יהדות חז"ל או דת מקדש? בידינו הדבר
פעילותה של הרבנות הראשית לרכז במאגרים דיגיטליים מידע על ייחוסם של אזרחי ישראל היא חלק ממגמה של 'הֲדָטָה', תפיסה המאמינה שנתונים דיגיטליים מסוגלים לפתור את רוב הבעיות האנושיות המהותיות. במקום להשתמש באופן פסאודו־מדעי בטכנולוגיות דיגיטליות, ראוי שדווקא הרבנות תהיה זו המקדמת דיון יהודי־מוסרי על אודותיהן
מאמרו החשוב של עו"ד אלעד קפלן בגיליון דעות הקודם דן באופן התנהלות חדש או 'חדשני' של הרבנות הראשית. טענתו העיקרית היא שהרבנות עושה שימוש במאגרי מידע בכדי לקטלג, לאשר ולפסול את יהדותם של יהודים, מתגיירים וכאלו הנמצאים ב'תחום האפור', ובכך מסלקת את תחום העמימות, שלהלכה התלמודית לדורותיה היו כלים אנושיים וסובלניים להכילו ולנהלו. לפני כמה שנים טענתי (בדעות 73) כי בתנאים של שיח משותף עשויה הייתה הרבנות הראשית לישראל להיות גורם מיטיב בחברה הישראלית. צידדתי ביהדות 'קתולית'־דמוקרטית, הפועלת לאור רעיון 'כלל ישראל', ובזכות רבנות ראשית התורמת לעם היהודי כקולקטיב משותף המסוגל להכיל את המחלוקות שבין הקבוצות שבו. אולם ל'קתוליות' עלולים להיות גם צדדים אפלים: עריצות, רדיפה והעלאת 'כופרים' על המוקד. באותו האופן, המגמה עליה מצביע קפלן היא מטרידה, והעמקתה תפורר את הסמכות היהודית המוסרית שעוד נותרה לרבנות הראשית, כמייצגת תפיסה הלכתית סבירה כלשהי.
שיערתי בזמנו גם כי הוויכוח העיקרי המתחולל כעת הוא בין יהדות חז"ל (או יהדות 'פרושית') לבין דת המקדש (או יהדות 'צדוקית'). יהדות חז"ל – על שלל גווניה – הייתה סובלנית יחסית, לא נטתה לדוגמטיות ועיקר תשומת הלב שלה הייתה נתונה לעיצובו של המרחב הנורמטיבי. מרכזה של היהדות הצדוקית, לעומת זאת, הוא הפולחן המקדשי. אכן, גם בדת המקדש[1] יש נורמטיביות, אך בעקבות ישראל קנוהל, דני שוורץ, אייל רגב ואחרים אפשר להעריך בזהירות כי הדגש בכוהניות הצדוקית מוסט אל הייחוס השושלתי, אל המעמד הכלכלי ואל הפולחן הלא־מילולי. אין פלא שהצדוקיות בגרסתה הנוכחית בזה לרבן יוחנן בן זכאי ולחז"ל ש'בגדו' ביהדות המקדש. בניגוד לכך, טען הרב אליעזר ברקוביץ כי דווקא חזרה לדת המקדש עלולה לעלות לעם היהודי בוויתור על פניה ההומניות של יהדות חז"ל.[2] כידוע, גורמים יהודים ונוצרים משקיעים בעת הזו ממון רב בהסגת היהדות לשלב המקדשי ועל כן אין מדובר בוויכוח עיוני גרידא.
