האם נשמטה נשמתה של שמיטת הקרקעות?
דוד גליקסברג
פרופ' דוד גליקסברג, הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית, ירושלים.
אחד המתחים שמעוררת שמיטת הקרקעות כרוך בשאלותשל צדק חלוקתי, שאפשר להשקיף עליהן מזוויות שונות. כבר פסוקי המקרא מציבים בפנינוחלופות שונות ביחס למדיניות החלוקה הראויה בשנה השביעית. קריאה לדיון מחודשביישומם המעשי של עקרונות הצדק החלוקתי שבמשטר השמיטה.
סוגיית שמיטת הקרקעות בעת המודרנית מציבהאתגרים מורכבים ורבי פנים. השיח בעניינה נתון במרחבישיח מגוונים ואת כולם מאפיין מתח רב. כך היה במשך שנות ההיסטוריה היהודית ובמיוחדבעת החדשה, עם התחייה הציונית ומיצוב ההוויה החקלאית במרכזה. במרחב השיח של השמיטהנכללות סוגיות אחדות: השיח הרליגיוזי מול השיח החקלאי הריאלי; השיח האוטופי מולהשיח הקיומי-פונקציונלי; השיח האינדיווידואליסטי מול השיח הקהילתני; הצדק החלוקתיהמכיל את המתח בין בעלי ההון לבין ההון האנושי; השיח בין ההיבט הנורמטיבי של ההלכהלבין ההיבט הפונקציונאלי או האינסטרומנטאלי (טעמי המצוות); מעמדם של הדוקטרינהההלכתית, הסמלים והריטואלים הדתיים במציאות משתנה מול הריאליזם ההלכתי; השיח ההיסטורי– ריאליזם היסטורי או שיכתוב היסטורי? בצמתים שונים היה השיח הזה לזירה המרכזיתבהתגוששות בין זרמים פוליטיים, חברתיים, כלכליים ותרבותיים, על אף שמבחינות רבות איןהיא הזירה הראויה. הזירה של השמיטה היא מיקרוקוסמוס של מורכבות ההוויה היהודית בתזמננו. בשורות מעטות אלה אי אפשר להקיף את כל ההיבטים של הסוגייה ולפיכך אתייחס למתחאחד במשטר שמיטת הקרקעות והוא הצדק החלוקתי, וגם זאת בקצירת האומר.
אקדים ואציין כי הדיוןבסדר החברתי ובצדק החלוקתי המאפיינים משטרים היסטוריים נגוע בכך שהוא מתנהל במערכתמושגים שהורתם ולידתם מצויות הרחק על ציר הזמן מהמשטר הנבחן ולעיתים מזומנות איןבפנינו תמונה מדויקת של פרטי ההוויה הריאלית שבה מתפקד המוסד הנבחן. בכך נפגעהדיון, שהרי עניין לנו בניתוח חד ופרטני של מציאות המורכבת מפאזל של פרטים. בכפוףלמגבלות אלה אבחן את זיקתה של השמיטה לצדק החלוקתי.
