אל תתנדבו, תשתלבו / צוריאל רובינס

 

not memberg

 

"ברוכים הבאים, נעזור לכם ונקלוט אתכם, אבל עד הילדים שלנו. הילדים שלנו יתנדבו אצלכם, אבל לא יהיו חברים שלכם." כך קיבלה הציונות הדתית את פניהם של העולים מאתיופיה, ואת מחיריה של הסגרגציה כולנו משלמים. אם אנחנו רוצים להיענות לקריאה הגדולה של קיבוץ הגלויות, עלינו להפסיק להתנדב – ולהתחיל להשתלב

במוצאי שבת אחת, בחודש סיון שנת תשנ"א, הדלקתי את הטלוויזיה והייתי בטוח שהגאולה הגיעה.

על המסך סופרה עלילה כמעט בדיונית על כ־15,000 יהודים מאתיופיה, שהיו מנותקים מאות שנים משאר העם היהודי, ובמבצע צבאי רחב שזכה לשם 'מבצע שלמה' העלו אותם לארץ ברכבת אווירית בתוך מספר שעות. זאת לאחר שכמה חודשים לפני כן נפתח מסך הברזל הסובייטי ומאות אלפי יהודים מברית המועצות החלו לעלות ארצה. יהודים משתי גלויות אולי הכי שונות שיש, גם בצבע וגם בתרבות, עולים בהמוניהם ארצה תוך מספר חודשים. זה היה חלום שלא האמנו שיכול להתגשם והמסקנה הייתה ברורה – הגאולה לא רק בדרכה אלינו, היא כבר כאן.

כבר למחרת בבוקר התייצבתי יחד עם מספר חברים מהישיבה התיכונית במלון דיפלומט בירושלים, שם רוכזו רבים מהעולים, והתנדבנו לכל מה שנדרש. החוויות מאותם הימים חקוקות אצלי עד היום, החל בלהסביר לאנשים מבוגרים איך לאכול עם סכין ומזלג, וכלה באנשים שצריך לספר להם שבית המקדש כבר נחרב למרות שהם חיכו כל כך לראות אותו. מאותם הימים נקשרה נפשי בקהילה מופלאה זו, ולאורך השנים ובמסגרות שונות זכיתי לקשרים רבים, אישיים ומקצועיים, עם בני הקהילה.

לא על חשבון הילדים שלנו

את כאב הלב הראשון שלי בנושא של יחס הציונות הדתית לבני הקהילה האתיופית קיבלתי דרך סירוב של לא מעט ראשי ישיבות ואולפנות לקבל חניכים וחניכות שלי ללימודים במוסדות שלהם. הסיבות היו מגוונות, חלקן היו מוטעות מהיסוד וחלקן בהחלט אמיתיות ושוות מחשבה, אך בשורה התחתונה הכלל היה ברור – ככל שהמוסד החינוכי מבוקש יותר ויכול למיין תלמידים, הוא סירב יותר לקליטת תלמידים מהקהילה האתיופית. השקעתי זמן רב ואנרגיות מרובות בניסיונות להכניס תלמידים למוסדות המובחרים של החמ"ד מתוך תפיסה ששם יכול ואמור להתרחש החיבור האמיתי, אבל כאמור ברוב המקרים נותרתי כשרק חלק קטן מתאוותי בידי.

אין ספק כי הציונות הדתית התגייסה בצורה מעוררת הערכה לקליטת יהודי אתיופיה. רבים ורבות מתוכנו השקיעו מזמנם בהתנדבות בקליטת העולים, תנועות הנוער פתחו סניפי עולים רבים, ומערכת החינוך הממלכתית דתית קיבלה את העולים אליה בזרועות פתוחות. אבל האמת צריכה להיאמר – מערכת החמ"ד אומנם קיבלה את העולים לבתי הספר שלה, אבל לא לכל בתי הספר שלה. העולים מאתיופיה ברוב המקרים לא הוכנסו לישיבות ולאולפנות היוקרתיות והנחשבות של החמ"ד, אלא נשלחו לתיכונים מקיפים או לכפרי הנוער. זאת ועוד – גם באותם המוסדות שבהם למדו אותם עולים, החל תהליך הדרגתי של עזיבה של התלמידים האחרים. כך הגענו למצב המוכר לנו היום שיש מוסדות חינוך בחמ"ד שכולם או רובם הגדול הם בני הקהילה האתיופית. אלו לא מוסדות שהוקמו בעקבות מבצע משה או מבצע שלמה; אלו מוסדות שהתרוקנו מהתלמידים ה'לא אתיופים' שלמדו בהם לאחר שהעולים החלו להגיע אליהם.

