היוזמות הפרטיות המבקשות לספק שירותי דת מחוץ לרבנות מתחילות לצמוח גם בלב לבו של הקונצנזוס הציוני-דתי, בקרב רבנים אורתודוקסים שמאסו ברבנות ומבקשים לייצר לה אלטרנטיבה. אסף זיידרמן, ממחוללי מיזם 'השגחה פרטית – כשרות קהילתית', טוען שהיוזמות הללו מתאפשרות בשל היחלשות היסוד הממלכתי בתפיסת העולם של הציונות הדתית, והן עשויות לבשר את המעבר מיהדות של מדינה ליהדות של קהילה
הקו האדום של הציונות הדתית
בשלוש השנים האחרונות אנו עדים לתופעה חדשה בציבוריות הציונית-דתית. רבנים, ארגונים והתארגנויות הבאים מתוך הציונות הדתית עצמה פועלים כנגד המונופול הדתי בישראל, ומספקים שירותי דת אורתודוקסיים שלא במסגרת המדינה: מיזם 'השגחה פרטית' מיסודו של הרב אהרון ליבוביץ קם לפני כשלוש שנים ומעניק למסעדות תעודת כשרות שלא מטעם הרבנות; לאחרונה נתבשרנו על ייסוד 'גיור כהלכה', רשת בתי דין עצמאיים לגיור בחסותו של הרב רבינוביץ; בשנים האחרונות אנו שומעים יותר ויותר על תופעה הולכת וגוברת של זוגות המעוניינים להתחתן בחתונה אורתודוקסית אך לא מוכנים לעבור דרך הרבנות (ולכן גם לא בארגון רבני צהר שעובד אתה). לכך יש להוסיף גם את מחאת 'תנו לטבול בשקט', שבמסגרתה נאבקות נשים על טבילה במקווה ללא נוכחות של בלנית. בתחומים רבים מעוגן המונופול של הרבנות בחוק, כך שחלק מן הפעילים ביוזמות אלו עוברים על החוק, או לפחות מאתגרים את הפרשנות המקובלת לו.
אם עד כה היינו מורגלים למאבקים כנגד מונופול הרבנות מבחוץ, על ידי תנועות חילוניות או תנועות דתיות שאינן אורתודוקסיות, כעת ניטשת המלחמה מבית. עד כה התרגלנו לראות את הציונות הדתית מיישרת קו עם מוסדות הרבנות הראשית, בשם עקרונות תיאולוגיים, ממלכתיים או פרגמטיים. אמנם מזה זמן נשמעו מבעד לווילון דברי מרמור של רבני הציונות הדתית כנגד העוולות שהרבנות מייצרת, ועם הזמן הפכה הביקורת הזו לגלויה יותר ולמעודנת פחות. דוגמה לכך היא אמירתו הנחרצת של הרב שרלו, שלפיה אם הרבנות לא תקבל את גיוריו ונישואיו של הרב ריסקין, תהיה זו עילה לשבירת הכלים, והוא יצטרף לאלו שנלחמים לפרק את הרבנות. ועם כל זאת, הכלים עדיין לא נשברו עד לאחרונה. במקום זאת קמו יוזמות רבניות שניסו בדרך של הסכמה לשנות "מבפנים" את הרבנות הראשית. כעת אנו עדים לראשונה לרבנים, בשר מבשרה של הציונות הדתית, שאינם מסתפקים בביקורת ובתקווה עתידית לשנות מבפנים. הרבנים הללו מציעים שירותי דת פרטיים אך אורתודוקסיים, ובכך הם חוצים את מה שנחשב עד כה לקו האדום של הציונות הדתית.
למרות חציית הקווים הזו, מדובר עדיין בתופעה שולית בהיקפה, מהוססת ושנויה במחלוקת בקרב הציונות הדתית. מכיוון שכך, יש הרואים בה קוריוז צבעוני בלבד, תופעה חולפת ותו לא. לטענתי, התופעה הזו היא קצה קצהו של תהליך רחב הרבה יותר העובר על הציונות הדתית בהתמדה בשני העשורים האחרונים: כרסום עקבי באתוס הציוני-דתי הרואה במדינה את המוסד האידיאלי לניהול החיים הדתיים בישראל. על כן, אני צופה שתופעה זו לא תיעלם אלא תתרחב. לטענתי, בכוחה של תופעה זו אף להאיץ את ירידת קרנו של אתוס היהדות המדינתית ולהעלות במקומו את אתוס היהדות הקהילתית.
