לכל אחד מאתנו הזדמן, מן הסתם, להשתתף בהלוויה בה בני המשפחה געו בבכיה והשמיעו זעקות שבר, ולעומת זאת נכחנו בהלוויות שהתנהלו בשקט ובשתק, כאשר בני משפחת הנפטר בדממה בוטחת מצווים עצור על כל גילוי של כאב ורגש. אנשים שונים מגיבים בדרכים שונות לאסונות הפוקדים אותם ומבטאים בדרכים אחרות את יגונם.
חז"ל הכירו מקרוב את אפשרויות התגובה השונות. הגמרא (שבת קנא, ב) מספרת על רבי חנינא שמתה ביתו, והוא לא בכה עליה. אשתו גערה בו ואמרה: "וכי תרנגולת יצאה מביתך?" אולם רבי חנינא נותר בשלו, ונמנע מלבכות, משום שסבר שבכי רב עלול לגרום לעיוורון, ואדם שאירעה לאדם צרה צריך להשתדל שלא להוסיף עליה צרה נוספת. הגמרא מביאה דו-שיח זה מבלי לנקוט עמדה, ונראה שהיא רואה בבכי ובהימנעות מבכי שתי תגובות שהן לגיטימיות באותה מידה.
פרשת 'שמיני' מתארת באופן לאקוני את תגובת אהרן לנוכח מות שני בניו, נדב ואביהו: "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן", והכל מעלים על נס את שתיקתו. עם זאת מקנן קושי גדול בלב: האם התגובה האידיאלית לאסון כה קשה היא שתיקה מוחלטת? האם התנהגותו של אהרן מלמדת שלצדיקים אסור לבכות על אסונם?
שאלה זו אף מתחזק לנוכח העובדה שהשתיקה כתגובה לגיטימית לטרגדיה משפחתית מקבלת גושפנקה א-לוהית מאות שנים מאוחר יותר, כאשר ה' הודיע לנביא יחזקאל שאשתו עתידה למות, וציווה עליו להגיב בדומיה מוחלטת: "בֶּן אָדָם הִנְנִי לֹקֵחַ מִמְּךָ אֶת מַחְמַד עֵינֶיךָ בְּמַגֵּפָה וְלֹא תִסְפֹּד וְלֹא תִבְכֶּה וְלוֹא תָבוֹא דִּמְעָתֶךָ: הֵאָנֵק דֹּם מֵתִים…" (יחזקאל כד).
אולם נראה שאין הכרח לראות את תגובת אהרן כדרך המלך. לשני הבנים שנהרגו, היתה גם אימא: אלישבע בת עמינדב. כיצד היא הגיבה? על כך התורה לא מוסרת דבר. במדרש אמרו חכמים שאם הבנים היתה שמחה, אך "כיון שנכנסו בניה להקריב ונשרפו, נהפכה שמחתה לאבל". ונעתקה ממנה כל שמחה עד לעתיד לבוא (ויק"ר, כ). נראה שאלישבע ביטאה בקול ובמלל את יגונה, כפי שהיתה עושה כל אישה נורמטיבית המאבדת את שני בניה היקרים באסון טראגי. כיוון שכך, לא נדרשה התורה לספר על תגובתה, שכן היא טבעית, מקובלת ולגיטימית לא פחות מזו של אהרן, אישה.
אין מקום למחשבה שתגובה קולנית רצויה לאישה, ואילו האיש חייב להיות מתלמידיו של אהרון המתאפק ושותק לנוכח האסון. דמות מופת גברית אחרת במקרא מציבה דגם של אבל מתפרץ לאחר שחווה אבדן. היה זה דוד המלך, שכמו אהרן איבד בן בדמי ימיו, אבשלום, ופרץ בבכי גדול ובזעקות שבר: "וַיֵּבְךְּ וְכֹה אָמַר בְּלֶכְתּוֹ: בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי… וְהַמֶּלֶךְ לָאַט אֶת פָּנָיו וַיִּזְעַק הַמֶּלֶךְ קוֹל גָּדוֹל בְּנִי אַבְשָׁלוֹם אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי (שמ"ב יט, א, ה).
אין אפוא דרך אחת נכונה לגילויי צער ואבל, וכך אין דרך אחת נכונה להתמודדות הנמשכת עם אסונות אישיים. לפיכך יש לכבד ביטויי צער וכאב של אנשים שחוו שכול ואבדן, לא לבקר אותם ולא לנסות למשטר אותם.
השאלה המרכזית שצריכה להעסיק בני משפחה, חברים ומכרים היא מה ניתן לעשות כדי לתמוך בהם ולעודד את רוחם, כל אחד לפי הדרך בה הוא מעבד את אבלו. אחרי מות שני בני אהרן נאמר: "וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵית יִשְׂראֵל יִבְכּו אֶת הַשְׂרֵפָה אֲשֶר שָרַף ה'". העם כולו נדרש להתאבל על הטרגדיה הדתית-לאומית, ומתוך כך בוודאי נוצרה גם אמפטיה והתייחסות אישית לבית אהרן.
מנהגי האבל של מסורת ישראל מדגישים בדגש חזק את השתתפות הקהילה באבל ותמיכתה באבלים. לעתים נדמה שבתום השבעה חזר האבל לחיי שגרה, והניח את צערו מאחוריו, אולם בפועל אין הדבר כך. תהליכי ההתמודדות עם האבדן הולכים ונמשכים כל החיים, ולכן גם התמיכה והאמפטיה של כל הקרובים והמקורבים צריכה להימשך בהתאם לצורך. לדברי חכמים מי שפוגש את חברו האבל "לאחר י"ב חדש – שואל בשלומו ואינו מדבר עמו תנחומין אבל מדבר עמו מן הצד" (מועד קטן כא, ב). יש צורך תמידי למצוא את הצד הזה, את הזווית הנכונה, שבה ניתן לומר "דברים שמתקבלין על הלב" (מגילה לז, ב), שעשויים לחזק את האבל ולתת לו הרגשה שחבריו לא שכחו אותו ואת החלל הגדול שנפער בלבו.[1]
פרשת 'שמיני' נקראת ברוב השנים בסמיכות ליום השואה וליום הזיכרון לחללי צה"ל ופיגועי הטרור, ומטבע הדברים רגילים לקשור את מות בני אהרן לימים אלה. עם זאת ראוי לשים לב גם לשכול האזרחי, ולתת את הדעת להגברת המודעות והתמיכה במי שחוו שכול כתוצאה ממחלה, תאונה וכו'. פיני וברוריה רבינוביץ ששכלו את בתם דסי ז"ל שנפטרה ממחלה, עוסקים מאז בליווי משפחות המתמודדות עם אבדן, ויזמתם להתייחס לנושא זה בשבת פרשת 'שמיני' ראויה לשבח. בסגנונה של דסי ז"ל אחתום בתקווה שנוסיף עיגולים של שמחה ונחמה בחייהם של מי שחיים בתודעה מתמדת של "אחרי-מות".
[1] על תמיכה באנשים בעת צרה, ראו: ר' לוביץ, "עמו אנוכי בצרה – ליווי חולים לאור מקורות היהדות", בתוך: באשר הוא שם: ליווי רוחני במערכת הבריאות והרווחה בישראל, נ' בנטור ומ' שולץ (עורכים), ירושלים 2017, עמ' 121-105. רוב האמור במאמרי מתאים גם לליווי בעת אבדן ואבל.
