בע"ה אדר תש"ע
אוטונומיה, אחריות ועצמיות
- תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף יז עמוד א:
והתניא: אמרו עליו על ר"א בן דורדיא, שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה. פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה, נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה שבעה נהרות. בשעת הרגל דבר הפיחה, אמרה: כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה, כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה. הלך וישב בין שני הרים וגבעות, אמר: הרים וגבעות בקשו עלי רחמים, אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: +ישעיהו נד+ כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה. אמר: שמים וארץ בקשו עלי רחמים, אמרו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: +ישעיהו נא+ כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה. אמר: חמה ולבנה בקשו עלי רחמים, אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: +ישעיהו כד+ וחפרה הלבנה ובושה החמה. אמר: כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים, אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: +ישעיהו לד+ ונמקו כל צבא השמים. אמר: אין הדבר תלוי אלא בי, הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה: ר"א בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא.
- רמב"ם הלכות תשובה פרק ה
הלכה א – רשות לכל אדם נתונה אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו, הוא שכתוב בתורה הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע, כלומר הן מין זה של אדם היה יחיד בעולם ואין מין שני דומה לו בזה הענין שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע וכיון שכן הוא פן ישלח ידו.
הלכה ב – אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי אומה"ע ורוב גולמי בני ישראל שהקב"ה גוזר על האדם מתחלת ברייתו להיות צדיק או רשע, אין הדבר כן אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם או חכם או א סכל או רחמן או אכזרי או כילי או שוע וכן שאר כל הדעות, ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאי זו דרך שירצה
הלכה ג – דבר זה עיקר גדול הוא והוא עמוד התורה והמצוה שנאמר ראה נתתי לפניך היום את החיים, וכתיב ראה אנכי נותן לפניכם היום, כלומר שהרשות בידכם וכל שיחפוץ האדם לעשות ממעשה בני האדם עושה בין טובים בין רעים, ומפני זה הענין נאמר מי יתן והיה לבבם זה להם, כלומר שאין הבורא כופה בני האדם ולא גוזר עליהן לעשות טובה או רעה אלא הכל מסור להם.
- הראי"ה קוק, הקדמה להגדה של פסח, "עולת ראיה":
ההבדל שבין העבד לבין החורין אינו רק הבדל מעמדי, מה שבמקרה זה הוא משועבד לאחר וזה הוא בלתי משועבד.
אנו יכולים למצוא עבד משכיל שרוחו הוא מלא חירות, ולהיפך בן חורין שרוחו הוא רוח של עבד.
החירות הצביונית היא אותה רוח הנשאה, שהאדם וכן העם בכלל מתרומם על ידה להיות נאמן להעצמיות הפנימית שלו, להתכונה הנפשית של צלם אלקים אשר בקרבו, ובתכונה כזאת אפשר לו להרגיש את חייו בתור חיים מגמתיים, שהם שוים את ערכם.
מה שאין כן בבעל הרוח של העבדות, שלעולם אין תוכן חייו והרגשתו מאירים בתכונתו הנפשית העצמית, כי אם במה שהוא טוב ויפה אצל האחר השולט עליו איזו שליטה שהיא, בין שהיא רשמית בין שהיא מוסרית – במה שהאחר מוצא שהוא יפה וטוב.
- הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אוה"ק, ג', עמ' קמ' – קמ"א:
חטאנו עם אבותינו. חטא אדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על "איך", מפני שלא ידע נפשו, מפני שהאניות האמיתית נאבדה ממנו, בחטא ההשתחואה לאל זר. חטא ישראל, זנה אחרי אלוהי ניכר, את אניותו העצמית עזב… חטאה הארץ, הכחישה את עצמיותה… לא נתנה את כל חילה הכמוס להיות טעם העץ כטעם פריו…. באים מחנכים מלומדים, מסתכלים בחיצוניות, מסיחים דעה גם הם מן ה"אני" ומוסיפים תבן על המדורה, משקים את הצמאים בחומץ, מפטמים את המוחות ואת הלבבות בכל מה שהוא חוץ מהם, וה"אני" הולך ומשתכח, וכיוון שאין "אני" אין "הוא" וקל וחומר שאין "אתה".
- הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ערפילי טוהר, עמ' כ"ב:
אני צריך למצוא את אושרי בקרבי פנימה, לא בהסכמת הבריות ולא בשום קריירה איזה שתהיה. כל מה שאכיר יותר את עצמיותי וכל מה שיותר אתיר לעצמי להיות מקורי ולעמוד על רגלי עצמי בהכרה פנימית הממוזגת מדעה, הכרה, הרגשה ושירה, יותר יאיר לי אור ה' ויותר יפותחו כוחותי להיות לברכה לי ולעולם.
- בראשית פרק יח
(כג) וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע: (כד) אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ: (כה) חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט:
- שמות פרק לב
(יא) וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי יְקֹוָק אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה יְקֹוָק יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה: (יב) לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ:
- משנה מסכת ברכות פרק ב:
[ה] חתן פטור מקריאת שמע בלילה הראשון עד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה מעשה ברבן גמליאל שקרא בלילה הראשון שנשא אמרו לו תלמידיו לא למדתנו רבינו שחתן פטור מקריאת שמע בלילה הראשון אמר להם איני שומע לכם לבטל ממני מלכות שמים אפילו שעה אחת: [ו] רחץ לילה הראשון שמתה אשתו אמרו לו תלמידיו לא למדתנו רבינו שאבל אסור לרחוץ אמר להם איני כשאר כל אדם אסטניס אני: [ז] וכשמת טבי עבדו קבל עליו תנחומין אמרו לו תלמידיו לא למדתנו רבינו שאין מקבלין תנחומין על העבדים אמר להם אין טבי עבדי כשאר כל העבדים כשר היה:
- תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יט עמוד א:
ואמר רבי יהושע בן לוי: בעשרים וארבעה מקומות בית דין מנדין על כבוד הרב, וכולן שנינו במשנתנו. אמר ליה רבי אלעזר: היכא? אמר ליה: לכי תשכח. נפק דק ואשכח תלת: המזלזל בנטילת ידים, והמספר אחר מטתן של תלמידי חכמים, והמגיס דעתו כלפי מעלה. המספר אחר מטתן של תלמידי חכמים מאי היא? דתנן, הוא היה אומר: אין משקין לא את הגיורת ולא את המשוחררת; וחכמים אומרים: משקין. ואמרו לו: מעשה בכרכמית, שפחה משוחררת בירושלים והשקוה שמעיה ואבטליון! – ואמר להם: דוגמא השקוה; ונדוהו, ומת בנדויו, וסקלו בית דין את ארונו. והמזלזל בנטילת ידים מאי היא? דתנן, אמר רבי יהודה: חס ושלום שעקביא בן מהללאל נתנדה, שאין עזרה ננעלת על כל אדם בישראל בחכמה ובטהרה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל, אלא את מי נדו – את אלעזר בן חנוך שפקפק בנטילת ידים; וכשמת – שלחו בית דין והניחו אבן גדולה על ארונו, ללמדך: שכל המתנדה ומת בנדויו – בית דין סוקלין את ארונו. המגיס דעתו כלפי מעלה מאי היא? דתנן, שלח לו שמעון בן שטח לחוני המעגל: צריך אתה להתנדות, ואלמלא חוני אתה גוזרני עליך נדוי, אבל מה אעשה שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך כבן שמתחטא לפני אביו ועושה לו רצונו, ועליך הכתוב אומר +משלי כ"ג+ ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך. ותו ליכא? והא איכא דתני רב יוסף: תודוס איש רומי הנהיג את בני רומי להאכילן גדיים מקולסין בלילי פסחים; שלח ליה שמעון בן שטח: אלמלא תודוס אתה גוזרני עליך נדוי, שאתה מאכיל את ישראל קדשים בחוץ! – במשנתנו קאמרינן, והא ברייתא היא. – ובמתניתין ליכא? והא איכא הא דתנן: חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא, רבי אליעזר מטהר, וחכמים מטמאים, וזהו תנורו של עכנאי; מאי עכנאי? אמר רב יהודה אמר שמואל: מלמד, שהקיפוהו הלכות כעכנאי זה וטמאוהו; ותניא: אותו היום הביאו כל טהרות שטיהר רבי אליעזר ושרפום לפניו, ולבסוף ברכוהו! – אפילו הכי, נדוי במתניתין לא תנן. אלא בעשרים וארבעה מקומות היכא משכחת לה? – רבי יהושע בן לוי מדמה מילתא למילתא, ורבי אלעזר לא מדמה מילתא למילתא.
