שימוש בנביאים כמעצבי ההתייחסות למהפכה החברתית – מניפולציה או תורת אמת?
הרב יובל שרלו
הרב יובל שרלו הוא ראש ישיבת ההסדר בפתח תקווה.
הנבואה חוזרת שוב לשיח האמוני; דברי הנביאים מהווים את המקור המרכזי לאלה הרואים בשאלת הצדק והמשפט את בסיס קיומנו; הבשורה שהובאה בפי הנביאים, הקובעת כי ישנו סולם מותנה של מצוות, ואין ריבונו של עולם חפץ בזבח במקום בו אין חסד וצדק – היא המשך הסדר שבו ניתנה תורתנו הקדושה: כגון פרשת משפטים לפני פרשת תרומה; יכולת שיתוף הפעולה עם תנועות צדק כדי לבסס את קומות היסוד מושתתת על ההכרה הנבואית. די לנו אם נבחן עד כמה נמצאים דברי הנביאים בפי הנושאים את הבשורה האמונית של התיקון החברתי כדי לבחון את המשקל הגדול שיש לדבריהם בתפישת עולמם; לא רק התוכן כי אם גם הסגנון והפאתוס הנבואיים שבים לשיח הציבורי שלנו. שנים של לימוד תנ"ך הולכים ומתבררים גם כהוראה אופרטיבית הלכה למעשה.
איני יודע לומר בוודאות האם השימוש בדברי הנבואה הוא רטוריקה או מהות. קשה לבחון כליות ולב, ולדעת מהו התוכן הפנימי של הדיבורים החיצוניים המאזכרים את הנבואה. ניתן לראות בהם גם את זה וגם את זה, ויש חשיבות לשניהם. גם אם מדובר ברטוריקה בלבד – לא כל רטוריקה היא מניפולציה. ישנה חשיבות גדולה מאוד לשפה בה מדברים, ועצם העובדה כי השפה היא שפה יהודית, היונקת ממקורותינו, היא אמירה שיש בה כדי לגלגל מהלכים רוחניים חיוביים נוספים. לי נראה כי מדובר גם ברבדים יותר עמוקים – רבדים של מהות. הנביאים נשאו בשורה גדולה, שמהדהדת בנשמותיהם של ישראל. גם הציבור החילוני חשוף לדבריהם דרך לימודיו בבתי הספר, אם כי בצורה מינימליסטית ביותר. לא זו בלבד, אלא שזמן רב הם משקיעים בשאלות ביקורת, מסגרת וצורות ספרותיות, ומעט מידי בשאלות תוכן וטיעון. ניתן להפיח אש בגחלים הלוהטות המועטות שנותרו, ולחולל שינוי מכוחם של דברי הנביאים. על כן, טוב לנו כי נפענח בעין טובה את השיח הישראלי המשתמש בדברי הנבואה, ונבנה ממנו את הצדדים החיוביים שבו, כמידת יכולתנו.
עם האורות באים גם הצללים, ומבית מדרשו של הראי"ה זצ"ל למדנו כי כל גדולה כרוכה היא עם החסרונות המקבילים לה. צל אחד הוא עיוות מהות הנבואה עצמה, וצל שני הוא עיוות תכני הנבואה. ביחס לנבואה חשוב להדגיש כי הנבואה אינה פובליציסטיקה. הנבואה היא דבר ד' כפי שמתגלה לנביא, ומכוחו של החזון האלוקי הוא דובר. הפובליציסט כותב מהרהורי ליבו; הנביא מביא את הבשורה האלוקית לעם. קווי הדמיון ביניהם עשויים להיות מיוחסים לתוכן הדברים, אך לא לתוקפם ומשמעותם. הפרשנות הפנימית של המציאות ניתנה לנביא בלבד, ואילו הפובליציסט משער כי כך הם פני הדברים, אך תוקפם של הגיגיו שווה להגיגי כל אדם אחר. בשל כך, צריך להיזהר מלדבר בשם הנבואה, ולטעון טענות שבמהותן הן נבואיות. צריך גם להיזהר מתוצאות השימוש בביטויים כמו "נביא זעם" כלפי מי שיש לו עין מבקרת מתמדת על הציבור. אולי הוא זועם – אך אינו נביא. מי שאינו נביא איננו יודע מהי ההערכה הנבואית האלוקית ביחס למציאות מסוימת, ועל כן כל דבריו צריכים להיות בלשון ספק ולא בלשון וודאי. כל המתיימר לדעת את דבר ד' בוודאות הוא נביא שקר, וטוב לנו שלא ניפול במהמורה זו. השימוש שלנו בדברי הנבואה אינו עושה אותנו לנביאים, היודעים לפרש בלשון וודאי את התהליכים העומדים בפנינו.