עד כה, דגלו רוב הרבנים הראשיים בדרך המחשבה ההלכתית של חז"ל, ולמצער מבחינה הצהרתית, אך אפשר לחשוש שכעת הכיוון משתנה. האסטרטגיה עליה מצביע קפלן מתארת את הרבנות באופן שמקשר אותה למגמה דומיננטית בעידן הנוכחי אותה אני מכנה הֲדָטָה, מלשון Data: תפיסה המאמינה שנתונים דיגיטליים, כשלעצמם, מסוגלים לפתור את רוב הבעיות האנושיות המהותיות. 'דת המידע', כפי שמכנה אותה יובל נח הררי, אף גורסת כי ראוי שאלגוריתמים ורובוטים ייקחו מידי בני האדם את המושכות מכאן ואילך. בתחילת עידן האינטרנט רבים חשבו שאנו נכנסים לעידן 'רוחני' או 'נזיל', אולם כעת דומה כי 'דת המידע' היא כוחנית וחומרנית למדי. גם במדיניות ההלכתית הטכנו־שושלתית שתיאר קפלן, החומריות והנתונים המדידים הם העיקר. בדומה לצדוקיות הקדומה, גם במטריאליזם המודרני וכפי הנראה גם לשיטת הרבנות הראשית אין נפש או תודעה העשויה לחמוק מהרדאר ומהמיקרוסקופ, ולא הנפש או הממד הנורמטיבי קובעים אלא הגוף והייחוס (בהשראת רנה דקרט, גם ב'דת המידע' בת זמננו מביא חוסר היכולת להתמודד עם ספקות לכדי החמרה ולהקצנה, הלכתית במקרה זה).
זו הסיבה ששיח ה'הדתה' העכשווי, המעמיד את הדת והחילון כשתי אופציות בינריות, מפריע כל כך לניתוח יהודי הומני של המצב הנוכחי: קיטוב החברה מונע מהרוב המתון לזהות את היעדים ההומניים המשותפים לו. זאת בשעה שיהדות חז"ל היא זו המהווה בסיס לא רק לשומרי הלכה ולמסורתיים, אלא גם לזהותו של רוב הציבור החילוני הישראלי שאינו אתאיסטי, כלומר לרוב היהודים הישראלים. אולם התנהלות טכנו־בירוקרטית דוגמת זו שהצביע עליה קפלן ודאי אינה מביאה רבים לאהוד את הרבנות.
אפשר לקוות שהרבנות הראשית תהיה מוסד המגיב למציאות באופן מיטיב, ושהדרג הפוליטי יצפה ממנה להתמודד באופן פרגמטי עם בעיות העם היהודי והשעה.[3] במקום להשתמש באופן פסאודו־מדעי בטכנולוגיות דיגיטליות, ראוי שדווקא הרבנות תהיה זו המקדמת דיון יהודי־מוסרי על אודותיהן, ברוח מאמרו החשוב של הרב יובל שרלו בגיליון דעות הקודם. למשל בסוגיות הבאות, שהראשונה בהן מצויה בתחום סמכותה הישיר של הרבנות: האם ראוי להמיר את האמון הבין־אנושי ואת משגיחי הכשרות שהם סוכניו האנושיים – במצלמות אבטחה? מהן חובות האב והאם בהגנה על ילדיהם למול מניפולציות מסכים מסחריות, וכיצד עלינו כחברה להגן על ילדים רכים מחשיפה להזניה והמתה מתועדות במדיה המסחרית? מה צריך להיות היחס ההלכתי לנשקים אוטונומיים לאור בראשית ט, ו, ממנו משתמע שהאחריות להרג בני אדם מוטלת וצריכה להיות מוטלת על בני אדם?
[1] לא לחינם נמנעתי מלומר 'יהדות המקדש', כיון שעצם המונח 'יהדות' הוא ביטוי לפן הייחודי והסגולי שהוסיפה התורה שבעל־פה על התורה שבכתב.
[2] Eliezer Berkovits, “From the Temple to the Synagogue and Back”, Judaism 8, no. 4 (1959), pp. 303-331.
[3] מעודד לראות אישי ציבור המבקשים לקדם דרך חשיבה זו, כמו ח"כ יצחק הרצוג בטורו בעיתון הארץ (4.12.2017).
*נדב ברמן שיפמן הוא עמית בחוג לפילוסופיה ובתוכנית בלימודי יהדות, אוניברסיטת ייל