ייאוש מן הסיכוי "לתקן מבפנים"
נדמה שהשינוי התודעתי החשוב כבר נעשה. לפני כחמש שנים, כשהתחלתי להיות פעיל בנושא הכשרות, קשה היה לי להסביר לרבים מהציבור הדתי את הצורך בשירותי כשרות הלכתיים שלא מטעם המדינה. כלל לא הייתה אז מודעות ציבורית להיקפי השחיתות והסיאוב שפשו במנגנוני הכשרות של הרבנות, ולכך שבפועל, בערים רבות אין באמת השגחה, אלא רק מראית עין של השגחה. בלא מעט שיחות עם חילונים ומסורתיים, ולהפתעתי גם אצל לא מעט דתיים, הרגשתי שתוך כדי השיחה עצמה נופל אצלם האסימון בדבר ההבחנה שבין מוסד הרבנות לבין האורתודוקסיה. כיום המצב שונה. הריקבון של הרבנות בתחום הכשרות כמו גם בשאר התחומים הוא עובדה ידועה לא רק למתי מעט, אלא לציבור הרחב. עובדה זו קיבלה חשיפה רחבת היקף בעיתונים, ברדיו ובתכניות תחקיר בטלוויזיה.
כשהתחתנתי לפני כשלוש שנים נקראתי לשיחה בהולה עם רב ידוע המכיר אותי ואת אשתי, ושמע שאנו מתכוננים להתחתן על פי ההלכה, כמובן, אך לא להירשם ברבנות. הוא הופתע עוד יותר לשמוע שאנו עושים זאת לא מתוך כורח, אלא כאמירה ערכית כנגד העוולות שהרבנות מייצרת בתחום הזה. גם כאן חלה תמורה תודעתית. התופעה של חתונות הלכתיות המתקיימות, כאקט של מחאה, מחוץ לרבנות, צוברת תאוצה, ויהיה קשה להפתיע רב כלשהו בעצם קיומה
גם סוגיית הנישואין מחוץ לרבנות הופכת ליותר ויותר מדוברת. כשהתחתנתי לפני כשלוש שנים נקראתי לשיחה בהולה עם רב ידוע המכיר אותי ואת אשתי, ושמע שאנו מתכוננים להתחתן על פי ההלכה, כמובן, אך לא להירשם ברבנות. הוא הופתע עוד יותר לשמוע שאנו עושים זאת לא מתוך כורח, אלא כאמירה ערכית כנגד העוולות שהרבנות מייצרת בתחום הזה. גם כאן חלה תמורה תודעתית. התופעה של חתונות הלכתיות המתקיימות, כאקט של מחאה, מחוץ לרבנות, צוברת תאוצה, ויהיה קשה להפתיע רב כלשהו בעצם קיומה. ככלל, ההבחנה שבין ממסד הרבנות לאורתודוקסיה הופכת בשנים האחרונות לנחלת הכלל.
רוב הרבנים ששוחחתי אתם ומעורבים ביוזמות פרטיות מחוץ לרבנות אמרו שהמעורבות שלהם לא נובעת מתמורה אידיאולוגית אישית שהם עברו. כמו שאר עמיתיהם בציונות הדתית, כך אמרו, הם עדיין מעדיפים מצב שבו המדינה היא זו שמעניקה את שירותי הדת, אך הם אינם יכולים להשלים עם האידיאולוגיה החרדית המושלת ברבנות. לאידיאולוגיה הזו יש השפעה ישירה על לא מעט אזרחים. אימוץ רף מחמיר בגיור, למשל, מביא לכך שהמוני ישראלים אינם מתגיירים. לעתים יש לאידיאולוגיה הזו השפעה עקיפה: כך, למשל, הרף הנמוך של עבודת המשגיח, וכן השחיתויות הרבות שמצויות בתחום הכשרות, קשורים בין היתר לכך שהציבור החרדי – שפקידי הרבנות משתייכים אליו – אינו נזקק לתפקודה התקין של מחלקת הכשרות. החרדים וקהילותיהם אינם סומכים על תעודת הרבנות שהם עצמם מספקים. כל אלה הביאו את הרבנים הציונים-דתיים לשבור את הכלים ולהתייאש מן הסיכוי "לתקן מבפנים". הם הבינו שבעתיד הנראה לעין, מסיבות פוליטיות, הרבנות הראשית – על מאפייניה החרדיים – לא הולכת להשתנות.
