הקריאה להפוך את טקס בר המצווה ל'טקס חניכה לקהילה' היא קריאה חשובה וראויה. אולם במציאות שבה ברוב הקהילות בית הכנסת הוא מרחב גברי שנשים אינן לוקחות בו חלק פעיל, ההערה לפיה הדברים מכוונים גם לטקס בת מצווה היא לעג לרש
תמיד אמרתי על עצמי שאני אוהבת טקסים. אני אוהבת את ריבוי הטקסים השזורים בחיי היומיום ולאורך החיים. אני אוהבת את ההזדמנות לציין אירועים, להוסיף תוכן לנקודות ציון לאורך הדרך. אני אוהבת במיוחד את הידיעה שלא צריך להמציא את הגלגל: טקסים קבועים ומוכרים מחזקים את תחושת השייכות לעם ולקהילה. מחזקים את תחושת שותפות הגורל ושותפות הערכים. לאור זאת מצאתי עצמי מזדהה עם הקריאה שקרא דני הירשברג להפוך את טקס בר המצווה ל'טקס חניכה לקהילה'. טקס דתי היוצר חיבור חברתי ומרחיב את נקודת המבט הדתית מהמסגרת הפרטית (האדם מול האל) למסגרת הציבורית.
והנה בתחתית המאמר נתקלו עיני בהערת שוליים קטנה: "כל הנאמר במאמר זה מתייחס לבר ולבת מצווה". אינני יודעת אם ההערה הוספה מתוך הרגל ברוח הפוליטקלי קורקט הנפוצה בימינו, ונועדה להפיס את דעתן של הנשים הקוראות את המאמר, או שאכן התכוון הכותב לגזור גזרה שווה לבני המצווה ולבנות המצווה. כך או כך, לצערי, אין כלל מקום להוספת הערה כגון זאת, משום שטקס בר המצווה הוא ייחודי לנערים דווקא. לא זו בלבד שהמאמר איננו משקף כלל את 'המציאות הטקסית' של בנות המצווה, אלא הוא מציג מציאות חיים שהפוכה אליה לחלוטין.
כך מתמצת הירשברג את טיעונו: "שבת בר מצווה אמורה לסמל את כניסתו של הנער אל קהילת המבוגרים: קהילה שיש בה גם חובות וגם זכויות. מעתה אנחנו מצפים מהנער לקחת חלק פעיל בתפילה, בקהילה ובחיי החברה. מעכשיו הוא שווה בין שווים בקהילה שלנו, ולא עוד אורח."
בקהילה הדתית, שחייה הקהילתיים סובבים באופן מובהק סביב בית הכנסת, אין צורך להכביר במילים כדי להבין שאין שום יכולת מעשית להמיר את הפסקה הזו ללשון נקבה ולהחילה על בת המצווה. למעט בקהילות השוויוניות – שהן עדיין מיעוט בקרב הקהילות הדתיות – שבת בת מצווה לעולם לא תוכל להיחגג לפי חזונו של הירשברג.
בשבת בר המצווה לומד הנער כי הזכות הגדולה של עליה לתורה, המלווה גם בכבוד, בשירה ובריקודים, מלווה גם בחובה המאתגרת של לימוד הקריאה. לימוד הקריאה מכניס את הנער לקבוצת הבוגרים: הוא לומד את השפה (טעמי הקריאה); את הניואנסים החברתיים (מי יזכה בעליה השלישית המכובדת ומי בעליה הרביעית הפחותה) וכדומה. מעתה יש לו חוויה משותפת עם גברי הקהילה. חוויה מאחדת ומגבשת, מעצם היותה טקס ידוע, שעברו כולם, החל מזקן הקהילה ועד לבר המצווה האחרון.
כל אלו אינם מנת חלקה של נערה שהגיעה למצוות. בקהילות האורתודוקסיות שאינן שוויוניות, הנערה כמובן אינה עולה לתורה ואיננה לומדת את הקריאה, אין היא חווה את תחושת ההצלחה של התגברות על אתגר הקריאה, ולא נוצרת חוויה משותפת המאחדת בינה ובין נשות הקהילה. למעשה אין כל טקס קהילתי עבור בת המצווה. מובן שנחגגות מסיבות בת מצווה למיניהן אליהן מוזמנת הקהילה, אך טקס קבוע, מוכר, בעל תוכן – פשוט אינו קיים. אפילו קידוש לאחר התפילה לצורך ציון בת המצווה איננו מראה נפוץ.
בקהילה אליה אני שייכת נעשו ניסיונות שונים להכניס תוכן קהילתי לחגיגת בת המצווה. כך נערה אחת העבירה שיעור לאחר התפילה, ובפורים ערכנו קריאת מגילה לנשים שנקראה כולה על ידי נערות שחגגו לאורך השנה את בת המצווה. אני מניחה שישנן קהילות נוספות שנעשים בהן ניסיונות דומים. כמעט תמיד יהיו אלה אימהות פמיניסטיות 'משוגעות לדבר' שדוחפות לכך, בעוד ראשי הקהילה ישמרו על דממת אלחוט, וּודאי שלא יפעלו לכונן טקס קבוע שיתקיים בכל בת מצווה.