הצל השני הוא עיוות תכני הנבואה. אמת הוא שהנבואה דיברה רבות על מקומם של הצדקה והמשפט, על האחריות המנהיגותית, על השיבוש הדתי הגדול בהליכה לבית ד' כאשר "ידיכם דמים מלאו", על היפוך הסולם הדתי – "כי חסד חפצתי ולא זבח ודעת א-לוהים מעולות" ועוד ועוד. דברים אלו אינם זקוקים לאריכות כלשהי. אך אל לנו להתעלם מכך שהיא גם הייתה בראש המאבק הרוחני והדתי כנגד העבודה הזרה. חלק גדול מפרקי הנבואה עוסק בניאוף ובזנות, בבגידה של עם ישראל בריבונו של עולם, ובמהלכים מדיניים וביטחוניים המנוגדים לציווי של הקב"ה. הנבואה עסקה למעשה בכל מה שנאמר בעשרת הדיברות: במאבק בעבודה הזרה, במקום העבודה והאיסור לשאת את שם ד' לשווא, בשבת, באוטוריטות ובהנהגה (כיבוד אב ואם), ובעניינים השונים הקשורים למבנה החברה, כולל "לא תנאף". המבקש ללכת בדרכה של הנבואה אינו רשאי להתעלם ממכלול דבריה, ולראות רק את ההיבטים הנוחים לתפישת עולמו. הוא חייב להיות קשוב לכל צדדי הנבואה, ולכל הנושאים בהם היא עסקה. אין אנו רשאים להתעלם מהמשימות הרוחניות הנוספות המוטלות עלינו, למן חיזוק האמונה בריבונו של עולם כבורא עולם ומנהיגו, דרך שמירת שבת, ועד לצניעות ולקדושה שב"לא תנאף", או בהתמודדות עם חברת השקר בה אנו חיים לעתים מכוחו של "לא תענה".
הדבר נכון גם לכיוון השני, ואולי זה היה תפקידה של הנבואה בעת הזו. קשה לאמוד נכון האמנם מדובר במחאה חברתית, או במאבק (שיכול להיות מוצדק) לשיפור תנאי החיים והפחתת יוקר המחיה. בויכוחים הפנימיים בתוך הציבור הדתי נאמרו טיעונים כבדי משקל נגד ובעד הצטרפות למחאה זו. היו שהבליטו את המגמות האנרכיסטיות של אנשי המחאה; את מניעיהם הפוליטיים; את חוסר היושרה שנחשפה בהתעלמותם ממצוקת אנשי גוש קטיף; את המטרות הלא מוצדקות; את אי-הנכונות לחיות בצניעות, ולוותר על מותגי היוקרה, ועוד ועוד. היו שראו מנגד את העובדה שמדובר בגל חברתי רחב, שהוא גדול בהרבה ממגמות מנהיגיו, והוא בעל פוטנציאל של שינוי חברתי עמוק. ישנו היגיון רב בשני הכיוונים ושתי הדעות הן לגיטימיות. אני נוטה להתחבר על פוטנציאל התיקון של מחאה זו, בלי להתעלם ממגמות חלק ממוביליה, בשל ראייתי את סוגיית הצדק והמשפט כסוגיה הבסיסית ביותר של קיומנו כבניו של אברהם אבינו ששמר את דרך ד' לעשות צדקה ומשפט. כל אלה הם נימוקים לגיטימיים ואנושיים, אולם רק הנבואה היה בכוחה להכריע בשאלה זו, ולעמוד על טיבה של התנועה ועל הדברים הנסתרים מעין אדם, "כי האדם יראה לעיניים וד' יראה ללבב".
ב
ואף על פי כן, שיבת דברי הנבואה לשיח האמוני נושאת בחובה בשורה, שהיא רחבה הרבה יותר מאשר מחאה חברתית. וגם כאן מדובר בשני מישורים. במישור מהות הנבואה היא מזכירה לנו שוב את הנכות האמונית בה אנו מצויים זה אלפי שנים. האמונה שלנו היא חד-סטרית, ואין אנו זוכים למענה אלוקי. כל הדיאלוג המתמיד עם האלוקים המתואר בתנ"ך, שהוא עיקר מהותה של הנבואה, נגנז בגבהי מרומים לאורך דורות רבים, ואנו עדיין יושבים כאלמנה שאיבדה את הקשר הזוגי עם אהובה. עצם השיח הנבואי מעורר שוב את הכיסופים לשיבת הנבואה למקומה, ואת הנכונות הנפשית לשאת את משאה הגדול. התקווה הזו אינה רק "הלכתא למשיחא", אלא מכילה בקרבה הרבה מהחיפוש האמוני המתחולל כיום, והיא יכולה להזין תהליכים רבים בתחום האמוני.
