיעה קשה, שהרי כך הם נותרים בלא כלי להילחם על זכויותיהם המקצועיות. פוסקי הלכה שבתנאים הנוכחיים מתנגדים באופן גורף לשימוש בשביתה, מתייצבים בכל מקרה לצד המעסיקים כנגד העובדים, בלי קשר לצדקת עמדותיו של מי מהצדדים.
צריך לומר כי פוסקים לא מעטים ערים לפער בין המקורות ההלכתיים ובין המציאות [4], ומתירים שביתות עובדים חוקיות [5]. יתר על כן, אף כמה מהפוסקים האוסרים שביתות, פסקו כך קודם לקום המדינה, או בנוגע למצבים אחרים, שבהם לא הייתה מסגרת חוקית לשביתה, ויש להניח שלנוכח מצב העניינים כיום לפחות אחדים מהם היו מתירים לשבות שביתות חוקיות.
נקודה נוספת הראויה לדיון היא שאלת המחויבות של עובד כלפי ארגון העובדים שלו. כבר פסקו פוסקים שלאיגוד מקצועי יש כוח של קהילה, ומכאן שהוא יכול לכפות על חבריו תקנות וכללים, ואף להעניש את מי שאינו מציית להוראותיו. שאלה נפרדת היא כיצד קובע הארגון את הנהגתו ואת כלליו, אולם בשעה שאלה נקבעו כדין – על חבריו מוטלת חובה הלכתית לציית להוראות הארגון. למשל, מבחינה הלכתית המורים חברי ארגון המורים היו חייבים לשבות, והמנהלים שמנעו זאת מהם חייבו אותם למעשה לפעול בניגוד להלכה.
אולם מעבר לענייני השביתה, דומני כי הדיון בה משקף עניין עקרוני הנוגע למצבה של ההלכה בימינו. אף שכאמור לעיל, דיונים בענייני שביתה כבר התקיימו בעבר, חכמי ההלכה אינם מגבשים, ואף אינם פועלים לגבש, התייחסות הלכתית רציפה ורחבה לשאלות כלכלה וחברה הנובעות מהעובדה שאנו מקיימים חברה מערבית מודרנית, על יתרונותיה וחסרונותיה. סמוך לקום המדינה נעשו ניסיונות ראשוניים לגבש עמדות הלכתיות בתחומים אלה , ומאז רבו המאמרים על כך, והם מתפרסמים בבמות שונות, אולם "שולחן ערוך" חדש לא נכתב, ותחומים אלה, הנוגעים להלכה ממש כהלכות שבת או הלכות כשרות, נותרו פרוצים לכל רוח. מעבר לכך, לא רק שהלכה לא מתגבשת, אלא שלגבי שומרי מצוות רבים נותר תחום "חושן משפט" מחוץ לעולם ההתייחסות ההלכתית. בלימודים התורניים עוסקים הרבה ב"אורח חיים" וב"יורה דעה", אך ב"חושן משפט" לא עוסקים כמעט, מלבד דיונים בדפים הנלמדים במסכתות נזיקין ה"קלאסיות". אפילו לימודי ההסמכה לרבנות אינם כוללים נושאים מעשיים מ"חושן משפט". קיימת אצלנו חלוקה הכרתית בין "החיים", קרי – העבודה, הפרנסה וכדומה, ובין ההלכה והתורה.
לחיסרון זה יש היבטים רבים. אחד מהם הוא שכאמור, רבנים ומנהלי בתי ספר דתיים אינם מודעים, או שאינם רוצים להיות מודעים, לאחריות ההלכתית של מוריהם כלפי השביתה. במקום שאין ההלכה אומרת את דבריה בצורה ברורה (גם אם מתוך חילוקי דעות פנימיים, כדרכה של הלכה), נפרצת הדרך לכל אדם לעשות לו תורה לעצמו, ומתוך "צדיקות" אמיתית, לכאורה, למנוע את קיומן של הלכות שהיו אמורות לשמש בסיס לקיומה של החברה שלנו. דווקא מובילי החינוך שלנו אינם בוחנים את הסוגיה הזו בעיניים הלכתיות, וכך אנו משמיטים במו ידינו כל אפשרות של הפיכת ההלכה ליסוד מוסד של קיומנו הממלכתי, מגמדים אותה ומגבילים אותה במסגרות הצרות של העולם הציוני-תורני. במידה מסוימת, ההלכה הופכת לסוג של קרדום שאנו חופרים בו כרצוננו.
דומני שהחרדים למקומה של ההלכה בעולם המודרני צריכים לאפשר לה לפרוש כנפיים, להעמיק את התייחסויותיה למה שמעמיד בפניה העולם המודרני, ולהציע שפה הלכתית מודרנית, שתהיה רלוונטית לחיים האמיתיים – חיים מודרניים שאינם ממוסגרים במסגרת של "מדינת הלכה", אבל יש בהם צימאון לדבר ה'.