למרות זאת, נדמה שהסיפור מורכב יותר. בעיניי, התופעות הללו מלמדות על כרסום באתוס הממלכתיות, שמתקיים לא רק בקרב הרבנים ששברו את הכלים. זהו כרסום אטי שעובר על הציונות הדתית כולה בשני העשורים האחרונים.
היחלשות אידיאולוגית
שני מרכיבים מרכזיים באתוס הממלכתי הציוני-דתי נחלשים בשנים האחרונות. המרכיב הראשון הוא המרכיב האידיאולוגי. למרכיב זה ישנן כמה גרסאות תיאולוגיות, אך הדומיננטית שבהן היא ללא ספק תפיסתו של הראי"ה קוק ובנו, הרב צבי יהודה, שראו במדינה את "יסוד כיסא ה' בעולם". מדינת ישראל על פיהם היא הכלי שדרכו הקב"ה מנהל את עולמו, ועל כן יש למדינה קדושה פנימית ובלתי תלויה. בעקבות הניצחון המוחץ במלחמת ששת הימים, תורת הרב קוק החלה מתפשטת בקרב צעירי הציונות הדתית. תורה זו אומצה בחום על ידי צעירים חדורי מוטיבציה, שעד מהרה הצליחו לכבוש לא רק הרים וגבעות אלא גם את לבו של הציבור. אמנם ההתנחלות בלבבות החלה להתפוגג בציבוריות הכללית עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, אך בציבור הדתי ההשפעה הייתה ועודנה דרמטית. זאת משום שצעירי המגזר התנחלו לא רק בלבבות, אלא תפסו את מושכות המנהיגות החינוכית והדתית של הציבור הדתי. עד מהרה, תנועת בני עקיבא, הישיבות התיכוניות וישיבות ההסדר נצבעו כולן בצבעו של הרב קוק. בשנות התשעים, כאשר הייתי תלמיד ישיבה תיכונית, מדריך בתנועת נוער ולאחר מכן בחור ישיבה, היה קשה למצוא מוסדות שבהם האתוס של הרב קוק לא היה האתוס המוביל, ואולי אף היחיד. הספרים המונחים על השולחנות בישיבה היו כמעט תמיד ספרי הרב קוק, כמו גם ספר הכוזרי וספרי המהר"ל, שהיו חלק מ"תכנית הלימודים המומלצת" של מרכז הרב כהכנה ללימודי הראי"ה.
כיום, כידוע, אנו במצב שונה. ישיבת מרכז הרב נקלעה לעימותים פנימיים, והתפצלה ממנה ישיבה אחרת – הר המור. קרנן של ישיבות הקו ירדה, ועלתה קרנן של ישיבות שבהן האתוס המוביל הוא חסידי וניאו-חסידי, שבמסגרתו לומדים בין היתר את תורותיהם של רבי נחמן מברסלב, בעל התניא, הרב שג"ר, הרב אברהם יהושע השל והרב יצחק גינזבורג. משמעות השינוי בארון הספרים הישיבתי היא שהאתוס הדתי המדגיש את הפרט ואת עולמו התחזק, על חשבון האתוס הדתי המתמקד בכלל. תורת הרב קוק כבר איננה התורה המושלת לבדה בכיפה הסרוגה, ואולי אף לא זו הדומיננטית ביותר.
