א. השונות בין בני האדם- תכונות או מצבים?
בני אדם שונים זה מזה בכל תחום אפשרי. שונות זאת היא מקור איכותו הייחודית של האדם שאיננו אובייקט, כיוון שבניגוד לעולם החי והצומח כל יחיד הינו חד פעמי, כמוהו לא היה וכמוהו לא יהיה. מה טיבה של שונות זאת? שתי אפשרויות עומדות בפנינו, אפשרות אחת היא לומר ששונות זאת מקורה בתכונות השונות של בני האדם. זאת היא שונות נוקשה ויציבה. שהרי תכונה משקפת מבנה יציב, קבוע ונוקשה של בני האדם. מנגד קיימת הסתכלות החותרת לראות את בני האדם כמורכבים מאשכול של מצבים, מתחלפים, משתנים, תלויי סביבה. שתי תפיסות אלה מכירות בשונותם של בני אדם, אך תפיסת השונות שבין בני אדם, אינה זהה. להבדל שבין שתי גישות אלו השלכות רבות, והשפעה חשובה בנוגע לתפיסת השוויון בין בני אדם.
אכן, חז"ל דימו את הקב"ה בורא האדם כנַפָּח הטובע מטבעות בחותם אחד אך מהחותם המכה במתכת הגולמית יוצאים, ראו זה פלא, מטבעות שונים (משנה סנהדרין ד, א). לכאורה, דימוי זה מחזק את תפיסת האדם כבנוי מתכונות קבועות ויציבות, כאותו מטבע שנחקק באופן מסוים.
תפיסתם האסטרולוגית של חז"ל (שבת קנו, ע"א) מדברת על השפעת תאריך הלידה על אופיו של האדם. לכאורה, גם היא מבינה את שונותו של האדם כבנוי מתכונות מנוגדות. תכונות שנקבעו על ידי המזל ששלט בזמן לידתו.
ב. השלכותיה של תפיסת ה`תכונות` ובעיקר `אי שוויון הכרחי`
אם האדם מורכב מתכונות קבועות , יציבות ולא משתנות, הרי שהוא זקוק ליחס שונה בהתאם לתכונותיו הייחודיות. ואולי זהו המקור להתנגדות המופיעה בחז"ל להקמת בתי ספר ולהוצאת החינוך מהמסגרת המשפחתית: רק במסגרת המשפחתית יכול הילד לקבל את החינוך המתאים לו במיוחד. הסיבה להקמת בתי ספר הייתה ילדים יתומים שלא היו להם אבות שילמדו אותם. רק בהדרגה נבנו בתי ספר לכלל הילדים (בבא בתרא כא, ע"א). העיקרון של "חנוך לנער על פי דרכו" (משלי כב, ו) נתפס על ידי הריטב"א (שו"ת הריטב"א, סימן צז) כמקור לעיקרון שילד מתחת גיל מצוות, חייב במצוות בהתאם לרמתו השכלית וההתנהגותית (סוכה מב, ע"א). כך, למשל, הפטור המוענק לשוטה (בניגוד לקטן שיגדל) נובע מהיותו בעל תכונות של אי התאמה שכלית ואישיותית לקיום המצוות. כאשר אנו ניגשים לבחון את מצב החברה בבואה להתייחס אל פרטים החיים בתוכה, מתגלה `אי השוויון` בהתייחסותה כפועל יוצא מאופיים המגוון של הפרטים. כך נמצא `חינוך מיוחד` לתלמידים בעלי קשיים בולטים, ובתי חולים לחולי נפש למי שסובלים מהפרעות אישיות, לצבא יגויסו המתאימים, וללימודי רפואה יתקבלו המוכשרים בתכונתם השכלית. וכך מוצאת החברה את עצמה ממיינת וממיינת על מנת להעניק לכאורה את היחס המתאים לפרטים השייכים אליה.