האמת צריכה להיאמר – מערכת החמ"ד אומנם קיבלה את העולים לבתי הספר שלה, אבל לא לכל בתי הספר שלה. העולים מאתיופיה ברוב המקרים לא הוכנסו לישיבות ולאולפנות היוקרתיות והנחשבות של החמ"ד, אלא נשלחו לתיכונים מקיפים או לכפרי הנוער

למעשה ניתן לומר שהציונות הדתית קלטה את העלייה מאתיופיה כמעשה של התנדבות אך לא כמעשה של השתלבות. בהתנדבויות למיניהן אנחנו מצטיינים. אם היה צורך בצוותים שיעזרו לעולים החדשים במרכזי הקליטה – במהירות היינו מתייצבים. אם היה צורך לארגן מסיבת חנוכה לעולים חדשים באתר הקרוונים שלהם – סניפי בני עקיבא רבים היו שמחים מאוד למשימה הזו ועושים אותה ביעילות ומכל הלב. אם היה צורך בבנות שירות לתקופה של שנה־שנתיים או לבני ישיבות שיארגנו מנייני תפילות – לא הייתה שום בעיה לאייש את התקנים.

אבל, וזה אבל גדול, הציונות הדתית אמרה: התנדבות אבל לא השתלבות. תלמידי הישיבה התיכונית בשמחה יארגנו פעילות לעולים מאתיופיה – אבל הם לא יהיו מוכנים ללמוד איתם באותה הכיתה. תלמידות האולפנא יעבירו פעולות בתנועות הנוער על קליטת עלייה ועל תהליך הגאולה המתרחש לנגד עינינו – אבל באולפנא שלהן אותן בנות לא יוכלו ללמוד. הציונות הדתית אמרה למעשה לעולים מאתיופיה: ברוכים הבאים, נעזור לכם ונקלוט אתכם, אבל עד הילדים שלנו. הילדים שלנו יתנדבו אצלכם, אבל לא יהיו חברים שלכם.

הדברים הנכתבים כאן הם כמובן הכללה וישנם גם מוסדות היוצאים מן הכלל בהקשר הזה, אך בתור אחד שבילה זמן רב בניסיונות להכניס חניכים וחניכות למוסדות ה'נחשבים' של החמ"ד אני יכול להעיד ממקור ראשון שברוב המקרים נחלתי אכזבות קשות. העולים מאתיופיה אומנם הופנו אוטומטית למערכת החינוך של החמ"ד אך בניגוד למערכת הממלכתית הרגילה, רוב בתי הספר ה'נחשבים' בחמ"ד הם בתי ספר שממיינים ואינם כפופים לאזורי רישום, ועל כן העולים נשלחו או לישיבות ואולפנות שבהן נותרו מקומות פנויים (או במילים אחרות – המוסדות הפחות מבוקשים) או לכפרי הנוער ולתיכונים המקיפים. כך יצא שהעולים נפגשו והתחברו בעיקר עם תלמידי כפרי נוער ומקיפים שרובם הגדול, כדוגמה, לא נמצאים בתנועות הנוער ולא באמת נמצאים במיינסטרים של הציונות הדתית (הסיבה לכך היא נושא למאמר ארוך ונפרד, לצורך מאמר זה אני רק מציין זאת כעובדה). ביחד עם שליחת העולים לעיירות פיתוח ולשכונות חלשות מבחינה סוציו־אקונומית, קיבלנו כעבור 25 שנה קהילה שבה אחוזי פשיעה גבוהים, אחוזי עוני גבוהים, אבל אולי הנתון החשוב לענייננו הוא שקרוב ל־80% מהצעירים בני הקהילה האתיופית מגדירים עצמם כיום כלא דתיים, על אף שכולם הגיעו לארץ כאנשים דתיים וכולם הופנו לחינוך דתי!

ביחד עם שליחת העולים לעיירות פיתוח ולשכונות חלשות מבחינה סוציו־אקונומית, קיבלנו כעבור 25 שנה קהילה שבה אחוזי פשיעה גבוהים, אחוזי עוני גבוהים, אבל אולי הנתון החשוב לענייננו הוא שקרוב ל־80% מהצעירים בני הקהילה האתיופית מגדירים עצמם כיום כלא דתיים, על אף שכולם הגיעו לארץ כאנשים דתיים וכולם הופנו לחינוך דתי

מוסדות חינוך שבהם רובם ככולם של התלמידים הם בני הקהילה האתיופית הם חרפה לציונות הדתית. משמעותם היא שאנחנו עדיין לא נענים לקריאה הגדולה של קיבוץ הגלויות ועדיין מקווים אומנם שהם ייקלטו יפה, אבל לא על חשבון הילדים שלנו.