על העמדה החינוכית-חברתית
שאלות יסוד הנוגעות לחירותו של האדם ולכבודו אינן באות לידי ביטוי במערכות החינוך שלנו, על אף שערכי "בין אדם לחברו" חשובים אצלנו, ורבים מבתי הספר הדתיים עוסקים בפעולות התנדבות שונות, בעלות ערך ממשי או, למצער, ערך חינוכי. אולם פעולות אלה, המחנכות את התלמידים לראות במסכנות מצב קבוע, אינן יכולות לבוא במקום ההכרה במהותו של העוול החברתי ובשורשיו. האם בבתי הספר שלנו מדברים על זכויות העובדים? האם בישיבות התיכוניות ובאולפנות מלמדים על חשיבותם של חוקי העסקה מסודרים? כיצד יבינו התלמידים בבתי הספר הדתיים כי "מדינת התורה" אינה מדינה שבניה ובנותיה עוסקים בפעולות התנדבות פרטיות, אלא מדינה הבנויה על חוקי צדק המאפשרים לעובדים לעבוד בכבוד ולפרוש בכבוד; מדינה המגינה על אזרחיה בשעת דוחקם ומרסנת את בעלי ההון שלה כדי שלא ישעבדו בני אדם אחרים (פיתוי שהוא עדיין קשה, ככל הנראה)?!
בנינו אינם שומעים מפי מוריהם דבר על עיכוב שכרם של עובדי הרשויות המקומיות, ואינם מזדהים עם סבלם של עובדי המועצות הדתיות מחוסרי השכר, ואילולי פעילותם של אנשי עמותת "במעגלי צדק", הם לא היו יודעים דבר על תנאי העסקתם של עובדים במסעדות ובאולמות. הלוא ייתכן שבכיתות של המורים האלה יושבים בניהם של אותם עבדים מודרניים, ובפעולת ההתנדבות הבאה ישלחו תלמידים להביא לביתם חבילת מזון לחג, אבל איש אינו עוסק בשורשי העניין, בערכי היסוד האנושיים שחברה חייבת לאמץ לעצמה כדי שתהיה בעלת זכות קיום, בעיני אלוקים ואדם כאחד.
כשנערי התיכון שלנו יגדלו ויצאו לחייהם ולעיסוקיהם, לא תלווה אותם כל הדרכה בדבר הדרך הנכונה לעצב את חברתם. הפערים החברתיים ייוותרו בה כפי שהם היום. יש לשער – אולי לקוות – שממרום הצלחתם הם יעסקו בפעולות התנדבות, אולם כיצד נוכל לצפות מהם להשתתף במהפכה חברתית, ליצור חברה בריאה וצודקת יותר, אם מעולם לא שמעו מושגים כאלה בבתי החינוך שלהם? אם השפה הזו אינה חלק מהווייתם החינוכית?
מוסדות החינוך שלנו מלאים יומרות חברתיות. מושגים כמו "עם הפנים לכלל ישראל", "אהבת ישראל", "אחריות לכלל" וכדומה, נלעסים באוזני צעירינו בלי הרף בתנועת הנוער ובבתי הספר. אולם דומה שהסיסמאות נותרות פלקטיות לחלוטין. בלא דיונים מעמיקים בשורשי הבעיות, בלא העמדתה של תמונת המצב האמיתית בפני התלמידים, אי אפשר להפוך את הסיסמאות לדבר-מה הנוגע לאדם עצמו, לאחריותו ולנכונותו לשאת בעול עם הציבור.
במערכת חינוכית שערה לחשיבותם של תנאי עבודה ותנאי שכר, שמבהירה היטב לחניכיה היכן יש לתקן ולשפר את החברה שהם עצמם חיים בה, שביתת מורים הייתה מתקבלת כסוג של שיעור – אולי כהזמנה לדיון – על ערכים שונים הפוגשים זה בזה, על עדיפות של ערך אחד על פני חברו, על הערך "ביטולה הוא קיומה". ממילא גם ערכם של הלימודים העיוניים היה עולה, ואף ערכם של המורים בעיני תלמידיהם.
אולם לא זו התמונה; מוסדות הלימוד הפועלים בשביתה מציגים עצמם כמוסדות ערכיים, ובעלי אחריות לתלמידיהם ולחברה, כסלע האיתן האחרון של ערכים מול חברה פחותת ערכים. ממילא עולה מכאן כי המורים השובתים הם אלה שלא עמדו בפיתוי והצטרפו למי שאין ערכים בלבו, ורק תוספת היוקר תרצה אותו. למותר לציין כי כאשר יגובש הסכם העבודה החדש, ויהיו בו שיפורים משמעותיים לעומת ההסכם הישן, ייהנו מפירותיו גם המורים שלא שבתו, והכסף יועבר גם לאלה שטענו כי הם מוותרים על מנעמיו תמורת ערכים. כך, אולי, תתברר באופן מוחלט צדקותם הרבה, שהרי "צדיקים – מלאכתם נעשית בידי אחרים"…
לנגד עינינו הופך הערך "כלל ישראל" למגזרי מאוד, בלי אחריות אמיתית ובלי נשיאה בעול ובכאב הציבוריים. עולם הערכים הולך ומתכווץ לסיסמאות פלקטיות, וכשהנערים יגדלו ויהפכו לבוגרים, לא תיוותר באמתחתם שום צידה חברתית לדרכם.
