לימוד מקורות על שמיטה
שמות פרק כג
"י וְשֵׁשׁ שָׁנִים, תִּזְרַע אֶת-אַרְצֶךָ; וְאָסַפְתָּ, אֶת-תְּבוּאָתָהּ. יא וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ, וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי
עַמֶּךָ, וְיִתְרָם, תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה; כֵּן-תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ, לְזֵיתֶךָ."
ויקרא פרק כה
"א וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמר. ב דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי
נתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'. ג שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת
תְּבוּאָתָהּ. ד וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לה' שָדְךָ לא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לא תִזְמר. ה אֵת
סְפִיחַ קְצִירְךָ לא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לא תִבְצר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ. ו וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם
לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ. ז וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל
תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכל… יט וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשׁבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ. כ וְכִי תאמְרוּ מַה נּאכַל
בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לא נִזְרָע וְלא נֶאֱסף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ. כא וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָת
אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלשׁ הַשָּׁנִים. "
דברים פרק טו
"א מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶה שְׁמִטָּה. ב וְזֶה דְּבַר הַשְּמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לא
יִגּשׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה ה'. ג אֶת הַנָּכְרִי תִּגּשׁ וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ…
ט הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ
הָאֶבְיוֹן וְלא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא. י נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר
הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶךָ וּבְכל מִשְׁלַח יָדֶךָ. יא כִּי לא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנכִי
מְצַוְּךָ לֵאמר פָּתחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַּעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְינְךָ בְּאַרְצֶךָ."
שאלות לדיון:
1. מהי האידיאה של שנת השמיטה העולה מן הפסוקים בכל אחד מן המקורות?
2. מה השוני בין המקורות? אלו היבטים שונים של שמיטה הם מציגים?
3. מה המשמעות הפרקטית של השמיטה בחברה שמושתתת כולה על חקלאות? (מבחינת הפרט,
החברה, עוני ופערים, מעמדות כלכליים)
4. כיצד תוכן השמיטה רלוונטי לנו היום? מה זה יכול להגיד לנו בעולם המציאות של ימינו?
5. חשבו על רעיונות: איזו עשייה חברתית יכולה לקדם את אידיאת השמיטה?
פסיפס מקורות יהודיים על שמיטה
'ילקוט מעם לועז' לפרשת משפטים (המאה ה-17)
"והטעם של המצווה הזאת… כדי שידע העשיר כמה צער יש לו לעני שחייו תלויים לו מנגד בכל עת
ובכל שעה… ותמיד הוא נע ונד וחושב: מהיכן אמצא לחמי לאשתי ולבני…כדי שהעשיר יצטער ויחשוב:
מאחר שאיני זורע ואיני קוצר כיצד אתפרנס בשנה השביעית?…"
ילקוט מעם לועז-סדרה בת עשרות כרכים, ומקיפה את התנ"ך כולו.
כל כרך עוסק בפירוש על ספר אחר מן התנ"ך.
המחבר- ר' יעקב כולי. כתב בעברית וספניולית בימי האימפריה העות'מנית.
הרב שלמה דוד לוצאטו – שד"ל (חצי ראשון של המאה ה- 19)
"להיות תבואת השנה ההיא הפקר… הוא משוה בין עשיר לעני, משפיל גאות העשיר ומזכיר אותו
כי כל בני האדם שוים הם."
שמואל דוד לוצאטו (שד"ל; 1800 – 1865), משורר, פרשן מקרא, בלשן עברי, פילוסוף, חוקר ספרות ומתרגם.
איש תנועת ההשכלה היהודית, מראשוני אנשי חכמת ישראל, ראש בית המדרש לרבנים בפאדובה שבאיטליה.
'ספר הברית' -פרשת בהר, הרב קלישר (המאה ה-19)
"וגם ללמוד מזה שלא יתנשא העשיר על העני , אמרה תורה שבשנה השביעית כלם שוים , יחד עשיר
ואביון יש להם רשות בגנות ובשדות לאכל לשבעה"
הרב צבי הירש קלישר, מראשוני הוגי הדעות של הציונות הדתית, 1796- 1874. הציע לקנות קרקעות
בא"י ולהקים יישובים חקלאיים.
הרב קוק (סוף מאה 19, תחילת מאה 20)
(בהקדמה ל-'שבת הארץ') מתאר את הרוח המרוממת הנושבת בשנת השמיטה:
"שנת שבתון מוכרחת היא לאומה ולארץ! שנת שקט ושלוה, באין נוגש ורודה, "לא יגוש את רעהו ואת
אחיו כי קרא שמיטה לה', שנת שוויון ומרגוע, התפשטות הנשמה בהרחבתה אל הישר האלוקי המכלכל
חיים בחסד, אין רכוש פרטי מסוים ולא זכות קפדנית, ושלום אלוקי שורר על כל אשר נשמה באפו. והיתה
שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ותושבך הגרים עמך, ולבהמתך ולחיה אשר בארצך
תהיה כל תבואתה לאכול. אין חלול-קדש של קפדנות רכוש פרטי בכל תוצאות יבולה של שנה זו וחמדת העושר
המתגרה על ידי המסחר משתכחת לאכלה ולא לסחורה… רוח קדושה ואצילות שפוך על פני כל – שנת שבתון
יהיה לארץ שבת לה'".
הרב אברהם יצחק הכהן קוק (1865 – 1935), מכונה גם הראי"ה קוק, היה רב, פוסק, מקובל והוגה דעות.
עלה לארץ ישראל בזמן העלייה השנייה ופיתח משנה פילוסופית-קבלית אוהדת ביחס לציונות וליישוב החדש.
נתמנה לרבן של יפו והמושבות ואחר כך לרב העיר ירושלים. הקים את הרבנות הראשית לארץ ישראל בה
כיהן כרב הראשי האשכנזי הראשון, וכן ייסד את ישיבת מרכז הרב. הגותו, שעלתה על הכתב בספרים שחיבר
ושנערכו מכתביו בתחומי הלכה, אגדה, פילוסופיה, פרשנות המקרא, פרשנות התלמוד הבבלי, מוסר, קבלה ועוד,
היא מרכיב משמעותי בהשקפת העולם של זרמים שונים בציונות הדתית.
