השירה היוונית הקלאסית מתארת את יחסי הארוס והזִקנה בדרכים שונות – כקללה ומכשול, כמתח בין הרצון לאהוב ויכולת המימוש וכמנוע להנאה בטרם יפסקו החיים, אך לבסוף גורלה של הזִקנה בעייתי ובלתי נמנע. האם ישנה דרך נוספת לתפוס את הזִקנה, דרך בה נוכל אנחנו להיות לבית לאלה שאנו חייבים להם?
כל זקן מופלג מייצג חיים ארוכים בעבור בני זמנו. ככל שהשתפרה איכות חיי האדם התארכו גם ימיו, אבל הזִקנה, המאופיינת בשקיעת הגוף, לא בטלה אף פעם. היא אולי נדחית, מתארכת או נעשית קלה יותר, אבל שקיעת הגוף ותפקודיו עודם מהווים נטל על האדם כפרט, ומגזר הולך וגדל הדורש התייחסות גוברת מצד החברה. לכולנו כמעט צפוי סוג כזה או אחר של זִקנה, בעבור רובנו היא תהיה נתח נכבד מחיינו.
הזִקנה, כתופעה אנושית בעלת השפעה מכרעת על חייו של האדם, זוכה להתייחסות נרחבת בספרות ובפילוסופיה. ההתייחסות אליה נעה מסלידה, דרך אדישות וכלה בהערכה. המפגש בין זִקנה לארוס, יצר מתח מימיה הראשונים של המחשבה המערבית ונראה כי תופעות יסוד אלו נתפסו כמכילות סתירות באופן מובהק. אילו דגמים של התייחסות קיימים בספרות המערב להתנגשות בין התופעות הללו? האם בספרות זו ישנו פתרון למתח ולסתירה הנוצרים מן המפגש בין שיא החיים – הארוס, לבין קיצם – הזִקנה?
חולשתה של הזִקנה
כבר מתיאורו של הומרוס את הזִקנה ניתן להסיק על תפיסה רווחת עליה ועל השלכותיה. היא מכונה אצלו "מלאת יגון"[1], "מאמללת"[2] ו"קשה"[3]. הזִקנה מכבידה על האדם ועומדת בסתירה להרואיות שבראש סולם הערכים באפוס (או למצער, באיליאדה). כך למשל פונים לנסטור בשעת קרב:
"אמנם, הזקן, הציקו לך הגיבורים הנערים
כחך תש כבר, זקנותך הכבידה אכפה עליך
חלש נערך משרתך וסוסיך עיפי מלחמה"[4]
הזִקנה נתפסת כאן כגורם ישיר להיחלשות הכוח הפיזי, הגבורה והאון. כך גם מתואר אודיסאוס על ידי צופים מן הצד, המופתעים ממראהו לקראת קרב אגרופים: "ראו את חלצי הגבורה שזקן זה מגלה מסחבות"[5]. הזקן שנתפס כחלש וחסר כח מפתיע את הצופים במראה כוחו ואונו. נדמה שלא בכדי מתוארת גבורתו ברמז לגברותו, כאשר האון הפיזי והאון המיני נקשרים האחד בשני.
השפעה זו של זִקנה על האדם מובעת באופן חריף באלגיות של מימנרמוס[6]:
"מה הם חיים ומה ענג בלי אשת הפז אפרודיטי
מות אבחר מחיים עת אשר שוב לא אמצא
חפץ בסוד אהבה במשכב הדודים ושי נעם
אלה פרחי הנעורים הם חמודים יפרחו
גם לאשה גם לאיש ואולם הזִקנה עת תגיע
זו היא לאיש בוז גם אסון רק תביא…"
הזִקנה מונעת מהאדם את מנעמיה של אפרודיטה ואם מדמה המשורר את הנעורים לפרח, הרי שהזִקנה איננה פרי אלא רקב ונבילה. הזִקנה "תגזל אור מעיניו ושכלו" של האדם ו"חיש כהפץ את אורו שמש על ארץ סביב" שוקעת שמש הנעורים ואחריה חשכת המוות וריקנות.