המצב החמור הזה אינו מאפיין רק את מוסדות החינוך המובילים שלנו; הוא מאפיין את העולם התורני כולו, שלא די שאינו מזדהה עם מאבקים חברתיים גדולים וקטנים שמתנהלים סביבנו כבר עשרות שנים, אפילו לשותפיו, אנשי המועצות הדתיות, אין הוא מציע כתף תומכת משמעותית. קל לנו לבקר רב שכונה שנטל כסף בחתונה שערך, אולם האם מישהו מאיתנו ער לגודל (או ל"קוטן") משכורתו? עד שאנו מבקרים אותו, האם ניאבק לשינוי מהותי בגובה שכרם של "משרתים בקודש" למיניהם? לא נעשה זאת. אולי מפני שלא מכובד "לדבר על כסף", או אולי מפני שבאמת לא אכפת לנו מהם? שאין מדובר באמת ב"עצמנו ובשרנו"?
אסיים כאן כדרך שסיימתי את החלק הקודם: ראויים הם המוסר והערכים היהודיים לפרוש כנפיים אל מעבר לעולם הקטן שלנו, להשמיע במרום קולם נגד עוולות חברתיות, ונגד עיצוב מוטעה של ערכים חברתיים. ראויה תורת ישראל להציע סדר יום חברתי חדש – כזה שיגרום ללוחמים המסורתיים על זכויות העובדים וזכויות האדם להסיר את כובעיהם ולומר: "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה". זה יקרה רק כאשר נושאי כליה של התורה יצאו מעט מד' האמות של כליהם שלהם, וישאו את קולותיה של תורת האמת והצדק בעולם הגדול. [6]
[*] לקריאת "מכתב השביתה" בגרסתו המלאה ראו: http://www.freelists.org/archives/neveh-l/10-2007/msg00016.html.
[1] חשוב לי להדגיש כאן שאינני בטוח שהשביתה היא הכלי הטוב ביותר לפתרון בעיות עבודה. לשביתה חסרונות רבים, בין השאר – שהיא אינה משמעותית אלא במקרים שבהם העובדים "מלחיצים" את המערכת באמת, ואילו עובדים "קטנים" אינם מאיימים על אף אחד, ושביתתם אינה משפיעה על מעסיקיהם. כך מנציחה השביתה מצב פסול של "כל דאלים גבר"; בעיה נוספת היא הפגיעה בגורמים שאינם קשורים לסכסוך, כמו נותני שירותים חיצוניים למערכת החינוך, חקלאים המבקשים לשווק תוצרת דרך נמלים ועוד. עם זאת, כרגע זה הכלי היחיד הזמין בפני עובדים במגזרים רבים, וכך יש להתייחס אליו.
[2] ראו בסקירה הממצה של הרב אורי דסברג: "שביתת עובדים על פי ההלכה: סקירה ביבליוגרפית", תחומין ה (תשנ"ו), עמ' 300-295, ובהפניות שם; וכן הרב י"ש אלישיב, "שביתת מורים", תחומין כד (תשס"ד), עמ' 76-73. דברי הפוסקים שאזכיר מכאן ואילך לקוחים כולם משם.
[3] בעניין זה ראו: ר' יוסף קארו, שולחן ערוך, חושן משפט, סימנים שלג-שלד.
[4] וביניהם גדולי פסיקה, כרב משה פיינשטיין, הרב אברהם שפירא זצ"ל והרב אלישיב יבדלח"א. ראו לעיל, הערה 1.
[5] מרכיב החוקיות משמעותי כאן מאוד, שהרי היתר השביתה מתבסס על העובדה שקיים תנאי בלתי כתוב שהעסקת עובדים מאוגדים היא על דעת המקובל בחוקי המדינה, ומאחר שאלה מאפשרים שביתות – לעובדים יש זכות לשבות. חוקי המדינה מאפשרים שביתות בהגבלות מסוימות, ורק כשהגבלות אלה מתקיימות מתקיים התנאי דלעיל. נוסף לכך, כשתנאי זה אינו מתקיים, השביתה מפירה את חוקי המדינה, והרי רוב פוסקי ההלכה מהציונות הדתית סוברים שההלכה מחייבת שלא לעבור על חוקי המדינה.
[6] הערה קטנה אחת לסיום: ה"עולם" נוהג להפליא מכותיו בפוליטיקאים שלו, על שהם עוסקים רק באנ"ש, ואינם נותנים דעתם על כלל ישראל; דומני שדווקא בעניינים חברתיים הפוליטיקאים מקדימים אצלנו את אנשי הרוח, ומעורבותם בענייני הכלל רבה לאין שיעור מכוחם האמיתי בכנסת. ואולי בגלל זה כוחם כה דל?