השינוי בכיוונים התיאולוגיים של ציבור לומדי בית המדרש מהדהד את השינוי הכללי שחל בציבוריות הציונית-דתית כלפי התיאולוגיה של הרב קוק שקידשה את המדינה, את מוסדותיה ואת סמליה. כשהרב צבי יהודה אמר שהטנקים והמטוסים הם כלי קודש, הוא התכוון לא רק לכלי המלחמה אלא לכל זרועות השלטון. המדינה היא קדושה ופעילותה קדושה. לא זו בלבד אלא שעצם הריבונות הפוליטית היא בעלת ערך דתי ראשון במעלה, ופעילותה היא לא פחות מפרסום הנס שנעשה לעם ישראל. מתוך תפיסה זו עוצבה הרבנות הראשית בהנהגתו של הרב קוק כזרוע מדינתית לכל דבר. תפיסה זו אפשרה בין היתר לציבור הציוני-דתי לקחת חלק בחיים הציבוריים הישראליים באופן בלתי מסויג. כשהמדינה היא כלי קודש, השותפות בחיים האזרחיים איננה שותפות פרגמטית אלא אידיאולוגית; איננה פשרה, אלא עבודת ה'. אם עד עתה הציבור הציוני-דתי ראה במקף שב"ציונות-דתית" מקף המסמן את הפיצול והשסע הפנימי שבין שני מרכיבי זהותם, באה תורת הרב קוק ואפשרה לו להרגיש שלם באורחות חייו, להרגיש ישראלי גם כשעסק בעולמו הדתי ולהרגיש דתי גם כשלקח חלק בחברה הישראלית.
התפיסה הזו לא צמחה בחלל ריק: גם בציבור הכללי שרר אתוס נאיבי של ממלכתיות. הציונות החילונית חגגה את הריבונות המדינית ואת הכרת האומות בעצמאות הפוליטית של העם היהודי. המדינה ומוסדותיה היו סמל של גאווה ומושא להערצה כמעט עיוורת. אך הלך הרוח הזה החל להיסדק בעקבות משבר מלחמת יום הכיפורים.
הפסימיות הזו חלחלה בעשורים האחרונים גם אל הציונות הדתית, וגם בה החלה להסתמן שחיקה באידיאולוגיה המקדשת את המדינה. בראש ובראשונה, ככל שצצו יותר פרשיות של שחיתות, הטרדות מיניות והתנהגות צינית כללית שדבקה בנבחרי הציבור, כך היה קשה יותר ויותר לראות במדינה מכשיר קדוש. המאמץ הפרשני שנדרש כדי לראות באריאל שרון, באהוד אולמרט, בבנימין נתניהו ובמשה קצב חלק ממנגנון בעל קדושה הפך עם הזמן לקשה הרבה יותר. אלו שעדיין מנסים לעשות זאת נדרשים ללוליינות פרשנית רבה כל כך, עד כי הם נאלצים להבדיל באופן חמור מדי בין הדברים כפי שהם מתרחשים בשטח לבין "פנימיות הדברים" או "על פי האמת". בד בבד, ההתנתקות מיישובי חבל עזה פגעה בפרויקט ההתנחלות, בבת עינם של חסידי הרב קוק. ההתנתקות הגבירה את הקושי להזדהות הזדהות הרגשית עם המדינה ועם מוסדותיה, וגם אם היא לא יצרה קרע של ממש, הרי שהיא הקשתה עוד יותר על אלו שרוצים לראות במדינה מוסד בעל קדושה אינהרנטית.
את הנסיגה באתוס הממלכתי ניתן לראות גם בהתחזקות מוסדות הציבור החרד"לי. מדובר ברבנים ובקהילות המשתייכים עדיין לציונות הדתית, אך עם השנים הקימו ישיבות, מוסדות חינוך, ומקומות מגורים המאפשרים להם להסתגר לא רק מפני הציבור הרחב, אלא אף מרוב רובה של הציונות הדתית. לעתים מדובר ברבנים הרואים את עצמם כתלמידי הרב קוק ומדברים רבות על חשיבותה של אחדות עם ישראל. בפועל, ציבור זה ויתר למעשה על התפיסה הממלכתית וייצר מוסדות, קהילות וקבוצות אינטרסים השומרים עליו, אך אינם משרתים את הציבור הרחב, ולעתים הם אף מסבים לו נזק. הדוגמה המובהקת לכך היא התעצמותם ההדרגתית של בתי הספר מרשת "נועם" ושל תלמודי התורה הציוניים החל מסוף שנות השבעים.