ג.מאי שוויון הכרחי לאפליה: `החינוך המיוחד` כמשל
אך משעה שפסעה התרבות בנתיב `התכונות`, מתחילה הדרך להיות חלקלקה ומסוכנת. ממצב שבו תכונת אדם הנה בסיס להיטיב עימו, להעניק לו את היחס אליו הוא זקוק, הופכת גישת `התכונות` לגישה מפלה ומפרידה. שהרי לראיית האדם כמורכב מתכונות יש אופי של חרב פיפיות. כך, למשל, ה`חינוך המיוחד` שהוקם על מנת להועיל לאותם תלמידים הזקוקים להוראה מיוחדת, הפך לדרך שמבודדת בעלי תכונות לימודיות חלשות מהכיתות `הרגילות`, שלא יפריעו, חלילה, לתלמידים בעלי תכונות לימודיות חזקות. `התכונה` החלשה הופכת להיות גורם מפריע לבעלי התכונות `הנורמליות`. בתהליך זוחל, אך בעל מגמה ברורה, הפך החינוך המיוחד לגורם מפלה ומבודד במקום שיהיה גורם מועיל ומקדם. פתאום מצאו את עצמם גם בעלי תכונות לימודיות גבוליות (לאו דווקא נמוכות) בחינוך המיוחד, לא משום שהיו זקוקים לו כל כך אלא משום שהפריעו למהלכה התקין של כיתת בעלי התכונות הנורמאליות.
ד. משהו על תעתועי השפה העברית
מחד גיסא, יש ברכה מרובה בקיומו של `בית אבות` ו`מעון הורים`, בהציעם דיור מוגן וטיפול למבוגרים הזקוקים לכך. מאידך גיסא, הם מבודדים את בני האדם ממשפחותיהם ומהחברה על בסיס תכונתם הגילאית. יש לשים לב עד כמה המונח מתעתע וכובש לב במשפחתיות ה`חמימה` כביכול שבו. כל ההורים מרוכזים יחד, נטולי ילדים ונכדים, המגיעים אך לבקר. גם בתי חולים לחולי נפש הפכו ממקום חיוני התומך ומרפא אנשים הזקוקים לכך, לדרך יעילה של החברה להוציא מתוכה את השונים והמטרידים. בהקשר זה יש לציין לחיוב את משרד הבריאות החותר לשילובו של כל מי שראוי לכך בתוך הקהילה. גם כאן, ה`תכונה` הנפשית מהווה חרב פיפיות, ופעמים רבות נתפסת כזקוקה ליחס מיוחד לא בגלל האדם הנושא אותה, כי אם בגלל החברה שמתקשה לשאת את `בעל התכונה` בתוכה. בעולמנו ממשיכים לטעון שהבדלים במנת המשכל של אנשים שונים מהווה `תכונה` קבועה וכי היא נעוצה במוצאם הגזעי. מבחני המיון לצורכי לימודים ועבודה הפכו למחסום בלתי עביר בפני אוכלוסיות מסוימות, ובכך עוזרים להנציח את הפער החברתי בחברה.
ה. מאפליה מעשית לאפליה מושגית
כל תכונה שונה מקבלת שֵם, הגדרה ויחס מיוחד. ריבוי ההגדרות יוצר ריבוי שונויות וריבוי קבוצות ייחוס שונות ומנוכרות. לכל קושי פשוט של ילד בבית הספר מוצמד אחר כבוד שם לטיני. המושג המוגדר מחייב יצירת מסגרת לימודית מיוחדת (ישיבה מיוחדת לליקויי למידה, ישיבה לבעיות קשב, וישיבה לבעיות התנהגותיות ועוד). התכונות הופכות למושגים, והמושגים הופכים למסגרות נפרדות, היוצרות שקט נפשי. ומכאן הדרך "לרוסים שהם כאלה וכאלה…" "והאתיופים…", "והאשכנזים…", "והמתנחלים", "והחילוניים" "והימין הקיצוני", "והשמאלנים" וכן הלאה. אין להתייחס אל הרשימה כאל רשימת סטריאוטיפים גרידא. הסטריאוטיפים מוזנים ומונעים מפילוסופית ה`תכונות` הקבועות והיציבות, כביכול.
