כתיבה: מחלקת נוער, הקיבוץ הדתי
מטרות:
- חשיבה על אילו תחומי אחריות בחיי הפרט והכלל אני אחראי/ת
- בירור משותף של חשיבות לקיחת אחריות בתחומי הפרט והכלל
משחק הגרעינים
כל אחד מקבל כוס עם כ-40 גרעינים. אצל המדריך יש קופסא ריקה. המדריך מקריא בכל פעם תחומי אחריות שונים. על החניכים לקום ולהניח גרעינים בתוך הקופסא של המדריך בכל פעם שהם חושבים שזו אחריות שלהם.
אפשרות אחרת: מניחים פלקט גדול עם מעגלי אחריות על הרצפה. בכל פעם מניחים את הגרעין במעגל המתאים ולאחר מכן מתבוננים בתרשים שנוצר.
תוך כדי הדיון יש לשאול שאלות – מדוע זו אחריות שלך/ מדוע לא/ למה…
א. הכנת סנדוויצ'ים לארוחת עשר, ללמוד למבחן, לסדר את החדר שלי, להודיע למורה בחוג שלא אגיע, לקנות מתנת יומולדת לאמא, לזכור לקחת אנטיביוטיקה כשאני חולה, לקחת את הפלאפון לתיקון, להגיע לעבודה בזמן
ב. לזרוק זבל בבית, להכניס כביסה, לשמור על אחיי, לארגן לאבא מסיבת הפתעה, לנקש עשבים בגינה, להזכיר לאמא להתקשר לסבתא, לדבר עם חשמלאי על התקלה בבית
ג. לבקש מהמורה דחיית מבחן עבור כולם, לסדר את הכיתה, לארגן את הערב כיתה, לעדכן חבר מהכיתה על שינוי תאריך המבחן
ד. להרים עטיפת קרטיב על הדשא, לעדכן את הרב"ש שיש בעיה בשער, לעזור לילד שנפל בגן שעשועים לקום, לארגן פחי מחזור נוספים לישוב, להיות שותף במסיבת חנוכה של הקיבוץ, להגיע לתפילת ערבית כדי שלא יחסר מניין.
ה. לדעת מי שר החוץ, להרים זבל בתחנת אוטובוס בעיר, לודא שהשומר בקניון מקבל את השכר המגיע לו, לדאוג למצבם הכלכלי של העולים במרכז קליטה לידי, לדאוג שתהיה נגישות לנכים בקניון בעיר, לוודא שהחייל שעלה מבריה"מ ורוצה לעבור גיור יצליח בזה, לפעול למניעת אלימות בארץ, לדאוג שבני נוער לא ישתמשו בסמים, לדאוג שילדי ישראל ידעו מיהו הרמב"ם.
סביר להניח שנראה כי ככל שעולים שלב החבר'ה ירגישו פחות אחראים לדברים הללו.
דיון
- מה קרה? תארו את התהליך.
- מדוע תחושת האחריות שלכם ירדה? (המעגל מתרחב, מישהו אחר גדול יותר/מחויב יותר צריך לקחת אחריות)
- האם היה הבדל בין מקומות שהציפייה לאחריות הייתה כלפי אדם יחיד לעומת עוול חברתי כולל יותר? מדוע?
- בתחומים שבהם לא לקחתם אחריות- מי צריך לקחת אותה, לדעתכם?
נקרא את הטקסט הבא:
| השייטת יסמין פיינגולד, שטבעה בירקון בנוכחות קהל אדיש, הייתה כנראה בתו של פעיל השלום אייבי נתן, שאומרים עליו שטרח בעסקי ציבור כל ימיו. […] יצרם של העומדים על גדות הירקון לא היה רע מנעוריהם. הם הסתכלו ימינה ושמאלה, ראו עשרות אנשים כמותם עומדים אף הם ומתבוננים זה בזה, ואמרו לעצמם "מישהו בוודאי יטפל בזה. יש כאן צעירים ממני, ככל הנראה שחיינים טובים יותר, אנשים הקרובים אולי לאירוע, אולי שוטרים, או בעלי סמכות. אני הגעתי לכאן כצופה, לא כשחקן". עמדתם הייתה הגיונית, על אף שנבעה ממנה התנהגות מרושעת: כאשר עשרות אנשים אחראים במקביל לאותה תוצאה, נוצרת ביניהם "דילמת אסיר", שבה כל אחד מהם מגלגל את האחריות המוסרית לפתחם של האחרים. ההיגיון של עמדה זאת הוא כל-כך מוצק, עד שקביעת המחוקק הישראלי בשנת תשנ"ח, כי הימנעות מסיוע לאדם בסכנה מהווה עבירה פלילית לא תצליח לחדור אותו. תעמוד לנו זכותו של צדיק אחד בסדום, אבי טויבין בן ה-62, שקפץ למים והציל את חייה של פיינגולד בנוכחות קהל משתאה וסקרן. עליו מעלה הכתוב כאילו קיים עולם מלא.רון שפירא, 'מרוז פיזם ועד יסמין פיינגולד', גלובס, 11.5.09  |
- כיצד מסביר הכותב את התנהגותם של העומדים על גדות הירקון? מה דעתכם? ואילו התאונה הייתה מתרחשת במקום אחר בארץ, האם התנהגות הצופים הייתה שונה?
- חשבו בלבכם- כיצד אתם, אנחנו- היינו נוהגים?
