האליטה הציונית-דתית, שמתגוררת ביישובים מבוססים במרכז הארץ, לא חווה על בשרה את הקשיים שחווים תושבי הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית. המצב הכלכלי האיתן של חלק גדול מהציונות הדתית והסביבה הגיאוגרפית של האליטה הסרוגה מקלים על הדתיים-לאומים לאמץ בהתלהבות את הגישה הקפיטליסטית. מי שלא מכיר מקרוב את המחסומים הרבים שעומדים בפני חלק מאנשי השכבות החלשות בחברה, לא מבין מדוע הם אינם יכולים לפתור את הבעיות הכלכליות שלהם ללא עזרת המדינה
יומיים לאחר חג השבועות האחרון יצאה צעדת השוויון מירוחם לירושלים. הצעדה ביקשה לקרוא לשינוי שיטת התקצוב בתחומי החינוך והרווחה, להגדיל את המרכיב הדיפרנציאלי בתקציב, המביא בחשבון את המצב הכלכלי של כל רשות ורשות, ולמזער את שיטת המאצ'ינג (מימון תואם), שבה התקציב הממשלתי מותנה בהשתתפות תואמת של הרשויות, גם אם אין ביכולתן לעמוד בכך.
השתתפתי בצעדת השוויון כתושב ירוחם וכחבר ב'תנועת הפריפריות', תנועה חברתית שהוקמה לפני כשנה. בסוף השבוע הראשון של הצעדה כתבתי עליה (עם גילוי נאות) בטור השבועי שלי ב'מקור ראשון', שעוסק בעיקר בנושאים של פריפריה וחברה. בתגובות שקיבלתי בעקבות ההשתתפות שלי בצעדה וההזדהות אתה מצאתי שתי תשובות לשאלה שעליה אני מנסה לענות כאן: מדוע הציונות הדתית הימנית הולכת ונעשית פחות חברתית.
אלרגיה לשיתוף פעולה
סוג אחד של תגובות היה מוכר לי היטב. הוא הגיע מכיוונם של אנשי ימין שהתנגדו לצעדה ולמסרים שלה בגלל שהיו מעורבים בה אנשי שמאל. ואכן, אחד המאפיינים של צעדת השוויון היה המגוון האנושי והפוליטי של תומכיה. משמאל הגיעו בין השאר חברי הכנסת תמר זנדברג, יצחק הרצוג, איתן ברושי, עמיר פרץ ואיציק שמולי. מימין הגיעו חברי הכנסת מיקי זוהר, אורן חזן, יהודה גליק, אורלי לוי ושולי מועלם. לצד חניכי תנועת דרור ישראל והצופים צעדו חניכי ורכזי בני עקיבא. לצד ראשי הערים החרדיות של בית שמש, ביתר ואלעד, התייצבו ראשי עיירות יהודיות וערביות מהנגב, ראש עיריית ירושלים וראשי מועצות ביהודה ושומרון. מגוון הצועדים והתומכים בצעדה לא הפריע לעקיבא ביגמן, העורך הראשי של האתר הימני 'מידה', לקבוע שמדובר בצעדת שמאל מובהקת, ולכתוב שראשי מועצת יש"ע שתמכו בצעדה הם אווילים פוליטיים, חסרי מודעות עצמית ובורים כלכליים. ביגמן לא העלה על דעתו את האפשרות הפשוטה שהתמיכה של ראשי מועצות ביו"ש בצעדה נבעה מהיכרות עמוקה עם סוגיית התקצוב של הרשויות ומהזדהות עם הדרישה לתקצוב דיפרנציאלי. הוא כמובן לא שכח לשלוף את הדמון הידוע של 'הקרן החדשה', ולהביע זעזוע מהעובדה שגם היא תמכה בצעדה, מה שחייב לדעתו התנתקות מוחלטת מן הצועדים על פי 'פסיקת ההלכה' של חרדי הקרן החדשה.
שוב ושוב מתברר שחלק מהימין הישראלי מחרים מאבקים חברתיים רק בגלל התנגדותו לכל סוג של שיתוף פעולה עם גורמי שמאל. לא אכפת לאותם אנשי ימין שמחיר ההתנזרות הזאת הוא ניכור וניתוק מאוכלוסיות שלמות בחברה הישראלית, ופיתוח אדישות למצוקות חברתיות אמתיות.