באווירה הציבורית שלפני עשרים שנה, היה זה בלתי נתפס שרבנים מקרב הציונות הדתית יציעו שירותי דת אלטרנטיביים, תוך כדי עברה על החוק והפרה של מה שנתפס כעקרון יסוד בתיאולוגיה הציונית-דתית: קדושתה של המדינה ואחריותה הבלעדית על הסדרת שירותי הדת בישראל. לדעתי, הרבנים שחצו את הקו האדום הזה בשנים האחרונות יכלו לעשות זאת משום שהאתוס הקולקטיביסטי – הגם שהוא עדיין קיים – נחלש אצלם ואצל קהלם, והם יודעים שניתן לבצע מהלכים כאלו בתמיכה שקטה של חלק קטן מהציבור, ובהתנגדות רפה יחסית של הרוב הדומם.
באווירה הציבורית שלפני עשרים שנה, היה זה בלתי נתפס שרבנים מקרב הציונות הדתית יציעו שירותי דת אלטרנטיביים, תוך כדי עברה על החוק והפרה של מה שנתפס כעקרון יסוד בתיאולוגיה הציונית-דתית: קדושתה של המדינה ואחריותה הבלעדית על הסדרת שירותי הדת בישראל. לדעתי, הרבנים שחצו את הקו האדום הזה בשנים האחרונות יכלו לעשות זאת משום שהאתוס הקולקטיביסטי – הגם שהוא עדיין קיים – נחלש אצלם ואצל קהלם
מרכיב הפחד כבר לא יעיל
המרכיב השני המתחזק את האתוס הציוני-דתי הרואה את המדינה כגוף האידיאלי לטיפול בשירותי דת הוא מרכיב הפחד. רוב בניה ורבניה של הציונות הדתית סבורים שללא מנגנוני החוק והאכיפה של המדינה, הציבור הדתי לא יוכל לאורך זמן להיות חלק מן החברה בישראל. גיורים שלא כדין יביאו להתבוללות, גירושין שלא כדין יביאו לממזרות וכן הלאה. ללא מנגנוני הכוח של המדינה, כך משוכנעים רבים, היינו נאלצים להסתגר בד' אמות קהילתנו, לא היינו מסוגלים לאכול במסעדות שמחוץ לעירנו, היינו נאלצים לנהל פנקסי קהילות כדי לדעת להיזהר מממזרים ומכאלו שהתגיירו שלא כדין. על פי תרחיש האימים הזה, היינו נאלצים אף להימנע מלשלוח את בנינו ובנותינו לצבא ולאוניברסיטה – שמא יכירו בן זוג שאיננו 'כשר'. בפועל, כך אנו סבורים, ללא מנגנוני המדינה, היינו נאלצים לחיות, בדומה לחרדים, כקהילה מבודדת ומסתגרת.
אלא שמי שמתבונן, למשל, ביהדות ארצות הברית, יודע שלנבואות הזעם הללו אלו אין כל שחר. יהודי אורתודוקסי אמריקני יכול לאכול במסעדות בכל רחבי ארצות הברית הודות לארגון ה-OU; הוא יכול להתחתן ולהתגרש ללא חשש גרות וממזרות בזכות ארגוני הרבנים RCA ו-IRF. היהדות האורתודוקסית האמריקנית – לא רק המודרנית, אלא גם השמרנית והישיבתית יותר – שולחת את ילדיה בהמוניהם לאוניברסיטאות ולמקומות עבודה שבהם אחוז הלא-אורתודוקסים והלא-יהודים גבוה לאין ערוך. במקרים חריגים, כגון כאשר צעיר יהודי מתאהב באישה שזהותה האורתודוקסית מוטלת בספק, הקהילה נרתמת כדי למצוא לכך פתרון. כך גם במקרים של חשש ממזרות. חלק ממציאת הפתרון, כמובן, כרוך באימוץ קו הלכתי פרגמטי ומתון. אין ספק שגם ברשת כזו של קהילות וארגוני קהילות, רבנים וארגוני רבנים, ניתן למצוא פגמים. אך האם ניתן למצוא מערכת שאין בה פגמים?