- מה לדעתכם הניע את אבי טויבין לקפוץ למימי הירקון "הדלוחים והמצחינים" ולהפוך מ"צופה" ל"שחקן"?
- האם ניתן להפוך יותר ויותר אנשים מ"צופים" ל"שחקנים"?
להרחבה – מעניין לקרוא על "דילמת האסיר"
צעירים במחאה
כתבה מידיעות אחרונות: https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3507887,00.html
| מחאה: צעירים קובלים על ניצול עובדי קבלן "הידעת? המנקה בביה"ס מרימה 67,700 כסאות בשנה". כך סיפרו שלטים שנתלו ע"י תלמידי תיכון במטרה לעורר את מודעות הנוער לקשייהם של עובדי הקבלן. במקביל בוחנים בני הנוער עם העובדים את מימוש זכויותיהם. "אי אפשר להמשיך ככה, לא יכולה ללמוד במקום שמלמד אותי לצדק ומוסר כשמעבר לקיר אנשים נעשקים" כך סיפרה בתסכול נריה ריינר המתנדבת בעמותת "מעגלי צדק" כ"נאמנת תעסוקה"- תפקיד המגביר את מודעות התלמידים לניצול עובדי הקבלן בבית הספר. "יש לנו נאמני תעסוקה ברוב בתי הספר התיכון בירושלים. שלושה תלמידים שדואגים שעובדי הניקיון והאבטחה יקבלו את הזכויות שלהם". ה'נאמנים' למדו כיצד לקרוא ולהבין תלושי משכורת, לבדוק תשלום עבור פנסיה וימי חופשה וחגים, ובמידה והמתנדבים נתקלים במצבים בהם העובדים מקופחים הם פונים למנהל בית הספר ולקבלן העבודה,"ברגע שהקבלן יודע שיש אחריו מעקב הוא משפר את התנאים, זה פתרון מקומי אמנם אבל הוא משפר משמעותית לעובד את החיים". "הרמת כסאות- צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות", כך נכתב בשלטים שקיבלו את פניהן של תלמידי בתי ספר תיכון בירושלים. במסגרת קמפיין הקורא לתלמידים להרים את כיסאותיהם בכדי לסייע לעובדים במלאכתם. הקמפיין התקיים כחלק משבוע זכויות עובדי קבלן בבתי הספר שנערך בשבוע שעבר בו נאמני התעסוקה, בתאום עם הנהלות בתי הספר, העבירו שיעורים מיוחדים, במטרה להגביר את מודעות בני הנוער לניצול זכויותיהם של עובדי הקבלן. "בנות עלו ודיברו על נושאים חברתיים בירושלים. בית הספר כולו היה שם, הקדישו את הפסקת הצהריים שלהם לעניין". מתארת ריינר את ה'הייד פארק' המקומי שהתקיים בבית הספר פלך בירושלים,"לאנשים אכפת בסופו של דבר". בבתי ספר אחרים התקיימו פעילויות נוספות: סנדוויצ'ים במזנונים תומחרו- לטובת ההמחשה – בשעות עבודה של עובדי קבלן, סרטים שעוסקים בזכויות העובדים הוקרנו, והועברו מערכי שיעור שעוסקים בזכויות מועסקים וניצול חלשים. "האחריות על ניצול העובדים היא של המעסיקים שלא בודקים תקינות העסקת העובדים ע"י החברות הקבלניות" טוענים מתנדבים בעמותת "במעגלי-צדק", עמותה הפועלת להפסקת ניצולם של עובדי הקבלן ולהעלאת המודעות לנושא,"מדובר בעובדים שגם כשהם מקבלים את הזכויות שלהם, המשכורת שלהם עדיין במינימום, לא מדובר במנהלי היי-טק". כחלק מפעילות העמותה הוחלט להגביר את המודעות לנושא גם בקרב הסביבה הקרובה של התלמידים: "הורים שומעים מתלמידים, ובודקים בעצמם מה מצבם של עובדי הקבלן במקומות העבודה שלהם", מביעה ריינר שביעות רצון ומסכמת "זה רק עניין של קצת אכפתיות, כל תלמיד יכול לבוא להרים את הזבל מהרצפה, או לעשות משהו קטן אחר וככה המנקה תגיע הביתה לילדים שלה יותר מוקדם". |
- מדוע התלמידים עשו זאת? למה זה אכפת להם?
- התלמידים הרי אומרים שהאחריות היא של המעסיקים- אז למה הם מתערבים? למה זה מטריד אותם?
- כיצד הם עשו זאת? כיצד הם הצליחו להשפיע? (התארגנות של הכלל, של קבוצה ולא לבד…)
- האם המקרה הזה שונה מול הצלת השייטת? מה שונה ומה דומה?
סיכום
לסיכום, ראינו כי ודאי שיש לנו יותר אחריות קודם כל כלפי עצמנו, משפחתנו והסביבה הקרובה לנו אולם יש לנו אחריות כלפי כל הסובב אותנו. אנו מחויבים כיהודים וכבני אדם שלא לעמוד על דם רענו ולהשפיע ככל יכולתנו, להיות ערים למצוקות האחר ולעזור לשיפור פני החברה שלנו גם במחיר אישי לעיתים. הפרט אחראי לחברה והחברה כחברה צריכה לדאוג לכל פרט ופרט שבה.
