החשיבות שמייחסת ההלכה היהודית לחיים מוסריים מעוגנת במגוון רחב של מצוות. ההלכה שואפת למניעת עוולות, אך גם אינה נרתעת מהטלת חובות על היחיד ועל החברה. באשר ליחסה של ההלכה לאנשים עם מוגבלות, יש בתורה ציוויים פרטניים המחייבים את האדם להימנע מלפגוע בהם, כגון: "לא תקלל חרש ולפני עִור לא תתן מכשל" (ויקרא יט, יד). לצד הדרישה הפסיבית של "סור מרע" יש ציווי אקטיבי, "עשה טוב" (שם). כלומר, יש דרישה לסייע לאנשים עם מוגבלות עד כמה שניתן. ציווי זה מעוגן במסגרת המצווה "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח) ומצוות אחרות בתורה, שעניינן העזרה לזולת והדאגה לכבודו.
אחת המצוות המהוות יסוד למחויבות החברה כלפי אנשים עם מוגבלות היא מצוות. מטרתנו לתאר את מאפייניה המרכזיים ולעמוד על משמעותם באשר לאחריות הצדקה. החברתית כלפי אנשים עם מוגבלות. לדעתי, מצוות הצדקה, כפי שעוצבה במסורת היהודית ההלכתית, מספקת עקרונות יסוד שעל בסיסם אפשר לפתח גישה של מחויבות אישית וחברתית כלפי אנשים עם מוגבלות. אנתח את הגישה הזו לאור מודלים תאורטיים מודרניים ביחס לתפיסת החברה את המוגבלות.
חלקו הראשון של המאמר יוקדש לסקירה קצרה של המודלים התאורטיים: תחילה אדון בגישה המסורתית למוגבלות, המבוססת על תפיסת המוגבלות כעניין גופני־אובייקטיבי; אחר כך, אדון בגישה הביקורתית למוגבלות, שניסתה לערער על הנחות היסוד של הגישה המסורתית ולראות את המוגבלות כתוצאה של הבניה חברתית; ולבסוף, אתייחס להשפעת התפיסות האלה על שיח זכויות האדם.
חלקו השני של המאמר יתמקד בעיון ובניתוח מצוות הצדקה. בחלק זה, אעמוד על היסודות הדומיננטיים של מצווה זו, ואבקש לטעון שניתן לחלץ מהם מעין "קריאת כיוון" המתווה עקרונות מהותיים באשר לאחריות הנדרשת מן החברה כלפי אנשים עם מוגבלות. הדיון יתמקד ביחסים הבין־אישיים הראויים בין המסייע לבין המסתייע בהתאם להלכה, תוך הדגשת הנורמות המּוחלות הן על התומך הן על הנתמך.
בחלקו השלישי של המאמר, אשרטט מעין תמונת על, שתדגיש את המגמות והמאפיינים המרכזיים של מצוות הצדקה תוך בחינת זיקתם למודלים התאורטיים ביחס לתפיסת החברה את המוגבלות.
למאמר המלא