הפחד של הציונות הדתית נובע מכך שמאז קום המדינה, היהדות האורתודוקסית התרגלה להסתמך על מנגנוני המדינה ואיננה מכירה מקרוב שיטה אחרת. המבנה הקהילתי בארצות הברית רחוק מן העין, ועל כן גם רחוק מן הלב. התרגלנו כל כך להישען על חוקי המדינה, עד כדי כך שאופציה אחרת נראית לנו קטסטרופלית.
אלא שמרכיב הפחד כבר איננו יעיל כפי שהיה בעבר, ואין בו כדי להניא רבנים מלחרוג משורות הממלכתיות. את אשר יגורנו בא לנו: בפועל, הציונות הדתית שולחת את בניה לצבא, לאוניברסיטאות ולמקומות העבודה, כאשר מסתובבים בינינו למעלה מחצי מיליון אזרחים עולי חבר העמים שמבחינת ההלכה היהודית אינם יהודים; אנו אוכלים במסעדות בשעה שמערכת הכשרות של הרבנות פרוצה – כל מי שמכיר את מערכת הכשרות הירושלמית יודע שמזה שנים רבות אין בפועל כל פיקוח אמתי; כשליש מהזוגות החילונים הנרשמים מדי שנה לנישואין במשרד הפנים התחתנו בקפריסין, בפראג וכדומה, וזאת מבלי להחשיב את הידועים בציבור, שכלל לא נרשמים במשרד הפנים. למרות ההסדרה הקיימת של שירותי הדתי בישראל, הציבור היהודי בישראל מפוצל ומפורד, וההנהגה החרדית מערערת תמידית על נישואיהם, גיוריהם והשגחותיהם של רבני הציונות הדתית.
כאשר זוהי תמונת המצב, וכאשר מבחינה פוליטית לא ניתן לכבוש מחדש את הרבנות, ישנם רבנים הסבורים שאין כאן מה להפסיד, אלא יש רק מה להרוויח. באמצעות הקמת ארגון פרטי שמעניק תעודות כשרות ניתן יהיה לאפשר פיקוח כשרות אמתי, שכולל ניהול תקין ויושרה; על ידי הקמת רשת אלטרנטיבית של בתי דין לגיור, ההולכים בדרכו של הלל הזקן, ניתן יהיה לגייר רבים מאלו שכיום נמנעים מן התהליך, כמו גם למנוע עוולות קורעות לב. כאשר התיאולוגיה התומכת באתוס של המדינה כמכשיר דתי נמצאת בנסיגה, כאשר אפסו התקוות לשינוי הרבנות מבפנים, וכשהדברים שפחדנו מהם מופיעים בלאו הכי, אין פלא שיוזמות פרטיות יוצאות לפועל.
מרגע שהיוזמות הללו יצאו לדרך, יש לצפות שהתמיכה בהן רק תלך ותתרחב. הפחד ניזון מן הלא-מוכר: אנו מכירים מקרוב רק את המציאות שבה המדינה היא זו שאחראית על שירותי הדת, וכל אופציה אחרת מפחידה אותנו. אך משעה שהחברה הישראלית נחשפת ליוזמות העצמאיות ומתרגלת אליהן, מבינים שהשד איננו מפחיד כל כך. זאת ועוד: עצם קיומן של יוזמות אלו יביא להאצה בשינוי התודעתי שתיארתי – ירידת קרנו של האתוס הממלכתי – שעד כה היה אטי והדרגתי. לאכילה במסעדה עם כשרות אלטרנטיבית או לנוכחות בחתונה הלכתית מחוץ לרבנות יש כוח רב יותר לאין ערוך מאשר עשרות מאמרים והצהרות. כבר מרקס לימדנו שדעת קהל משתנה באטיות כאשר המציאות החברתית שמולה נותרת בעינה, אך כאשר המציאות החברתית עצמה משתנה, ומזמנת לאדם מפגש לא רק עם רעיון, אלא גם עם תופעה חברתית קונקרטית – השינוי הרעיוני והחברתי מתעצם.
*אסף זיידרמן הוא דוקטורנט באוניברסיטת תל אביב, מלמד במדרשת 'עין פרת' ומיוזמי 'השגחה פרטית'