השמיטה במקרא – מעט על יסודות הצדק החלוקתי
העיסוק המכביר בחיבור שבין שמיטת הקרקעות לצדקהחלוקתי נובע בראש ובראשונה ממוּטָבי השמיטה. על פי תיאור משטר השמיטה שבספר שמות[1]המוּטָבים הם דלת העם וחית השדה (היתרה): "וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךוְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה".[2] כנגדזאת, על פי משטר השמיטה המתואר בספר ויקרא[3]רשימת המוטבים ארוכה יותר: "…לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ;וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ. וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּהאֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל-תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל"[4].המקור הראשון עוסק במפורש אך ורק בדלת העם, ואילו המקור השני מציג מגוון קטיגוריותמעמדיות: למן בעל השדה עצמו, דרך עבדיו ושכיריו ועד לחית הארץ.[5]
מהו אפוא תוכנו של הֶסדרזה היוצר צדק חלוקתי? עיון בטקסט המקראי מגלה אי-רציפות וחוסר-אחידות באשר לתוכנו הקונקרטישל משטר שמיטת הקרקעות ואפשר להציב חלופות אחדות לגבי תוכן זה, המצויות בספקטרוםרחב וכל אחת מהן נתמכת בעוצמה שונה בטקסט המקראי.[6]בצידו האחד של הספקטרום עומדת תפיסה טוטאלית בדבר איסור מוחלט על עבודה חקלאית, כוללאיסוף היבולים ואבדן מוחלט של הבעלות על היבול החקלאי, כפי שעולה מתוכנו של משטרהשמיטה בספר ויקרא[7]ומהמשך הפסוקים שם: "וְכִי תֹאמְרוּ, מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת?הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ"[8].בתיאור הזה של השמיטה אין כל יבול חקלאי בשנה השביעית ומוטבי השביעית אוכלים את מהשנותר מהיבול של השנה השישית. בצידו השני של הספקטרום אפשר להציב תפיסות שונותשהמכנה המשותף להן הוא שלילת הטוטאליות שבאיסור הגורף על כל הפעילות החקלאית, לטובתאימוץ תפיסות מקלות ו"רכות" יותר. כך עולה, למשל, מתיאור משטר השמיטה שבספרשמות[9]וכן מפרשנות 'מצמצמת' של הכתובים בספר ויקרא, שלפיה האיסור על איסוף היבול חל עלבעלי השדות בלבד.
לכל אחת מתפיסות אלהגוון אחר ועוצמה שונה של צדק חלוקתי. כך, למשל, אימוץהאיסור המוחלט על עבודת האדמה, ובכלל זה האיסור על איסוף היבולים, שבעקבותיו כלהיבול יורד לטמיון יוצר צדק חלוקתי שמטרתו לבטל את אי-השוויון באמצעות לקיחה מבעליהשדות בלי נתינה מקבילה לחלשים. ביטול הפעילות החקלאית בשנה השביעית מביא להשבתת גורמיהייצור החקלאיים בשנה השביעית. בדרך זו, העוגה קטנה ונוצרת חלוקה מחדש באמצעות יצירתשוויון, או שוויון הזדמנויות בצריכה החקלאית (בניגוד לגישה המודרנית העוסקת בהגדלתהעוגה וחלוקתה מחדש).
לעומת זאת, אם מפרשיםאת הטקסט המקראי באופן "מקל" יותר, שלפיו היבול החקלאי אינו ננטש לחלוטין,אלא רק מופקר ומיועד לכולם (ספר ויקרא), או אולי רק לשכבות החלשות (ספר שמות), אזימדיניות החלוקה מחדש בהקשר זה נושאת משמעות אפקטיבית יותר, שכן משמעותה לקחת מבעליהיכולת ולתת לכולם (או רק לשכבות החלשות). ואולם, גם אם נפרש כך, מאחר שבשנתהשמיטה אין מתבצעת פעילות חקלאית, הרי שהיבול המחולק מחדש מצטמצם בעיקרו רק ליתרתהיבול החקלאי של השנה השישית הנצרכת בשנה השביעית, המובטחת כברכה המוענקת בזכות הציותלמשטר השמיטה. אך במקרא אין הוראה חד-משמעית בדבר אופן החלוקה של היבול המבורך הזה.אימוץ תפיסה פרשנית הכוללת אותו במשטר השמיטה והכפפתו ליצירת שוויון ההזדמנויות בצריכה,עשויים להעצים את היקף היבול המחולק מחדש. אציין גם שמכיוון שבעלי השדות מעסיקים עובדיםבשדותיהם (עבדים, אמות ואולי אף "עובדים רגילים" – שכירים וכד'), הרי שביטולעבודת החקלאות עשויה לפגוע לא רק בבעלי ההון (בעלי השדות) אלא גם בבעלי ההוןהאנושי (עובדי השדות). חלוקה מחדש בסיטואציה זו מניחה אפוא שביטול הפעילות החקלאיתבפועל יביא לצמצום הפערים בחברה, משום שהפגיעה בבעלי השדות גדולה יותר, באופן יחסי,מן הפגיעה בעובדי השדות.