הזִקנה פוגעת לא רק ביכולתו של הזקן לאהוב, אלא גם ביכולתו להאהב. כחלק מנסיונה לשכנע את אודיסאוס להישאר עימה מסבירה הנימפה קליפסו לאודיסאוס כי היא בוודאי יפה מפנלופה אשתו, שהרי היא אלה בת אלמוות, וכך עונה לה אודיסאוס[7]:
"אל נא באפך האלה הגבירה, הן נפשי יודעת
אשר לא תדמה לך כלל פנלופה הנבונה בקומתה
גם בתארה היא גרועה ממך מהדמות אליך
יען כי היא מבנות התמותה, ואת בת אלמות ללא זִקנה"
הזִקנה מביאה איתה לא רק את אובדן הכושר המיני אלא גם את הכיעור. הזקן מאבד גם את יופיו וגם את כוחו, שני הצדדים האפלים של מטבע הזִקנה הקשורים האחד בשני. היופי והכוח עוזבים את הגוף יחדיו ומונעים מהזקן שותפות במעשה האהבה, הן כאוהב והן כנאהב.
חוסר יכולתו של הזקן לקחת חלק באהבה היא רק חלק מחוסר יכולתו לקחת חלק בחיים, בהיותו חכם ובעל ניסיון אך חסר יכולת פעולה, כדבריו של נסטור[8]:
"נער הייתי אזי עלי עתה זִקנה קפצה
אף על פי כן עם פרשים ארדה ונהלתים
הן באמרי פי הן בעצה, תפארת של זקנים וכבודם
אפס הרמחים יטילו הצעירים ממני לימים"
הסתירה המתגלעת כאן בין החיים לבין הזִקנה מתחדדת בקריאת דבריו של הסיודוס על כח החיים, ארוס:
"ובכן בהתחלה נולד כאוס…
וארוס, היפה ביותר בקרב בני האלמוות,
המרפה איברים ומכריע את הלב ואת שקול הדעת
של כל אל ואדם"[9]
לתיאור כ"מרפה", ניתן לייחס משמעויות בעלות תוכן חיובי של הרפיה או רגיעה, בהיותו משמש לתיאור שינה או השפעתו של יין, ובאותה מידה להשפעותיהן ההרסניות של מחלה ומוות. ארוס, המשפיע על כל היצורים, אלים ובני אדם, הוא בעל דו פרצופיות של יצירה וחורבן, בניין והרס. הזקן, אינו לוקח חלק יותר במעגל היצירה והחורבן של ארוס כיוון שהוא קרבן להרס מסוג אחר, ההרס אותו גורם הזמן החולף, בבחינת "אין שני מלכים משמשים בכתר אחד". בתרבות היוונית להתפוגגות הנעורים, הדומים לפרחים או עלים, משמעות אתית, כאשר הוראת המילה kalos הינה גם "טוב" וגם "יפה" ואילו הוראת aischros הינה גם "מגונה" וגם "מכוער". הדרך היחידה להימלט מפגיעה זו בכושר החיים, עד כדי גינוי, הוא המוות – בעצמו מרפה איברים.הארוס כפוף למעגל החיים והמוות, הבניין והשבירה. פתרון האפוס לטרגדיה של חיים מול פני המוות, הוא מעשי הגבורה שמחריגים את האדם ממעגל הפריחה והנבילה בו הוא נתון ומייחדים אותו, אך מעשים אלה יש לבצע בעודך צעיר – לעת זִקנה לא תוכל להם יותר.