אך הבשורה היותר רחבה היא שיבת הדהוד תכני הנבואה בתוך עולמנו הדתי. הדהוד זה, שכאמור חייב להיות בלשון "אפשר" ולא בלשון "וודאי", תנער את הווייתנו הדתית, ואפילו ההלכתית, לאור תכנים שנלמד מדברי הנבואה. היא משיבה למקומה את חשיבות הכוונה הפנימית ("בפיו ובלבבם כבדוני ולבם רחוק מאתי") ומדגישה את "רחמנא ליבא בעי"; היא אינה בוחנת את כשרותם של מעשים רק לאור הציות להלכה הכתובה, אלא בוחנת את מוסריותם; אין הנבואה נושאת פנים לאיש, והיא תובעת את הצדק והמוסר גם מגדולי ישראל, ומבקרת אותם קשות בשעה שאין הם הולכים בדרכה; היא מעניקה מעמד מיוחד לעניינים שבין אדם לחברו, ואלה אינם נתפשים בעיניה כבריחה מעבודת ד', כי אם כמהותה של עבודת ד'; היא מציפה את הקולות המושתקים של ההולכים בצידי הדרכים של החברה, ואינה מניחה להתעלם מהם; היא מעניקה משמעות חדשה לימי הצום ("הלוא זה צום אבחרהו") ולשבת ("אם תשיב משבת רגלך"), ואינה מאפשרת לאדם לראות את משימתו ביציאת ידי חובה בלבד; היא לא מאפשרת התנהגות הסותרת את המוסר ואת הצדק, ועוד ועוד.
כל אלה שבים ומהדהדים בתוכנו בתהליך התעוררות הזיקה לנבואה. זו אינה הפעם הראשונה שהדבר מתחולל. תנועת ההתיישבות ביהודה ושומרון ינקה הרבה בתחילתה מחזון הגאולה הנבואי. קשה למנות את מספר הפעמים שנבואת יחזקאל בפרק לו או ירמיהו בפרק לא או דברי הסיום של עמוס הנביא הדהדו בהפגנות ובמעשי ההתיישבות שבאו בעקבותיהם. עתה הגיע השעה להתייחס למכלול דברי הנבואה, ולאפשר להם לנער את עולמנו הדתי. ניעור זה אינו מעשה פשוט: הוא נתקל בעקרונות הלכתיים העומדים פעמים רבות מנגד (בדרך כלל נדחים ענייני בין אדם לחברו מפני ענייני בין אדם למקום); הוא מחייב התרגלות לדרכי דיון מחודשות ("חילוקים" שונים אינם רלוונטיים לסגנון הנבואי); ובעיקר – הוא מחייב שינוי עמוק מאוד בתפישות הדתיות השונות, דבר שאינו פשוט כלל ועיקר. אולם הבשורה הקיימת באפשרויות האלה היא עצומה, ואפשר שהיא תכוון אותנו הרבה יותר לרצון ריבונו של עולם. למעלה מכך, אפשר בה טמונה גם האפשרות הראשונית של הרחבת קבוצת מבקשי דבר ד' לקבוצות נוספות רבות בעם ישראל, שיוכלו להתקשר לריבונו של עולם דרך קומות הבסיס של דברי הנביאים. כל אלה חורגים הרבה משאלת השתתפות במחאה חברתית זו או אחרת.
רק בזהירות. רק בזהירות שלא לרמוס את השתיל הזה בעודו קטן, ומנגד – שלא לתלות עליו משאות כבדים מידי שאין הוא יכול לשאת. מה שצריך לחדור לעולמנו הוא השיח הנבואי, וכדרכן של סוגיות יסוד הוא מחייב עמל גדול, ישוב הדעת, ועיסוק מתמיד בנוסחה של הסוגיה התלמודית, אך בהתאמה לדברי הנבואה. אם נשכיל להתחיל לקטוף את הפירות של מהפכת לימודי התנ"ך שחוללנו בשלושים השנים האחרונות אפשר שעולמם של רבים רבים מעם ישראל יועשר בדרך זו.