מצדק חלוקתי של צריכה לצדק חלוקתי של חירות,הוויה ותודעה
אפשר להשקיף על הצדק החלוקתי לא רק מנקודת מבטשל צריכת היבול החקלאי, אלא מזווית שונה, מעניינת יותר, הנובעת בין היתרמהשתייכותה של שמיטת הקרקעות למשפחה רחבה יותר של מוסדות משפטיים – השבת, שמיטתהכספים, שחרור העבדים (לאחר שש שנות עבודה) והיובל – ומהשתקפותה בהקשרים תוכנייםולשוניים הדוקים, כדוגמת ההיבט המספרי (המספר 7) וסמיכות הפרשיות בין פרשת השמיטהלפרשת השבת.[10]המכלול הזה, ובייחוד הקשר בין השבת לשמיטת הקרקעות, מוביל אף הוא את הדיון למחוזותשל צדק חלוקתי – בין היתר בשל הזיקה ההדוקה בין הרכב מוטבי השבת להרכב מוטבי שמיטתהקרקעות. הצדק החלוקתי הזה מתמקד בחירותו של האדם ובהווייתו האישית בתור אדם, בתוךמתחמי זמן מוגדרים, ולא רק בתור גורם יצרני גרידא (עבודה). מהותה של הגדלת החירותאו הרווחה האישית הנובעת מביטול הפונקציה היצרנית שבהוויה האנושית שונה אפואממהותו של הצדק החלוקתי הקונבנציונאלי. במונחים מודרניים, איסורי העבודה השוניםהחלים על ההון האנושי מקטינים את האי-שוויון מבחינת הפנאי ומבחינת מימוש ההוןהאנושי והשבחתו בהקשרים החוץ יצרניים. בפרספקטיבה דתית, יצירת מתחמי זמן להוויית החוליןולהוויה הדתית – באמצעות הטלת איסורי עבודה – מקטינה את האי-שוויון, ואולי אףיוצרת שוויון, ביחס להוויה הדתית.
מנקודת מבט אחרת אפשרלראות בשמיטה גם מכשיר להעצמת תודעתו של האדם בדבר מעמדו ומהותו, שכן היא מציבה עלסדר היום את השחיקה בערכו של הקניין ("הפקר") ואת האיסור על עבודתהחקלאות. הקביעוֹת 'כִּי לִי הָאָרֶץ' ו'כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי'[11]יוצרות שיווי משקל שוויוני חדש בין בני האדם. גם השבת, המועדים ויתר המוסדותהמשפטיים שנזכרו לעיל, עומדים ביסודו של הצדק החלוקתי המקראי ומעניקים לו עוצמהרבה. במינוח מודרני הרי שלפנינו צדק חלוקתי המבוסס על כבוד האדם וחירותו.
הצדק החלוקתי המקראי והסדר החברתי המודרני
מהי המשמעות של שמיטת הקרקעות בימינו, מנקודתהמבט של הצדק החלוקתי? בתקופת המקרא, ושנים רבות לאחריה, החקלאות הייתה המערכתהכלכלית העיקרית והמרכזית, ומשאב הקרקע היה לגורם הייצור המרכזי בה. גם אם נניח לטובתהדיון שתי הנחות קשות – האחת, כי התוצאה האפקטיבית של משטר השמיטה היא חלוקת היבולהחקלאי באופן צודק בין כל פרטי החברה, והשנייה, כי היעד זה הוא בר-השגה במשקמודרני על פי המתווה המקראי שבמשטר השמיטה – הרי שלא נוכל להתעלם מן העובדה שבמשקמודרני החקלאות היא רק חלק קטן מהפעילות הכלכלית הכללית. בנסיבות אלה, הצדקהחלוקתי נותר אפוא חלקי ביותר, הן מצד הצרכנים – מוצרי החקלאות הם חלק קטן יחסית מסלהתצרוכת של האדם המודרני; והן מצד גורמי הייצור – הפעילות החקלאית היא חלק קטןיחסית מן הפעילות הכלכלית. לכן, אם רוצים לאמץ את התפיסה המקראית במשק מודרני, ובהנחהשתוכנה של השמיטה ויעדה הם הצדק החלוקתי, הרי שנדרשת גישה מקיפה, שלפיה כל צריכההנובעת מהפעלת גורמי היצור המרכזיים במשק (לא רק חקלאות) תתחלק בין כל הפרטים באופןצודק במודל הדומה לסקטור החקלאי. יישומו של הצדק החלוקתי הטמון ברעיון השמיטהבעולם המודרני, תוך שהוא מוגבל לסקטור זה בלבד, יוצר אפוא אי-צדק חלוקתי בין-מגזרי.