- משנה מסכת עדויות פרק ה:
[ו] עקביא בן מהללאל העיד ארבעה דברים אמרו לו עקביא חזור בך בארבעה דברים שהיית אומר ונעשך אב בית דין לישראל אמר להן מוטב לי להקרא שוטה כל ימי ולא ליעשות שעה אחת רשע לפני המקום שלא יהיו אומרים בשביל שררה חזר בו הוא היה מטמא שער הפקודה ודם הירוק וחכמים מטהרין הוא היה מתיר שער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון ואחר כך שחטו וחכמים אוסרים הוא היה אומר אין משקין לא את הגיורת ולא את שפחה המשוחררת וחכמים אומרים משקין אמרו לו מעשה בכרכמית שפחה משוחררת שהיתה בירושלים והשקוה שמעיה ואבטליון אמר להם דוגמא השקוה ונדוהו ומת בנדויו וסקלו בית דין את ארונו אמר רבי יהודה חס ושלום שעקביא נתנדה שאין עזרה ננעלת בפני כל אדם מישראל בחכמה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל ואת מי נדו אליעזר בן חנוך שפקפק בטהרת ידים וכשמת שלחו בית דין והניחו אבן על ארונו מלמד שכל המתנדה ומת בנדויו סוקלין את ארונו: [ז] בשעת מיתתו אמר לבנו בני חזור בך בארבעה דברים שהייתי אומר אמר לו ולמה לא חזרת בך אמר לו אני שמעתי מפי המרובים והם שמעו מפי המרובים אני עמדתי בשמועתי והם עמדו בשמועתן אבל אתה שמעת מפי היחיד ומפי המרובין מוטב להניח דברי היחיד ולאחוז בדברי המרובין אמר לו אבא פקוד עלי לחבירך אמר לו איני מפקיד אמר לו שמא עילה מצאת בי אמר ליה לאו מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך:
*תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף פד עמוד א:
יומא חד הוה קא סחי רבי יוחנן בירדנא, חזייה ריש לקיש ושוור לירדנא אבתריה, אמר ליה: חילך לאורייתא! – אמר ליה: שופרך לנשי! – אמר ליה: אי הדרת בך – יהיבנא לך אחותי, דשפירא מינאי. קביל עליה. בעי למיהדר לאתויי מאניה – ולא מצי הדר. אקרייה ואתנייה, ושוייה גברא רבא. יומא חד הוו מפלגי בי מדרשא: הסייף והסכין והפגיון והרומח ומגל יד ומגל קציר מאימתי מקבלין טומאה – משעת גמר מלאכתן, ומאימתי גמר מלאכתן? רבי יוחנן אומר: משיצרפם בכבשן, ריש לקיש אמר: משיצחצחן במים. – אמר ליה: לסטאה בלסטיותיה ידע! – אמר ליה: ומאי אהנת לי? התם רבי קרו לי, הכא רבי קרו לי. אמר ליה: אהנאי לך דאקרבינך תחת כנפי השכינה. חלש דעתיה דרבי יוחנן, חלש ריש לקיש. אתאי אחתיה קא בכיא, אמרה ליה: עשה בשביל בני! אמר לה: +ירמיהו מ"ט+ עזבה יתמיך אני אחיה. – עשה בשביל אלמנותי! – אמר לה: +ירמיהו מ"ט+ ואלמנותיך עלי תבטחו. נח נפשיה דרבי שמעון בן לקיש, והוה קא מצטער רבי יוחנן בתריה טובא. אמרו רבנן: מאן ליזיל ליתביה לדעתיה – ניזיל רבי אלעזר בן פדת, דמחדדין שמעתתיה. אזל יתיב קמיה, כל מילתא דהוה אמר רבי יוחנן אמר ליה: תניא דמסייעא לך. אמר: את כבר לקישא? בר לקישא, כי הוה אמינא מילתא – הוה מקשי לי עשרין וארבע קושייתא, ומפרקינא ליה עשרין וארבעה פרוקי, וממילא רווחא שמעתא. ואת אמרת תניא דמסייע לך, אטו לא ידענא דשפיר קאמינא? הוה קא אזיל וקרע מאניה, וקא בכי ואמר: היכא את בר לקישא, היכא את בר לקישא, והוה קא צוח עד דשף דעתיה [מיניה]. בעו רבנן רחמי עליה ונח נפשיה.