צריך להודות ביושר שביגמן לא היה לבד בהתנגדותו הפוליטית לצעדה. גם בשמאל הקיצוני תקפו את הצעדה החברתית. העיתונאי חגי מטר, מעורכי האתר השמאלני 'שיחה מקומית', תקף את יוזמי הצעדה על הסכמתם לצעוד יחד עם מתנחלים. "אפשר וצריך לאחל להצלחת צעדת השוויון למען הפריפריה", כתב מטר, "אבל בלי המתנחלים". כך התברר שיש מכנה משותף בין עקיבא ביגמן וחגי מטר: שניהם לא היו מסוגלים לראות איש שמאל צועד עם איש ימין. שיתוף הפעולה של ראשי מועצות ביו"ש עם ראשי עיירות בנגב הוציא אותם מדעתם. האחדות למען מטרה חברתית עשתה להם פריחה.
התגובה של ביגמן לא הפתיעה אותי. היא החזירה אותי לחוויה דומה מלפני שלוש שנים. השתתפתי אז בהפקת כנס ירוחם הראשון לצדק חלוקתי שהתקיים כחלק מהמאבק שלנו, תושבי ירוחם, לשינוי הגבולות וההכנסות מארנונה באזורנו. יום לפני הכנס קיבלתי מכתב בהול מתנועת 'אם תרצו', המבקש ממני לבטל את השתתפותי בכנס. וכל כך למה? מכיוון ש'הקרן החדשה לישראל' סייעה במימון הכנס. במכתב ששלח מנכ"ל התנועה דאז, מתן פלג, לכל אנשי הימין ששמם הופיע בתוכניית הכנס, ובתוכם אני, הוא כתב: "הניסיון של 'הקרן החדשה לישראל' לצרף אותך לכנס בחסותה מהווה ניצול ציני של שמך הטוב לטובת הכשרת השרץ וקבלת לגיטימציה מהציבור הישראלי".
אחד הדברים שהפריעו לי אז בניסיונות של 'אם תרצו' לפגוע בכנס היה העובדה שלדובר התנועה שהתקשר אליי כדי לשכנע אותי לבטל את השתתפותי כלל לא היה אכפת מתוכנו של הכנס. באופן לא מאוד מפתיע, לאנשי 'אם תרצו' לא הייתה אז שום מילה להגיד בסוגיית חלוקת משאבי המדינה בין הרשויות השונות, ובדרכים לצמצום הפערים החברתיים בין מרכז לפריפריה. הנושאים הללו לא נמצאים על סדר יומם גם היום. סמליל של הקרן החדשה לישראל, שהופיע בפרוספקט של הכנס לצד סמליל של אוניברסיטת בר אילן ושל מכללת ספיר, היה מבחינתם סיבה מספקת לחבל בכנס שסדר יומו כלל לא קשור לתחומי פעילותם.
שוב ושוב מתברר שחלק מהימין הישראלי מחרים מאבקים חברתיים רק בגלל התנגדותו לכל סוג של שיתוף פעולה עם גורמי שמאל. לא אכפת לאותם אנשי ימין שמחיר ההתנזרות הזאת הוא ניכור וניתוק מאוכלוסיות שלמות בחברה הישראלית, ופיתוח אדישות למצוקות חברתיות אמתיות.
עוברים לצד השני של הכביש
בשיחה שקיימתי בעבר עם יועץ תקשורת של אחד הפוליטיקאים הימנים עלתה בין השאר סוגיית הדיור הציבורי. כל מי שמכיר את הנושא יודע שקיים מחסור אמתי של דירות בדיור הציבורי, והדבר גורם באופן ישיר למצוקת דיור חריפה בקרב השכבות החלשות ביותר בחברה. יועץ התקשורת הדתי-לאומי אמר לי אז: "זה בכלל לא משנה מה תעשה בתחום הדיור הציבורי. תמיד יהיו שם פעילים של השמאל הקיצוני שיאשימו אותך על כך שאתה לא עושה מספיק". אמרתי לאותו יועץ שלא מעניינת אותי זהותו הפוליטית של מי שמותח עליי ביקורת. אם אני מאמין שיש בעיה אמתית בתחום הדיור הציבורי, עליי לפעול לשינוי המציאות הזו מתוך אכפתיות וסולידריות עם זכאי הדיור הציבורי שסובלים. בעשייה כזו, אגב, אין לי שום בעיה לשתף פעולה גם עם גורמי שמאל שאני חלוק עליהם לחלוטין בסוגיות מדיניות.