יש לציין כי בהוויההישראלית הקיימת, שבה המגזר החקלאי כולל חקלאיים שומרי מצוות וחקלאים שאינם שומרימצוות, אימוצה של שמיטת הקרקעות, שמטבע הדברים לא תהא רווחת במלואה אצל החקלאיםשאינם שומרי מצוות, יוצרת מתח בהקשר החלוקתי. הוא הדין לגבי המתח שבין החקלאיםהיהודים ובין אלה שאינם יהודים. היבטים אלה באו לידי ביטוי בפולמוס הגדול והמפורסםלגבי השמיטה של שנת תר"ע (1910) ובמיוחד בחלופת המכתבים המרתקת ביןהראי"ה קוק ובין הרידב"ז. תוכנו של הפולמוס ועוצמתו תקפים, ואולי ביתרשאת, גם עתה. חלקיותו של המגזר החקלאי בתוך המשק הכלכלי בעידן המודרני שוללת גםתוצאות אפקטיביות חיוביות ביחס לצדק החלוקתי – הן מבחינת הגדלת השוויון הטמוןביצירת מתחמי זמן שאינם יצרניים באמצעות איסורי העבודה והן מבחינת הגדלת השוויון עלידי העצמת מעמדו של האדם בעקבות שחיקת הקניין הפרטי. השגת יעדים אלה מחייבת תחולהרחבה יותר של רעיון השמיטה (מוסד השבתון לדוגמה). לא זו אף זו: אחד המכשיריםהמרכזיים בביצוע שמיטת הקרקעות הוא אוצר בית דין שבאמצעותו מתנהלת הפעילותהחקלאית, ולא באמצעות הבעלים. מבחינה אפקטיבית, קיומו של אוצר בית דין מנטרל כמעטלחלוטין את ההיבט של הצדק החלוקתי. עיון בשיח ההלכתי העכשווי – על מכלול היבטיוהעובדתיים – בעניין אופן ביצוע שמיטת הקרקעות,[12]ובמיוחד בעניין תוצאותיה החלוקתיות, מעלה כי הדיון בצדק החלוקתי נותר רטורי בלבד.[13]הוא אינו מקדם את הצדק החלוקתי.
עלות הפעלתה של שמיטתהקרקעות בעידן המודרני היא גבוהה. משאבים רבים מושקעים בה – הן בצד החקלאי והן בצדהמסחרי. מבחינת הצדק החלוקתי תועלתה מעטה, אם בכלל. מן הראוי לזכור את הגישה המרכזיתבהלכה המאמצת את תפיסתו של רבי, ולפיה שביעית בזמן הזה היא מדרבנן.[14]לכך יש להוסיף זרם בלתי מבוטל בספרות ההלכתית – אמנם במיעוט – הגורס כי אין כלחיוב, ולו גם מדרבנן (לכל היותר "מידת חסידות"),[15]לשמיטת קרקעות בזמן הזה. לאור דברינו עד כה, "שפר" גורלה של שמיטתהקרקעות, שמתנהל עליה שיח ציבורי והלכתי מאות רבות בשנים, וגם עתה מושקעים משאביםרבים ומגוונים כדי לקיימה, ולו רק בצידה הפורמאלי, למרות דלות השפעתה מבחינת הסדרהחברתי והצדק החלוקתי בן זמננו. זאת בהשוואה למצוות אחרות ששינויי התמורות והעיתיםביטלו את השפעתן על הסדר החברתי והצדק החלוקתי עוד בתקופות קודמות יותר – כמולמשל, איסור הריבית ושמיטת הכספים שאיבדו את חשיבותם בשיח הציבורי. גם אם אפשרליצור הבחנות הלכתיות בין מוסדות משפטיים אלה, לטעמי ההבחנות הללו אינן מספקותמבחינה מהותית, והן נושאות אופי פורמאלי בלבד.
