שאלת היחס בין יהדות ארצות הברית למדינת ישראל שבה ועולה מעת לעת על סדר היום הציבורי, ובמערכת דעות נדרשנו לשאלה מדוע לעסוק בסוגיה הזו שוב – מה ניתן לחדש על אודות היחסים בין שתי הקהילות היהודיות הגדולות ביותר בעולם? מה ניתן לומר שלא נאמר כבר? בראש ובראשונה התחדדה בקרבנו ההבנה שמערכת היחסים הזו, ככל מערכת יחסים, איננה סטטית: היא דינמית, מתהווה, מושפעת מאירועים שונים (בחירת הנשיא טראמפ, תזוזות בשיח האורתודוקסי בישראל ובארצות הברית, מצב יחסי דת ומדינה בישראל ועוד). עיסוק ביחסים בין יהדות ארצות הברית ליהדות ישראל חייב לקחת בחשבון את הדינמיות הזו, ולבחון מחדש את הנחות היסוד שהנחו את השיח עד כה – לשאול האם הן תקפות, מה בהן השתנה ומדוע.
אך הבחירה לעסוק ביהדות ארצות הברית ויהדות ישראל במסגרת כתב עת ציוני-דתי כמו דעות מבטאת גם עיקרון אידיאולוגי. החברה הציונית-דתית בישראל ברובה לא נחשפת לשיח היהודי-אמריקני: מחיצה עבה חוצצת בין שתי הקהילות, וזוהי מחיצה א-סימטרית – העמדה הרווחת בשיח הציוני-דתי מציבה בראש הפירמידה את היהדות במדינת ישראל, וכמעט לא מעלה על דעתה את האפשרות להאזין לשיח שמעבר לים, ללמוד ממנו ומאתגריו, ולא רק לראות בדובריו עולים פוטנציאליים או תומכים עתידיים במדינת ישראל. בחרנו להביא בגיליון זה קולות מכאן ומשם – קולות ישראליים וקולות אמריקניים שמשרטטים, כל אחד בדרכו, היבטים שונים של מערכת היחסים המורכבת הזו בין שתי הקהילות היהודיות. ההאזנה למגוון הקולות – ולאופן שבו ישראלים ואמריקנים לומדים איש מדרכי ההתמודדות של רעהו – יכולה ללמד אותנו, היהודים החיים בישראל, לא מעט על הסוגיות המשחרות לפתחנו, ולעודד שיתוף פעולה והפריה הדדית בין הקהילות.
קריאה מהנה
אריאל הורוביץ