ההתנערות של הימין הדתי מכל מחאה חברתית רק בשל העובדה שמעורבים בה גורמי שמאל זכורה היטב גם מהמחאה החברתית של 2011. גם אז לא נימקו חלק מאנשי הציונות הדתית את התנגדותם למחאה בשל המסרים שלה, אלא בעצם מעורבותם של ארגוני שמאל במחאה. החשש והחשד – עד כדי פרנויה – שכל הבעת תמיכה במחאה תנוצל על ידי השמאל לצורך מאבקו המדיני גרמה לרוב מוחלט של הימין הדתי לשמור מרחק משדרות רוטשילד. ההתנהלות הזו מוכרת גם בסוגיות אחרות, כגון המאבק נגד סגירת תאגיד השידור הציבורי. פגישה עם מפגינים שמאלנים, ולא משנה על מה, גורמת לחלק מהסרוגים לעבור באופן אוטומטי לצד השני של הכביש ולנקוט בעמדה הפוכה. ההתנהלות הזו מעידה על חשיבה שטחית ודוגמטית, על חוסר ענייניות, וגם על חוסר ביטחון עצמי של הציונות הדתית הימנית, שממשיכה לעתים להתנהג כמיעוט נרדף. מי שבטוח בדרכו אינו אמור לפסול מאבקים חברתיים רק בגלל שמעורבים בהם בני-פלוגתא שלו בסוגיות מדיניות. עלינו לבחון כל סוגיה לגופה באופן ענייני, ולא לאמץ אוטומטית את העמדה ההפוכה מעמדתם של אלו שחלוקים עלינו בסוגיות אחרות.
עזבו את העיר שלי
סוג התגובות השני שקיבלתי לאחר צעדת השוויון הגיע משלושה חברים שונים שמתגוררים בעיר מודיעין. שלושתם ניהלו אתי, בנפרד, ויכוח על הדרישה מן הממשלה לתקצוב דיפרנציאלי שמתחשב במצבה הכלכלי של כל רשות, ונותן תקציב גדול יותר לרשויות עניות ותקציב קטן יותר לרשויות מבוססות. אם לתמצת את תגובתם של השלושה במילים פשוטות, היא בעצם אמרה: עזוב את העיר שלי בשקט. הם לא הבינו מדוע ראשי הערים בפריפריה לא מסוגלים להסתפק בתקציבי החינוך והרווחה שהמדינה נותנת להם, כפי שעושה ראש העיר שלהם במודיעין.
הסכמתי אתם שבמצב האידיאלי אמורה כל רשות עירונית להיות עצמאית ותלויה כמה שפחות בתקציבי המדינה. הסכמתי גם שלכל הרשויות יש אחריות לגביית ארנונה ולמנהל תקין, ושרשות שאינה מתנהלת ביעילות אינה ראויה לסיוע מהמדינה. ולצד זאת, ביקשתי להזכיר להם כמה עובדות היסטוריות וגיאוגרפיות שהם שכחו. מדינת ישראל הקימה יישובים עירוניים בפריפריה ממניעים ציוניים וחברתיים. לערים החשובות הללו היא שלחה את העולים מארצות ערב שהגיעו בשנות החמישים והשישים, ואת העולים מברית המועצות ומאתיופיה שהגיעו בשנות התשעים. למעשה, עד היום אגפי הרווחה במרכז הארץ מפנים אוכלוסיות חלשות לערי הפריפריה, מכיוון שבמקומות הללו יש להם יותר סיכוי למצוא דיור ציבורי. ערי הפריפריה צמחו והתפתחו לתפארת, ורוב האוכלוסייה של הנגב והגליל מתגוררת בהן. ועדיין, נקודת הזינוק הכלכלית של הערים הללו אינה שווה לנקודת הזינוק של הערים במרכז, ומההשלכות נפגעים התושבים.