- שו"ת יביע אומר חלק א – אורח חיים דברי פתיחה [הרב עובדיה יוסף]
(יב) עוד רגע אחד אדבר על דבר המצפצפים ומהגים שאין לחלוק על ספרי האחרונים, ובראותם ספר חדש שבא להכריע נגד איזה אחרון צווחי ככרוכיא בדברים הדברים. וכל היודע ספר עיניו רואות נכוחה שזהו דרך כל רבותינו למימי התנאים והאמוראים ועד אחרוני הפוסקים, וכמ"ש בקידושין (ל:) שאפילו הרב ותלמידו נעשים כאויבים זה לזה, ואת והב בסופה. וכן מבואר בפסקי מהרא"י (סימן רל"ח), שאם ההוראות ברורות קצת כדברי התלמיד, והכי אזלא צורתא דשמעתתא, למה לא יחלוק על רבו, והלא כך היתה דרכה של תורה מימי התנאים, ורבינו הקדוש חלק על אביו ורבו רשב"ג, ורבא חולק על רבה רבו, והרא"ש חולק על מהר"ם שהיה רבו מובהק. ע"כ. וכן כתב בתשובות הרדב"ז (סימן תצ"ה). ע"ש. וע"ע בתשובת הרא"ש (כלל נה סימן ט, דנ"ג רע"א) שכ', ומה שכתבת שמהר"י בן שושן היה בעל סברה ישרה וכו' ומי יהרהר אחריו לבטל פירושו, זו אינה ראיה, כי מי לנו גדול כרש"י ז"ל שהאיר עיני הגולה בפירושיו, ונחלקו עליו יוצאי ירכו ר"ת ור"י וסתרו דבריו בהרבה מקומות, כי תורת אמת היא ואין מחניפים בה לשום אדם. ויפתח בדורו כשמואל בדורו. ע"ש. … וכבר אמרו חז"ל (סנהדרין ז:) לא תגורו מפני איש לא תאגור דבריך מפני איש. וכ"כ בשו"ת כפי אהרן ח"א (חאה"ע סימן יב, דף צא ע"ב). ע"ש. ולכן אין למחבר ספר או למורה ודיין להיות רק כחמור נושא ספרים, או כמליצת חז"ל (במגילה כח:) צנא מלא ספרא. ע' בפרש"י שם. אלא עליו לעיין היטב ולהכריע בהלכה כאשר תשיג יד עיונו (אם הרשוהו גדולי דורו לכך). והיה ה' עם השופט. ובלבד שיהיה מתון בדין, ולא ימהר לחרוץ משפט, פן יהיו דמיונותיו וסברותיו בכזיב, אלא ישקול בפלס סברותיו ואחר העיון כדת יוכל ג"כ לחלוק על ספרי אחרונים כשלבו לשמים. ומכ"ש כשמוצא סעד לדבריו באחרונים אחרים. וע' להרז"ה בהקדמתו לספר המאור, שכ' ג"כ שכן מנהג כל החכמים, וכמו שאמר הפילוסוף ריב לאמת עם אפלטון, ושניהם אהובינו אך האמת אהוב מן הכל. ובהקדמת הרמב"ן שם כ', שחיוב מוטל עלינו לחפש ולעיין בדיני התורה והמצוה ולהוציא לאור תעלומותיה, ואין אנו רשאים לירוא מאדם הוראותיה ומשפטיה, וכמ"ש לא תגורו מפני איש. ע"ש. וכ"כ הרשב"ץ בהקדמת ספרו זהר הרקיע, שזהו חובה לרב וגם לתלמיד. ע"ש. ורבינו ישעיה מטראני בשו"ת הרי"ד (סי' סב) כ', ומ"ש מר שלא אחלוק על הרב הגדול רבינו יצחק זצ"ל, חלילה לי מעשות זאת כי מה אני נחשב כנגד תלמידו, אף כי אחרי המלך, אך זאת אתי, שכל דבר שאינו נראה בעיני אפילו אי אמרה יהושע בן נון לא צייתנא ליה, ואיני נמנע לומר מה שנ"ל לפי מיעוט שכלי, ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש. ואני דן בעצמי משל הפילוסופים, ששאלו פעם לגדול שבהם, כי הלא אנו מודים שהראשונים חכמו והשכילו יותר ממנו, ואנו סותרים דבריהם בהרבה מקומות והאמת אתנו, ואיך יכון דבר זה. השיבם ואמר להם, מי צופה למרחוק יותר הננס או הענק, הוי אומר הענק שעיניו צופות במקום גבוה יותר מן הננס, ואם תרכיב הננס על צוארי הענק מי צופה יותר למרחוק, הוי אומר הננס, שעכשיו עיניו גבוהות יותר מן הענק. וכן אנחנו ננסים הרוכבים על צוארי הענקים, מפני שראינו חכמתם ואנו מעניקים עליהם ומכח חכמתם חכמנו, ולא שאנו גדולים מהם. … וגם הלום ראיתי להגר"ח מוולוזי'ן בספר רוח חיים (פרק קמא דאבות משנה ד'), שכתב וז"ל: ואסור לו לתלמיד לקבל דברי רבו כשיש לו קושיות עליהם ולפעמים יהיה האמת עם התלמיד, וכמו שעץ קטן מדליק את הגדול. וזהו ששנינו, יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם, מלשון ויאבק איש עמו, שהוא ענין התאבקות מלחמה, כי מלחמת מצוה היא… וכמו שכתוב בירושלמי (סנהדרין פרק חלק סוף הלכה א'): אם שמעת דבר מפי קטן מישראל והנייך, לא יהא בעיניך כשומעו מפי קטן אלא וכו' כשומעו מפי נביא. ולא כשומעו מפי נביא אלא כשומעו מפי הגבורה.