בעוד הירשברג יוצא מנקודת הנחה כי בציבור ישנה התרופפות של קשרי הקהילה, ולכן רבים פונים לחגיגה משפחתית שאיננה במסגרת הקהילה, הרי שבכל הנוגע לניסיונות ליצירת טקס בת מצווה המהלך הוא הפוך: נעשים עוד ועוד ניסיונות לציין את האירוע במסגרת קהילתית דתית, כאשר במרבית המקרים, ה'קהילה' (שהיא, כמובן, גברי הקהילה) תדחה את הניסיונות הללו. לכל היותר, תתאפשר החגיגה במסגרת קבוצת הנשים, אך זו לעולם לא תיקרא 'הקהילה'.
את שבת בת המצווה של בתי הבכורה חגגנו בבית מלון, לא משום ש"פרשנו מן הציבור", כדברי המהר"ל אותם ציטט הירשברג, אלא משום שהציבור דחה את הרעיון שבתנו תעלה לתורה קבל עם ועדה. כאמא לארבע בנות, אני כואבת את העובדה שלא אוכל לחוות בטקס דתי-קהילתי את בגרותן הדתית, וניאלץ, בעל כורחנו, לנדוד למקום אחר.
חשוב להוסיף, כי לא רק בת המצווה נעדרת מחיי הקהילה בהקשרם הדתי, אלא הנשים כולן, הלכה למעשה, אינן לוקחות בה חלק. תפקידן הקהילתי מתמצה באופן מסורתי בזריקת סוכריות על חתן בר המצווה ובהכנת העוגות לקידוש. אמנם, הולכות ומתרבות הקהילות בהן נשים לוקחות חלק בניהול בית הכנסת, אך גם בתחום זה העבודה עוד רבה. ככלל, נשים אינן מרגישות שייכות לבית הכנסת כמקום המרכז אליו את הפעילות הקהילתית. בפועל, רבות הנשים המרגישות אורחות בבית הכנסת הקהילתי גם שנים רבות לאחר שחגגו את בת המצווה שלהן.
הערת השוליים, המפייסת והנימוסית, מטשטשת את הפער בין מציאות אחת בה מתקיימים טקסי בר המצווה ובין מציאות מקבילה בה אין כלל טקסי בת מצווה. שימוש בכלי הפוליטיקלי קורקט במקרה זה אינו אלא לעג לרש. ואף אם באמת ובתמים התכוון הכותב לקדם טקס בת מצווה במסגרת הקהילה, ראוי היה, לעניות דעתי, להדגיש ולהנכיח את הפער בין החזון – האוטופי כמעט – של טקס בת המצווה הקהילתי, ובין המציאות הקיימת ברוב רובן של הקהילות האורתודוקסיות.
דני הירשברג משיב:
וכך נכתב בגב הספר בת מצווה, שיצא בהוצאת מת"ן בשנת תשס"ב: "אכן לטקס בת המצווה אין מסורת והמבוכה סביבה רבה…". מאז יצא הספר לפני כחמש עשרה שנה, נראה כי בקהילות רבות טקס בת המצווה מקבל צורה ואופי משלו, וחגיגת בת המצווה נוכחת בחיי הקהילה.
אין לי אלא להסכים עם תגובתה של הדס ולהצטרף לתחושה שעדיין יש מקום נרחב לעסוק בשאלת עיצובה ומקומה של חגיגת בת המצווה בחיי הקהילה. אין ספק כי הבת המגיעה לגיל מצוות, בדיוק כמו אחיה וחבריה בני המצוות, ראויה למקום ולנוכחות בקהילתה, וכל כוונתי בהערת השוליים הייתה לומר שבעיניי מקומה של בת המצווה, בדיוק כמו בר המצווה, הוא בקהילה.
דווקא בתקופתנו, תקופה בה אנו זוכים להתעוררות דתית ורוחנית בקרב בנותינו, פריחה של מוסדות תורה לנשים ומקום של כבוד לבית המדרש הנשי ההולך ומתעצם, מתחזק בעיניי הצורך לדיון קהילתי על הבקשה לקיום תוכן דתי וקהילתי לחגיגת בת המצווה. אל לנו להסתפק בסעודה חגיגית, ויש דרכים רבות לקשור את בנותינו לבית הכנסת, לתפילה ולקהילה.
מבלי להיכנס לעצם הדיון, נראה לי שתחילת הפתרון הוא שילובן של נשים בוועד הקהילה, בצוות הגבאים ובמוסדות הקובעים את אופי הקהילה.
אני שמח על הערתה של הגברת הדס פורת-רואש ומקווה כי הערה זו תזמין דיון קהילתי על מקומה של חגיגת בת המצווה ואופייה הקהילתי בכל קהילה.