ריאליזם הלכתי המתמקדבצדק החלוקתי של משטר שמיטת הקרקעות בעידן המודרני מציב סימן שאלה גדול לגבי השגת היעדהזה. מהבחינה הזאת, היתר המכירה הוא פתרון שאינו שונה מהפרוזבול או מהיתר העסקה. הואיוצר איזון ראוי בין הדוקטרינה ההלכתית ובין הריאליה החברתית-כלכלית. הסדר החברתיהמודרני, הרואה בקידומו של הצדק החלוקתי את אחת מאושיותיו, יצר משטרים חלוקתייםצודקים יותר, ואף יעילים יותר, משמיטת הקרקעות- למשל, משטרי המיסוי למיניהם, ובהם המיסויהשלילי. התבוננות במציאות ההלכתית והחקלאית בת ימינו, תוך התמקדות באופן שבו שמיטתהקרקעות מתפקדת ובתוצאותיה הכלכליות והחברתיות, מחייבת לחדול מהרטוריקה הרבה סביביעדי הצדק החלוקתי הטמונים בה. השגת יעדי הצדק החלוקתי באמצעות משטר שמיטת הקרקעות,על פי המתווה המקראי, מחייבת שינוי מהותי בפרטי ההסדר ובהיקפו. השיח הציבוריוההלכתי מחויב אפוא להתמודדות מורכבת, קשה ואמיצה, ובעיקר כנה, עם מהותה של שמיטתהקרקעות בימינו ועם אופן מימושה.
[2] שם שם, יא. חז"ל דרשו את הציווי "בֶּחָרִישׁוּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת" (שמות לד כא) כציווי המתייחס לשמיטת קרקעות, אףעל פי שפשוטו של מקרא מורה כי בשבת עסקינן. בעניין זה ראו רש"י על אתר; בבלי,ראש השנה ט ע"א; רמב"ם, פ"א מהלכות שמיטה ויובל, הלכות א-ד.
[5] האזכור של חיה ובהמה אינו שולל את איפיון מוסדהשמיטה כמוסד המיועד להשגת צדק חלוקתי. סוגיית היחס המקראי לחיה בהקשר זה ובהקשריםאחרים מחייבת התייחסות מקיפה ונפרדת. בעניין זה ראו גם אזכורה של מצוות השבת מידלאחר מצוות השמיטה: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹםהַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת, לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁבֶּן-אֲמָתְךָ וְהַגֵּר" (שמות יג, יב).
[6] במאמר מוסגר אציין שתופעה זו מסבירה את העמדות ההלכתיות השונות בדבר איסוריהשמיטה.
[12]ראו, למשל, ספרו של הרב זאב וייטמן: לקראת שמיטה ממלכתית במדינת ישראל (מכוןצומת, תש"ס). לספר זה חשיבות רבה ביותר בשל הדיון ההלכתי היסודי שמתנהל בו, ובותיאור אותנטי של יישום מעשי של השמיטה בזמננו, באופן מקיף ופרטני.
[13] ראו למשל את הדיון של הרב וייטמן בשאלת מחירי היבול החקלאי לצרכן: שם,עמ' 231-225.
[14] בבלי, מועד קטן ב ע"ב; בבלי, גיטין לו ע"א; ירושלמי, שביעיתפ"י ה"ב.