ו. מתכונה בודדת לתכונה גורפת
השלב הבא הוא שהתכונה הבודדת הופכת לתכונה מרכזית וגורפת. "כל הלוקים בתסמונת דאון הם חברותיים כל כך" ללא כל התייחסות לממדים נוספים באישיותם. גם הקביעה כי "הלוקים בתסמונת דאון סובלים מפיגור קל עד בינוני" קובעת קביעה כללית על מכלול אישיותם. קביעות כוללות אלה מקלות מאד על תהליך ההפרדה והבידול של ציבור רחב מליבת החברה.
ז. נזילות מצב האדם
בניגוד לתפיסה שתוארה לעיל, ניתן לקבוע שהתורה רואה את האדם כיצור נזיל ולא יציב. יצור שעלול לחטוא, לטעות, להזיד, ולאבד את מעמדו באחת. לדעת אחד התנאים, עם ישראל תכנן את חטא העגל במעמד הר סיני עצמו. דהיינו: בעיצומה של כריתת הברית המופלאה בה חוה האדם מפגש ישיר עם הבורא, מתעוררות באדם רגשות הבוגדנות והפורענות. התנ"ך מתאר בהרחבה את מצבי החטא של העם הנבחר, עד כדי סיום קורותיו בפועל של עם ישראל בגלות ובחורבן. החיים האידיאליים של עם ישראל בארצו מהווים מצב ולא תכונה, הגם שביסודם הם תכונתיים ולא מצביים. וכדברי רש"י: "כל הארץ של הקב"ה היא. הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו". האמונה העמוקה בה` מובילה למעשה לראייה `מצבית` של החיים. הכל בידיו של הקב"ה כדבריה הנשגבים של חנה בשירתה:
(ו) ה` מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל.
(ז) ה` מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר מַשְׁפִּיל אַף מְרוֹמֵם.
(ח) מֵקִים מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיב עִם נְדִיבִים וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִלֵם כִּי לה` מְצֻקֵי אֶרֶץ וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל.
האמונה העמוקה מובילה את המאמין לדעת שכל מה שיש לו, בכל תחום, מידיו של הקב"ה הוא. ה`אין` יכול להתחלף במהירות ל`יש` , וחלילה וחס, להפך.
ח. מצבים משתנים לטובה
היהדות הניחה כעקרון יסודי את חופש הבחירה של האדם (ראה רמב"ם, הלכות תשובה, פרק ה) בכך שקבעה שאם אין חירות, אחריות מניין?.
מכיון שהיהדות הטילה אחריות מוסרית כבדה על כתפי האדם, היא קבעה שיש בידו את היכולת לבחור בטוב ולסור מן הרע. יכולת הבחירה של האדם הינה קיצונית לטוב ולרע. ר` אלעזר בן דורדיא (עבודה זרה יז, ע"א) שחטא בזנות לאורך שנים געה בבכייה, יצאה נשמתו בטהרה וקנה את עולמו בשעה אחת, ואילו יוחנן כהן גדול הפך בגיל שמונים לצדוקי. די היה בציצית שטפחה על פיו של תלמידו של ר` חייא בדרכו לחטוא כדי שישנה לחלוטין את גישתו לחייו. ואילו אלישע בן אבויה הופך ל`אחר` הגם שהיה אחד מגדולי התנאים. מצוות התשובה הנה הביטוי הצלול ביותר לאמונה בכושר ההשתנות של האדם בכל מקום ובכל זמן, ולדרישה מהאדם להשתנות. הגורם המרכזי לחסימת יכולת השינוי קשור להתמדה בחטא כתוצאה מבחירה שגויה ולא כתוצאה מתכונות מולדות רעות (רמב"ם משנה תורה, הלכות תשובה, פרק חמישי). חז"ל הדגישו את החובה ללמד דווקא ילד קטן מכיוון שהוא בבחינת `לוח חלק` וניתן לעצבו בקלות.