- תניא איגרת הקודש פרק כב [ר' שניאור זלמן מלאדי, האדמו"ר הזקן, 1745-1812 ]
אהוביי אחיי ורעיי מאהבה מסותרת תוכחת מגולה לכו נא ונוכחה זכרו ימות עולם בינו שנות דור ודור ההיתה כזאת מימות עולם ואיה איפוא מצאתם מנהג זה באחד מכל ספרי חכמי ישראל הראשונים והאחרונים להיות מנהג ותיקון לשאול בעצה גשמיות כדת מה לעשות בעניני העולם הגשמי אף לגדולי חכמי ישראל הראשונים כתנאים ואמוראים אשר כל רז לא אנס להו ונהירין להון שבילין דרקיע כ"א לנביאים ממש אשר היו לפנים בישראל כשמואל הרואה אשר הלך אליו שאול לדרוש ה' על דבר האתונות שנאבדו לאביו כי באמת כל עניני אדם לבד מדברי תורה וי"ש אינם מושגים רק בנבואה ולא לחכמים לחם כמארז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ושבעה דברים מכוסים כו' אין אדם יודע במה משתכר כו' ומלכות בית דוד מתי תחזור כו' הנה הושוו זה לזה ומ"ש בישעיה יועץ וחכם חרשים וכן משארז"ל ונהנין ממנו עצה ותושיה היינו בד"ת הנקרא תושיה כמארז"ל יועץ זה שיודע לעבר שנים ולקבוע חדשים כו' שסוד העיבור קרוי עצה וסוד בלשון תורה כדאיתא בסנהדרין דף פ"ז ע"ש בפרש"י:
אך האמת אגיד לשומעים לי כי אהבה מקלקלת השורה והנה היא כסות עינים שלא לראות האמת מרוב אהבתם לחיי הגוף לש"ש לעבוד בו את ה' ברשפי אש ושלהבת גדולה מאהבת נפשם את ה' וע"כ היטב חרה להם בצער הגוף ח"ו ה' ירחם ואין יכולין לקבל כלל עד שמעבירם על דעתם לכתת רגליהם מעיר לעיר לשאול עצות מרחוק ולא שעו אל ה' לשוב אליו ברוח נמוכה והכנעת הגוף לקבל תוכחתו באהבה כי את אשר יאהב ה' וכו':
- פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות פרק כג :
עזוב תעזוב. זו פריקה: הקם תקים. זו טעינה, ומה לשון עזב שיפרוק המשא ויעזבהו, ואם צריך לטעון יטעון, שנאמר הקם תקים: עזב תעזוב. אפילו מאה פעמים: ד"א עזב תעזוב. השנאה: עמו. בזמן שהוא משתדל עמך, מיכן אמרו חכמים הלך וישב לו ואמר הואיל ועליך מצוה, אם אתה רוצה פרוק אתה יחידי, לכך נאמר עמו, שישתדל גם הוא בדבר שלו:
- כלי יקר שמות פרק כג (ה) [רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, פולין, 1540-1619]
וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עמו. לומר לך דוקא שרוצה להיות עמך במלאכתו ורוצה להקים עמך אז אתה מחויב לסייע לו אבל אם יושב לו ואומר הואיל ועליך מוטל הדבר חייב אתה להקים לבד, על כן אמר וחדלת מעזוב לו כי מלת לו אין במשמעותו עמו כי מותר לך לחדול מלעזוב לו כשאינו רוצה להיות עמך במלאכתו, ומכאן תשובה על מקצת עניים בני עמינו המטילים את עצמם על הציבור ואינן רוצים לעשות בשום מלאכה אף אם בידם לעשות באיזו מלאכה או איזה דבר אחר אשר בו יכולין להביא שבר רעבון ביתם, וקוראים תגר אם אין נותנים להם די מחסורם, כי דבר זה לא צוה ה' כי אם עזוב תעזוב עמו הקם תקים עמו כי העני יעשה כל אשר ימצא בכוחו לעשות ואם בכל זה לא תשיג ידו, אז חייב כל איש מישראל לסעדו ולחזקו וליתן לו די מחסורו אשר יחסר לו, ועזוב תעזוב אפילו עד מאה פעמים:
- שפת אמת בראשית פרשת וישלח ב"ה [תרס"ד] [ר' יהודה אריה ליב ב"ר אברהם מרדכי אלתר, פולין, 1847-1905]
ויירא ויצר במדרש הבחור שבאבות ושבנביאים אע"פ שהבטיחן הקב"ה נתייראו. פי' שהקב"ה אמר לו והנה אנכי עמך וכן למרע"ה אהי' עמך. ומזה עצמו ידעו כי היו צריכין לסייעתא דשמיא טובא כמ"ש עמו אנכי בצרה. וכעין שכ' עזוב תעזוב עמו דרשו חז"ל אם אמר עליך המצוה פרוק אין נזקק לו. דהמצוה לעזור לו. וכן המדה למעלה. וכן אמר יעקב אבינו ע"ה ואתה אמרת היטב איטיב עמך וידע שצריך הכנה שלו עד מקום שידו מגעת. ויעקב אבינו שכתוב בו ופרצת ימה וקדמה נחלה בלי מצרים. היינו שהוא הכין לכל הדורות ועבר כל המצרים. ולכן כתיב ויצר לו. ואז עמו אנכי בצרה ובקע ועבר כל המצרים. וע"ש זה נקרא יעקב היטב איטיב הוא התורה שנקראת טוב. וכמ"ש פי' רש"י ז"ל אור שברא במעשה בראשית מאיר מסוף העולם ועד סופו. היינו שעובר כל חשכת הטבע כמ"ש ידע מה בחשוכא ועמי' שריא נהורא. ולכן יעקב שהוא התורה עבר ופרץ כל החומות והגבולים ומחיצות המפסיקות בין ישראל לאביהן שבשמים:
- ר' צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק, רנ"ה [פולין, 1823-1900]
בדבר שהאדם חסר בו וצריך תיקון ע"י התנהגות בהיפך, הוא אפילו בענין שיהיה אצל אדם אחר מצוה… ותשובת ישראל על מעשה העגל דהוא בקשת עבודה והשתדלות שלא להיות בלא משה רבינו ע"ה והרגשת רב. התשובה הייתה בנטיית אוהל משה חוץ למחנה ויראה מגשת אליו שהיו מונעים מראייתו הגם דהוא מצווה באמת…"
- פירוש ר' שמשון רפאל הירש לתורה, שמות, לב' א [ גרמניה 1808-1888]
עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש וגו'. המטרה – "אשר ילכו לפנינו" – והנימוק – כי זה משה האיש" – מוכיחים בעליל, כי לא היה כאן מעשה של בגידה בה'. מעשה אהרן אמור היה לבוא במקום משה – לא במקום ה'. הם שיערו שמשה מת בתאונה ולכן תבעו מידי אהרן דמות של "משה" שלא תאבד לעולם. ברם, השתתת בטחונם בעתידם על קיומה של דמות משה, ואמונת ההבל, שיכול ורשאי אדם לעשות לעצמו דמות "משה" אף חייב לעשותה – הללו הם פרי דימיון המנוגד בתכלית הניגוד לאמיתות היסוד של אמונת ישראל בדבר מהותו של ה' והיחסים ההדדיים שבין ה' ובני האדם. על אמיתות אלה הוזהרו בבירור בדברים החשובים, שאמר ה' מיד לאחר מעמד הר סיני: "אתם ראיתם וגו' לא תעשון איתי וגו'"(שמות כ', יט-כ).