לא צריכים את הטובות שלנו

בהרבה מובנים העלייה מאתיופיה היא רק דוגמה להתנהלות מאפיינת של הציונות הדתית. מצד אחד שמחים בתהליך קיבוץ הגלויות ומברכים עליו אך מאידך נמצאים בתהליכים של סגרגציה ושל מוסדות חינוך שמתאימים לניואנס המיוחד של מקימיו ותלמידיו. מצד אחד מתנדבים לכל צורך לאומי באשר הוא אך מאידך מסתגרים בדל"ת אמותינו, הן בשכונות המגורים והן במוסדות החינוך. מצד אחד רוצים לקלוט עולים מכל קצוות תבל אך מאידך שולחים אותם לבתי הספר החלשים ביותר של החמ"ד. מצד אחד רוצים שהעולים יישארו דתיים אך בהתנהלות בפועל שולחים אותם היישר אל החינוך הממלכתי.

אחוזי החילון הקטסטרופליים בקהילה האתיופית ודאי לא קשורים רק בהתנהלות הציונות הדתית. הקהילה האתיופית עברה טלטלות רבות שקשורות בשבר מוסד המשפחה, במפגש עם התרבות המערבית, ובבעיות נוספות שמאפיינות מהגרים. אך עדיין נראה לי שהתנהלות מחבקת יותר של החמ"ד הייתה יכולה להקטין מאוד את אחוזי החילון ולגרום לרבים מבני העדה להרגיש חלק מהציונות הדתית.

היום, בפרספקטיבה של שנים, ובפרספקטיבה של תחומים נוספים שבהם מתנהלת הציונות הדתית, ניתן לומר שהציבור אינו מטומטם, והוא מבין היטב את המסר. אם אתם לא רוצים שותפות אמיתית איתנו אז אנחנו לא מרגישים חלק מכם, כך הם אומרים לנו. במובנים מסוימים הם מעדיפים שלא נתנדב אצלם ולא נעזור להם. הם לא צריכים את הטובות שלנו ויכולים להסתדר לבד גם אם לא נארגן להם פעילויות חסד על מנת שאנחנו נרגיש טוב עם עצמנו שאנחנו תורמים לתהליך קיבוץ הגלויות. חדלו להתנדב, הם אומרים לנו. קראו לנו אם תרצו שותפות אמיתית. קראו לנו רק אם אתם מוכנים שנגור יחד איתכם ונלמד יחד עם בניכם ובנותיכם בישיבות ובאולפנות שלכם.

במובנים מסוימים הם מעדיפים שלא נתנדב אצלם ולא נעזור להם. הם לא צריכים את הטובות שלנו ויכולים להסתדר לבד גם אם לא נארגן להם פעילויות חסד על מנת שאנחנו נרגיש טוב עם עצמנו שאנחנו תורמים לתהליך קיבוץ הגלויות. חדלו להתנדב, הם אומרים לנו. קראו לנו אם תרצו שותפות אמיתית

וכאמור, הקהילה האתיופית זו רק דוגמה. לפניה הגיעו גם הקהילות ממרוקו, עירק, תימן, ועוד ועוד. הרבה מבניהם, נכדיהם וניניהם של אותם עולים גם הם לא מרגישים חלק מהציונות הדתית כי גם הם עברו את אותו התהליך. גם הם הרגישו שהציונות הדתית מחבקת אותם, עוזרת להם ומתנדבת אצלם, אבל לא באמת רואה בהם חלק ממנה.

ורק אל תגידו לי עכשיו שזה לא נכון כי אתם מכירים עולי אתיופיה מקסימים ומקסימות שהשתלבו נהדר בבני עקיבא או גרים בישוב שלי או לומדים עם הבן שלי בישיבה. בהחלט יש דוגמאות נפלאות ולשמחתנו יש כבר לא מעט כאלו. אבל עדיין, מדובר במיעוט. הרוב הגדול של הקהילה האתיופית לא רואה את עצמו חלק מהציונות הדתית, וגם אנחנו לא רואים בו חלק מהציונות הדתית. להפך, הם רואים את אלו שכן השתלבו כחריגים, כ'משתכנזים', ובמקרים מסוימים ככאלו שכבר לא ממש חלק מהקהילה.