ט. האדם כמורכב ממצבים נבדלים ולא מאישיות מגובשת
בספר תשובותיו (שו"ת אגרות משה, אבן העזר חלק א, סימן פ, ד"ה "בדבר האשה"), מתאר הרב משה פינשטיין מקרה סבוך שבו החל אדם לטעון בלהט סמוך לאחר חתונתו כי הוא המשיח. הוא אף החל מטפס על עצים כשהוא ערום ולנהוג במנהגי שטות קיצוניים אחרים. אשתו הטרייה חפצה להתגרש ממנו, אך הוא סרב. בנוסף, לפי ההלכה שוטה איננו יכול לגרש. לאחר זמן הצליח הרב פינשטיין זצ"ל, להיפגש עם הצעיר, ולשכנעו להעביר לידיו גט לאשתו. בנוסף ניסה הרב לבחון האם הצעיר שפוי מספיק בדעתו ומבין את משמעות מעשיו. התרשמותו לאורך השיחה הארוכה הייתה חיובית. בסוף התהליך כשהרב פינשטיין כבר אוחז בגט המיוחל, ולפני שנפרדו, אומר הצעיר, שעד לרגע זה דיבר והתנהג בהיגיון רב, "דע לך שאני יודע עמוק בליבי כי אני המשיח". מיד שאל את עצמו הרב, האם אין הצעיר `שוטה` בכל זאת? תשובתו הייתה: יש `שוטה לחצאין`.
משמעות פסיקתו של הרב פינשטיין (ובדבר זה יש מחלוקת ראשונים ואחרונים רחבה שלא ניכנס אליה כאן) היא שאישיותו של אדם אינה הוליסטית ומגובשת, וכי בהחלט ניתן לראות את ה`שטיון` כממוקד באזור אחד (במקרה זה, אמונת הצעיר כי הוא-הוא המשיח), אך אין הדבר פוגם במכלול שיקול דעתו. תפיסה מודולארית זו מאפשרת לראות כל אדם נורמאלי כבעל אִיִים של `חוסר נורמאליות` בלי לפגוע במעמדו כחכם, מוסרי, מתפקד. גם אצל החריג ניתן למצוא איים של נורמאליות שיאפשרו לצרף אותו לחברת הנורמאלים בתחומים השונים. תפיסה מודולארית זאת של האישיות נובעת אף היא מהאמונה היהודית העמוקה שהכל בידיו של הקב"ה. הוא מסתיר מבלעם, הנביא המוכשר ביותר, את המלאך שולף החרב, אך מגלה אותו דווקא לעיני האתון הטיפשה. `המצב` אינו אפוא רק נזיל אלא אף מוגבל ובלתי גורף. אין הוא תכונה המשתלטת על פני כל האישיות. הלוקה בתסמונת דאון "איננו רק…..", כשם שהגאון אינו רק גאון, וגם לו יש איי טעות ושטות. האדם הוא מעין פסיפס המורכב ממצבים מנצנצים רבים כמאדים זה המנצנץ לנו באורו, באישון לילה. ולכן אל לנו לשפוט, ולמדר אותו רק על סמך תכונה גורפת שאינה אלא מצב מנצנץ.
י. מתודעה `מצבית` של האדם לתודעת שוויונית ולחסד
כֹּה אָמַר ה`
אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ,
וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתו,ֹ
אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ.
