החינוך המשלב הוא המקום המשמעותי ביותר בחברה הישראלית כיום שבו נוצרים קשרים אמתיים בין אנשים דתיים ואנשים חילונים
ב-1 בספטמבר 2016, אחרי תמונה עם התיק החדש על הגב ונפנוף נרגש, סגרתי את שער בית הספר מאחורי בני הבכור, יהודה, שנכנס לכיתה א׳ בבית הספר המשלב ׳בראשית׳ בבנימינה. מחשבות רבות התרוצצו בראשי על אודות מה שיפגוש ומי שיפגוש בבית הספר. תהיתי האם ההחלטה שלנו כהורים לשלוח את בננו הבכור לחינוך משלב תפתח בפניו עולמות חדשים, או דווקא תפגום בחינוך הדתי שהוא מקבל בבית.
הבחירה הטבעית הייתה לשלוח את יהודה לבית ספר הממ״ד במושבה, יחד עם כל החברים מהגן. זוהי הרי אותה מערכת חינוך שבה גם אני צמחתי ולמדתי; מקום שבו הוא יוכל לבנות את החברויות שילוו אותו לאורך כל החיים. ועדיין, משהו הרגיש לי מאוד לא נכון בבחירה הזו. הסתכלתי על החיים שלנו, כמשפחה, וגיליתי שאת רוב זמננו הפנוי אנו חולקים עם חברים ׳כמונו׳. החברים שלנו הם ההורים של החברים של הילדים שלנו מהגן הדתי בשכונה. כמעט כל ההורים האלו, כמובן, הם דתיים.
בתום שנת הלימודים הראשונה של יהודה בבית הספר המשלב, אני מבינה בצורה העמוקה ביותר שבית הספר חולל שינוי לא רק באופן שבו הוא תופס את האחר ומתייחס אליו ברגישות ובהכלה, אלא בכל ההתנהלות שלנו כמשפחה. ישנן סיבות רבות לבחור דווקא בבית ספר משלב, אך לתפיסתי, הסיבה החשובה ביותר היא שזהו המקום המשמעותי ביותר בחברה הישראלית כיום שבו נוצרים קשרים אמתיים, קשרי חברות, בין אנשים דתיים ואנשים חילונים.
כשההורים בבית הספר שלנו נפגשים לערב ׳בירה ונשירה׳ ביום ירושלים, או למסיבת תחפושות משותפת בפורים, או סתם קובעים בפארק אחרי הצהריים עם הילדים, הם יוצרים הזדמנויות למפגש בלתי אמצעי בין המשפחות החילוניות לבין הדתיות. בסופו של דבר, דווקא במקומות הרגילים האלו נוצרת החברות.
מה שתהיה מוכן לעשות עבור החבר שלך לעולם יהיה משמעותי יותר ממה שתהיה מוכן לעשות בשביל זר. לכן, כשאותם הורים נדרשים, מאוחר יותר, לקבל החלטות קשות ואמיצות לגבי אופיו ותכניו של בית הספר, הם כבר לא עושים זאת בגישה לעומתית שמנסה להשיג כמה שיותר עבורם ועבור ילדם, על חשבון האחר, אלא מתוך כבוד ואכפתיות כלפי החברים שלהם.
במאמרו כותב אריאל הורוביץ על מפגשי הידברות, שבהם תלמידי ישיבה תיכונית ותלמידי תיכון חילוני נפגשים לשיח על זהות יהודית וישראלית. ״המפגשים האלה", לדבריו, "מסייעים גם הם לניפוץ הסטראוטיפים, לזעזוע של הנחות היסוד והשיפוטים המוקדמים של התלמידים על המגזר השני ולמניעת דמוניזציה". כמובן שאני שמחה שמפגשים כאלו מתקיימים, אך בד בבד אני שואלת: מדוע צריך לחכות עד שייווצרו אותם סטראוטיפים ושיפוטים מוקדמים אצל בני הנוער? מדוע לא להימנע מהם כבר בגיל צעיר? האם נמשיך לשלוח את הילדים לבתי ספר נפרדים, שבהם הם לעולם לא יפגשו את האחר, או שאולי דווקא עדיף לעודד בחירה בבתי ספר משלבים, שם ייבנו יחסים של קרבה וחברות בין הילדים ומשפחותיהם?
כנגד טענתו של הורוביץ, אני יכולה לטעון מהניסיון שלנו לגבי ההבדלים המשמעותיים בין הקבוצות שבוחרות לשלוח את ילדיהן לבית הספר המשלב. אך גם אם אקבל את טענתו, עדיין אני תוהה האם החלוקה שהוא מציע לשמר היא הדרך הנכונה, כשאנו רואים שההפרדה המזויפת בין החינוך הממ״ד והחינוך הממלכתי היא זו שיוצרת הלכה למעשה מציאות מעוותת שבה ההבדלים בין הציבורים השונים גדולים הרבה יותר מכפי שהם במציאות.
כשנגיע למרחב הציבורי והפוליטי, האם נרצה לעמוד מול האחר כשני זרים גמורים שבשל הנסיבות חולקים את אותו המרחב, או האם השיח שנקיים מולו יוכל להיות שיח מקבל ומכיל של חברים? ואולי זוהי בעצם המטרה הבסיסית של בתי הספר המשלבים: להפוך את הזר לחבר. ממה שרואות עיניי, זהו עדיין מצרך נדיר ונדרש במדינתנו הקטנטונת.