לעיר מודיעין אין כמעט אתגרים כלכליים או חברתיים. מכיוון שהיא ממוקמת במרכז הארץ, קל לה יותר למלא את שטחי המסחר והתעשייה שלה במפעלים ובמרכזים מסחריים שמספקים את מרבית ההכנסות מארנונה של כל רשות עירונית. מכיוון שהיא עיר חדשה, אין בה אתגר חברתי של דיור ציבורי. בנוסף, אין בה כמעט עולים מאתיופיה או מן המדינות החלשות יותר בברית המועצות. אין בה ציבור חרדי או ציבור ערבי, והיא אינה מאוימת מבחינה ביטחונית כמו עיירות בנגב המערבי. עם נקודת פתיחה כזו, זו לא חכמה גדולה להסתפק בתקציבי המדינה בחינוך וברווחה וגם להכפיל אותם פי שניים ושלושה באמצעות הכנסות עצמאיות. עם נקודת פתיחה כזו, אין בעיה לשאת מונולוגים מפוארים על הצורך בעצמאות כלכלית של כל רשות מוניציפלית.
מעניין מה היה קורה לו היינו מעבירים את מודיעין שמונים קילומטרים דרומה או צפונה, מקימים בה שיכונים של דיור ציבורי, מיישבים בה אלפי עולים מאתיופיה, קווקז ובוכרה ובונים בה שכונה חרדית או שכונה ערבית גדולה. מעניין אם גם אז תושבי העיר הזאת היו כותבים לי שהם אינם מצליחים להבין מה הפריפריה רוצה.
אי אפשר להכחיש את ההשפעה של מקום המגורים והסביבה החברתית של האדם על השקפותיו הכלכליות. קשה למצוא פוליטיקאי שחי בפריפריה ואוחז בהשקפת עולם כלכלית קפיטליסטית. מי ששכניו הם עובדי צווארון כחול שמשתכרים שכר מינימום, מי שמכיר מקרוב זכאים לדיור ציבורי, מי שהעיר שבה הוא מתגורר נאלצת להוציא שליש מתקציבה על תחום הרווחה, לא יוכל לאמץ בקלות תפיסת עולם שמשאירה את צמצום הפערים החברתיים על כוחות השוק ומטילה על השכבות החלשות לפתור את הבעיות שלהן בעצמן
במילים אחרות, אמרתי לחבריי ממודיעין, מי שנושא בעול החברתי הגיאוגרפי והביטחוני ואין ברשותו שטחים ונכסים מניבי ארנונה – צריך לקבל יותר. מי שלא נושא בעול ובנוסף לכך גם זכה לקבל מהמדינה שטחים יקרים במרכז הארץ או שטחים גדולים בפריפריה, ונפלו בחלקו בסיסים, משרדי ממשלה, שטחי מסחר, או מחצבי מדינה – צריך לקבל פחות. אם רוצים לתת תקציב שווה לכולם, ראוי שכולם יתחילו מאותה נקודת זינוק. כשאין שוויון בנתונים ובאתגרים, אין זה הוגן לדרוש שוויון בחלוקת המשאבים.
אדם בתוך עצמו הוא גר
התגובות הללו הביאו אותי למסקנה שההתנכרות של חלק מהציונות הדתית לסוגיות חברתיות נובעת גם מן ההתברגנות שלה. האליטה הציונית-דתית מתגוררת ביישובים מבוססים במרכז הארץ. היא לא חווה בחייה את הקשיים שחווים תושבי הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית. אחוז גבוה מחובשי הכיפות הסרוגות לא מכירים באופן אישי דיירים בדיור הציבורי. אין להם במשפחה תושב עמידר. בריכוזים הגדולים של הדתיים-לאומים במרכז הארץ לא מכירים מקרוב את הקשיים הכלכליים של העולים מאתיופיה או את קשיי הפרנסה של עובדי המפעלים בפריפריה. המצב הכלכלי האיתן של חלק גדול מהציונות הדתית והסביבה הגיאוגרפית של האליטה הסרוגה מקלים על הדתיים-לאומים לאמץ בהתלהבות את הגישה הקפיטליסטית, שנוטה להטיל על החלשים את מלוא האחריות למצבם הכלכלי. מי שלא מכיר מקרוב את המחסומים הרבים שעומדים בפני חלק מאנשי השכבות החלשות בחברה, לא מבין מדוע הם אינם יכולים לפתור את הבעיות הכלכליות שלהם ללא עזרת המדינה. מי ששפר גורלו לגדול במשפחה מבוססת ולחיות בקהילה בורגנית, לא מודע לחשיבות של ההזדמנות השווה שצריכה להינתן לכל ילד בישראל.