התנועה הנפשית הראשונה הנדרשת מהאדם היא שלילת `התכונתיות`. ה`התהללות` שאותה שולל הנביא, נובעת מהביטחון המופרז, מתחושת היציבות המדומה. החכם מביט ממרום הקתדרה על המון העם הנבער מדעת, כאילו החכמה הינה תכונה יציבה והוא חסין מפני הבערות והטעות. הגיבור מרשה לעצמו לדרוש. זהו אותו גיבור שטחו עיניו מראות את החלש ואת הפגוע, משל היה הוא עצמו חסין מפני החולשה. הוא הדין לעשיר – שהכל כביכול שלו, ש`אינו רואה` את המוני העניים המחטטים אחר שאריות בזבל, וטוען ממרום זחיחותו שאין אנשים רעבים בישראל, משל היה חסין לנצח מפני פשיטת רגל.
כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל
הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי ה`
עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ
כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה`. (ירמיהו ט)
הנביא מלמד אותנו שההתהללות מותרת דווקא ליודע ששלמות ואבסולוטיות הן רק נחלתו של ה` ואילו האדם מתבוסס במצביו המתחלפים. מי שגילה את סוד המצבים, הוא זה שיתמלא ב`חסד, משפט וצדקה`. רק בעל מוסר אמיתי, זה `שהמשפט והחסד` שלובים בו ויוצרים `צדקה`, הוא זה שמבין את ההבדלים והשונויות. יודע הוא, שיכולתו שלו כמו חולשתו של זולתו, הם אך ורק `מצבים` לא יציבים. `תודעת המצבים`, הלא היא תודעת נזילותו של האדם, מאפשרת לו לפקוח את עיניו ולפענח את מהלכי חייו ומהלכי חיי זולתו כאוסף מצבים נזילים, המחייבים אותו להתבונן בעצמו ובזולתו בעינים של חסד. "כי אמרתי עולם חסד יבנה" (תהילים פג, ט).
יא. עקרון המצבים כבסיס לתהליך חינוכי
דוגמא מאלפת לגישה חינוכית המושתתת על `התפיסה המצבית` כדרך לפיתוחה של תודעת שוויון נמצאת במסכת בבא-קמא (נ, ע"ב):
תנו רבנן: לא יסקל אדם מרשותו לרשות הרבים.
פעולה אנטי אקולוגית זאת של זיהום הסביבה על מנת לשפר את רכושו של היחיד היא תוצר של ראיה אגואיסטית, מצומצמת ואנטי שוויונית. נמצא האדם כאומר: "רשותי תהיה נקייה מאבנים, ואילו רשות הרבים תהיה מזוהמת ומלוכלכת".
מהי הדרך לייצר תודעה שוויונית? חז"ל בחרו בסיפור קצר, המעביר מסר ברור, לאמור: התכונה האנטי שוויונית – `רשות היחיד` אינה אלא מצב זמני, ובר חלוף. המצב הקבוע הינו המצב השוויוני המתחלף ומשתנה. והלא כך הם דבריהם:
מעשה באדם אחד שהיה מסקל מרשותו לרשות הרבים, ומצאו חסיד אחד.
אמר לו: ריקא, מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך?
לגלג עליו.
לימים נצרך למכור שדהו והיה מהלך באותו רשות הרבים ונכשל באותן אבנים.
אמר: יפה אמר לי אותו חסיד: "מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך".
חכמים מחדירים לנו את תודעת `רשות הרבים` המצבית והשוויונית בכך שהם מעבירים לנו חוויה באמצעות סיפור תמציתי וטעון. הסיפור מדבר על בעל רכוש הנצמד לרכושו כתכונה קבועה, תוך אי הבנת הבסיס השווה של כולם, עניים ועשירים, בעלי בתים וחסרי בית. רק לאחר אובדנה הצורב של `התכונה` וחוסר היציבות שלו ברשות הרבים, מחלחלת אליו תודעת השוויון. כמובן שבסיפור זה לא רצו חז"ל שנפסיד את שדותינו, אלא שנפתח תודעה שוויונית, תודעה של "חסד, משפט וצדקה"
