בין קפיטליזם מתון לסוציאל-דמוקרטיה
אחרי כל דברינו עד כה, אני שואל את עצמי – מה מניע אנשים מהמחנה הדתי-לאומי להדגיש כל העת שהם קפיטליסטים (מתונים, רכים, התומכים ברווחה)? מה מונע מהם מלהגדיר את עצמם כסוציאל-דמוקרטים? האם הם באמת נטועים בתפיסת העולם ה'סדומית', המדברת על "שלי שלי שלך שלך" כדרך חיים, אלא שהם בעד לרסן אותה במידת מה? לעניות הבנתי נראה היה הגיוני הרבה יותר לטעון שאנשים כמו מו"ר הרב מדן נטועים בתפיסה של ערבות הדדית, של צדק ושוויון חברתי, של עם ישראל כמשפחה, ולא כחברה עסקית מנוכרת, אלא שהם מבינים שמבחינה מעשית נכון לפתוח את הזירה למשחק פתוח באופן מבוקר.
ייתכן שהתשובה טמונה במילה המסתתרת מאחורי ההגדרה 'קפיטליסט מתון' – 'ימני'. הפחד הגדול הוא מלהיות שותף פוליטי-אידיאולוגי עם מחנה השמאל. כאשר אדם מוגדר כקפיטליסט, מתון ככל שיהיה, יותר קל לו להצביע למפלגות שחרף כל החקיקה החברתית הענפה שלהן, מצביעות בעד תקציב שלא מאפשר את יישומם ואכיפתם של אותם חוקים עצמם.
