הסוגיה של הומוסקסואליות ויהדות מציבה עימות ישיר בין ההלכה לבין ערכים ליברליים של שוויון, חירויות הפרט וזכויות הפרט, שיהודים דתיים בזמננו חשים הזדהות פנימית אתם. התחלתי לעסוק בנושא זה כבר בראשית שנות התשעים של המאה הקודמת, כשהנושא כמעט שלא עלה בשיח הציבורי בישראל, ולא היה קיים כלל בשיח של החברה הדתית.
במאמריי ובהרצאותיי בנושא טענתי שאמנם אין לנו אפשרות להתיר איסורי תורה, אולם יש לכל אדם חובה אנושית ודתית לגלות סובלנות והכלה כלפי הומוסקסואלים, ולגלות פתיחות והבנה למצוקה הנפשית והחברתית שאורבת להומוסקסואלים באופן כללי, ובמיוחד לדתיים שבהם. גישה זו צריכה לבוא לידי ביטוי במשפחה, במוסדות החינוך, בקהילה הדתית ובחברה כולה, ולשמחתי היא חלחלה בהדרגה לרוב הציבור הדתי. כאן מופיעים שלושת מאמריי העיקריים בנושא זה, ושני סרטונים בהם אני מביע את עמדותיי.
סלידה, סובלנות (או) מתירנות יחס היהדות להומוסקסואלית/רונן לוביץ
/ יהדות ולהטבי"ם, רונן לוביץ / אופציונלי /עם השינויים בתפיסת החברה המודרנית את ההומוסקסואליות עולה שאלת התייחסותו של העולם ההלכתי לנושא: הרב לוביץ מציע לנקוט בדרך של דה-לגיטימציה כלפי המעשה אך סובלנות והימנעות מדה-הומניזציה כלפי העושים.
לחתור כדי לא לטבוע היחס להומוסקסואליים דתיים – האתגרים שלפנינו/רונן לוביץ
/ יהדות ולהטבי"ם, רונן לוביץ / אופציונלי /מאמר זה מטפל בבעיות קשות וכבדות משקל: התאגדות ממוסדת של הומוסקסואלים דתיים, יחסה של הקהילה הדתית אליהם, ובעיקר – מהו האופק האישי והמשפחתי אליו הם יכולים לשאוף במסגרת ההלכה.
עמדת היהדות בשאלת היחסים בין בני מין אחד, וקווים מנחים לישומה בחינוך / רונן לוביץ
/ יהדות ולהטבי"ם, רונן לוביץ / אופציונלי /שאלת מעמדם של הומוסקסואלים ולסביות והיחס אליהם עולה לאחרונה על סדר היום הציבורי חדשות לבקרים. הדבר נובע מן ההעזה של יחידים להיחשף ברבים, תופעה הידועה בציבור בכינוי "יציאה מן הארון", ומיזמותיהם של ההומוסקסואלים, כקבוצה המתאמצת ליצור מסגרות תמיכה הדדית, לעצב מחדש את דעת הקהל, ולפעול לקידום זכויותיהם האזרחיות והחוקיות כדי להשלים תהליך של התקבלות מלאה בחברה.