וכשמסתכלים קדימה ושואלים מה ניתן לעשות על מנת למזער נזקים ועל מנת לחבר חיבורים בתוך החברה המפולגת שלנו, חשוב להבין שאומנם מאוחר אבל לא מאוחר מידי. אומנם הקהילה האתיופית ברובה הגדול לא מרגישה חלק מהציונות הדתית אבל בהחלט אפשר לגרום לה להרגיש בבית בסביבה האידיאולוגית שבעיניי אמורה להיות הכי טבעית לה והכי נכונה לה. הדבר הראשוני והחשוב ביותר הוא כמובן הרצון. אם רוצים שזה יצליח צריך לרצות את ה'ביחד' הזה, לרצות את פתיחת השורות הזו ואת שילוב התרבויות הזה. צריך להבין באופן עמוק שתהליך של קיבוץ גלויות הוא אומנם תהליך מורכב, אבל מביא ברכה לכל הצדדים המעורבים בו. זה שילוב שמצריך ענווה גדולה, שילוב שמצריך אמון בתהליך ואמון באנשים, אבל זו ורק זו המשמעות של קיבוץ גלויות בדור של גאולה. כשהתורה מספרת לנו על תהליכי הגאולה היא לא מתכוונת שנגור בשכונות נפרדות לפי עדות אלא בדיוק להפך. כשאנחנו מתפללים על קיבוץ גלויות איננו מתכוונים לסניפי בני עקיבא נפרדים ולבתי ספר שונים אלא בדיוק להפך.

צו השעה: אינטגרציה בחינוך

לאחרונה ביקרתי בבית ספר תיכון במחוז המפשייר באנגליה, בית ספר שבו לומדים בתנאי פנימייה תלמידים מ־25 מדינות שונות בעולם. למרות שיש להם רשימת המתנה ארוכה רק מאנגליה עצמה הם מקפידים להיות בית ספר בינלאומי, שכשאתה נמצא בו אתה מרגיש כאילו אתה מהלך במסדרונות האו"ם.

כששאלתי את המנהל שאירח אותי מדוע לא להסתפק בתלמידים מאנגליה בלבד תשובתו גרמה לי לחשוב שהוא קרא פסקאות של הרב קוק. "אנחנו מאמינים שבכל מדינה ובכל תרבות יש דברים טובים וחיוניים להתקדמות העולם. תלמיד שנבנה מהתרבויות השונות הופך להיות אדם יותר בוגר, יותר טוב ויותר שלם, ובנוסף הוא גם אדם שמוכן יותר לאתגרי העולם הגלובלי," אמר לי המנהל בציטוט כמעט מדויק.

ופתאום הבנתי שבארץ הקטנה שלנו, שבה אותו מספר תושבים כמו בלונדון לבדה, בשביל ריבוי תרבויות לא צריך לייבא תלמידים מחו"ל. כמעט מכל המדינות והתרבויות בעולם הגיעו לארץ ישראל, ואם רק נפתח את עצמנו להבין את העוצמה שבכך, ואם רק נגרום לבני התרבויות השונות לגור ביחד וללמוד בכיתה ביחד, נקבל אנשים טובים יותר ושלמים יותר. כך בדיוק אני מבין את תהליך קיבוץ הגלויות שבתוכו אנחנו נמצאים.

הדרך הטובה ביותר להתחבר היא פשוט לגור יחד, אבל גם אם תהליך כזה של חיבור בין אוכלוסיות יכול לקחת זמן, ישנה דרך מהירה וישימה הרבה יותר. כוונתי היא לאינטגרציה חינוכית בתוך בתי הספר. לקבל על עצמנו לשלב כמה שיותר תלמידים ותלמידות מהקהילה האתיופית בכמה שיותר ממוסדות החמ"ד, ובדגש על הישיבות והאולפנות. לקבל על עצמנו לסגור מוסדות שבהם לומדים רק בני הקהילה האתיופית ולשלבם במוסדות הכי טובים והכי יוקרתיים של החמ"ד. כשלומדים ביחד אז צומחים ביחד ומתפתחים יחד. שבת אחים גם יחד כפשוטו ממש, גם באותה הכיתה.

הקב"ה הוא מקבץ נידחי ישראל. התפקיד שלנו הוא לדאוג לכך שהנידחים הללו אכן יישארו מקובצים.

*צוריאל רובינס הוא עמית בבית הספר מנדל למנהיגות חינוכית, לשעבר מנהל הישיבה התיכונית אמי"ת בלבב שלם בירוחם. ניהל תוכניות מנהיגות לבני העדה האתיופית בבני עקיבא ובישיבת ההסדר בירוחם