אי אפשר להכחיש את ההשפעה של מקום המגורים והסביבה החברתית של האדם על השקפותיו הכלכליות. קשה למצוא פוליטיקאי שחי בפריפריה ואוחז בהשקפת עולם כלכלית קפיטליסטית. מי ששכניו הם עובדי צווארון כחול שמשתכרים שכר מינימום, מי שמכיר מקרוב זכאים לדיור ציבורי, מי שהעיר שבה הוא מתגורר נאלצת להוציא שליש מתקציבה על תחום הרווחה, לא יוכל לאמץ בקלות תפיסת עולם שמשאירה את צמצום הפערים החברתיים על כוחות השוק ומטילה על השכבות החלשות לפתור את הבעיות שלהן בעצמן.
הציונות הדתית צריכה למצוא חיבורים נוספים לפריפריה החברתית והגיאוגרפית, להתערות בענווה ובהקשבה בעיירות ובשכונות, להרחיב את תחומי העיסוק והעניין, ולפתוח יותר את שערי מוסדות החינוך. יציאה מהמגזריות והיכרות מקרוב עם צורכי הפריפריה החברתית והגיאוגרפית מבורכות בפני עצמן אך בנוסף, הן עשויות גם להשפיע על התפיסה הכלכלית ולרכך מעט את הקפיטליסטים הנוקשים
יש עוד סיבות להתרחקות של הדתיים-לאומים מהמחוזות החברתיים. ההתרחקות הזו נובעת גם מהעיסוק המוגבר של הציונות הדתית בסוגיות מדיניות וביטחוניות; מן החשיבה כאילו עיסוק בסוגיות כלכליות איננו אידיאולוגי מספיק, וגם סתם מן הקושי להצטרף למאבקים שמישהו אחר התחיל או מוביל. ובכל זאת, אם אני מתבקש לשים את האצבע על הסיבות המרכזיות אני בוחר להתמקד בשתיים. הפחד הימני המוגזם מכל שיתוף פעולה עם אנשי שמאל, ותהליכי התברגנות ומרכוז שהביאו לחוסר הכרות עם אתגרי הפריפריה החברתית והגיאוגרפית.
כדי לשנות את המציאות הזו, צריכים לקרות כמה תהליכים, והם מתרחשים, אבל לאט מדי ומעט מדי. הציונות הדתית צריכה למצוא חיבורים נוספים לפריפריה החברתית והגיאוגרפית, להתערות בענווה ובהקשבה בעיירות ובשכונות, להרחיב את תחומי העיסוק והעניין, ולפתוח יותר את שערי מוסדות החינוך. יציאה מהמגזריות והיכרות מקרוב עם צורכי הפריפריה החברתית והגיאוגרפית מבורכות בפני עצמן אך בנוסף, הן עשויות גם להשפיע על התפיסה הכלכלית ולרכך מעט את הקפיטליסטים הנוקשים. מהלכים נוספים שעשויים להשפיע הם חינוך לחשיבה מורכבת ומפגש עם קולות שונים בחברה הישראלית. מפגש והיכרות עשויים לגרום לאנשים להבין שבתחומים מסוימים הם יכולים לשתף פעולה גם עם בני הפלוגתא שלהם, מבלי לחשוש ולפחד. אין שום סיבה שדתי ימני ושמאלן חילוני לא יפעלו יחד לצמצום פערי הבריאות בין מרכז ופריפריה. גם משבר הדיור או יוקר המחיה אמורים להעסיק את כל חלקי החברה. עם קצת פחות פרנויה וקצת יותר ביטחון עצמי, אפשר ליצור בריתות ולשתף פעולה, מבלי לוותר על הזהות השונה.
*אלישיב רייכנר הוא עיתונאי ובעל טור ב'מקור ראשון'. תושב ירוחם. לאחרונה יצא ספרו כאן חיים יחד, העוסק במסגרות המשותפות בחברה הישראלית