הזִקנה שברשותה פנאי
הפילוסופיה הקלאסית סיפקה מבט אחר על הזִקנה ויחסיה עם הארוס. בפוליטיאה לאפלטון מובאים דברי סופוקלס שנשאל "העודך מסוגל להיזקק לאשה?" וענה "הס, בן אדם, נחה דעתי עליי שברחתי מזה, כעבד שנמלט מאדון אכזר"[10]. בתפיסה זו הזִקנה מצילה מן הארוטיקה ולא פוגעת בה. מהמשכו של הדיון שם בדבר התאווה,[11] נראה כי אפלטון מפריד בין תאוות הבשר לאהבה, כאשר הראשונה היא תכונה שלילית ואילו השניה אינה דווקא בעלת משמעות פיזית. הדברים עולים שנית בתיאור הנשמה בדיאלוג פידרוס[12], אשר מתוארת כמרכבה הרתומה לשני סוסים. אחד מן הסוסים מושך אל התאווה ועל הרכב לנהוג את המרכבה בחכמה, להימנע מן התאווה ולהגיע לידי מצב של ה"אהבה האפלטונית" המפורסמת, המרוממת את השכל על פני התאווה הבולמת אותו מאהבת החכמה.
קיקרו, בספרו "על הזִקנה" מושפע מתפיסה זו. הוא משבח את "הזִקנה שברשותה פנאי"[13] שאיננה נזקקת יותר לתאוות ולתשוקות[14], ובגינה האדם אינו כמה יותר לתענוגות הגוף[15]. "מה נפלאה תשורתה זו של הזִקנה, אם אכן מסירה היא מעלינו את זה הנגע, שאין חמור ממנו בימי הנעורים"[16]
הפילוסופיה פותרת באופן שונה את המתח. בין האהבה לבין התאווה אין דבר מלבד שיתוף השם. בעקבות הגדרה חדשה זו לאהבה, לא מתקיים כל מתח בין היעדר יכולת מינית, היעדר היכולת להאהב, או היעדר לקיחת החלק במעגל היצירה וההרס, לבין גיל מופלג. ההיפך הוא הנכון – הזִקנה עולה על הנעורים דווקא בשל מיעוט התאוות והעליונות השכלית הנגרמת מכך.
הפילוסופיה פותרת באופן שונה את המתח. בין האהבה לבין התאווה אין דבר מלבד שיתוף השם. בעקבות הגדרה חדשה זו לאהבה, לא מתקיים כל מתח בין היעדר יכולת מינית, היעדר היכולת להאהב, או היעדר לקיחת החלק במעגל היצירה וההרס, לבין גיל מופלג. ההיפך הוא הנכון – הזִקנה עולה על הנעורים דווקא בשל מיעוט התאוות והעליונות השכלית הנגרמת מכך
הפילוסופיה והשירה שמתקיימות בעולם זה אחת לצד השניה, נראות כלא נוגעות. בעוד העיסוק הרציונלי של הפילוסופיה פותר לדידו את המתח, נראה כי העיסוק הפואטי לא שם ליבו לפתרון זה כלל. בעוד הפילוסופיה עוסקת כאן באתי, הפואטיקה, העוסקת בחיי האדם כפי שהם, ולאו דווקא כפי שהיה ראוי להם להיות, ממשיכה להתמודד עם הבעיות כפי שהן.
להתגבר על הגוף
ככל שאנו מתרחקים מן העולם הקלאסי, נראה שחלק מתכונותיו וחוויותיו של האדם השתנו, אם בעקבות הפילוסופיה ואם יחד איתה, כך שתובנות העולם ההוא כבר אינן מספקות. אבל אותו המתח איתו התמודדו הקדמונים ממשיך להטריד את מנוחתנו.
הפילוסופיה ניסתה בדרכה להוציא את האדם מן המעגל הבלתי נמנע שסופו קמילה, בהורדת קרנו של ארוס והעלאת קרנם של יסודות אחרים, אבל הניסיון לא ריפה את אחיזתו של ארוס באדם. ארוס והאדם סובבים אחד את השני במעגל התייחסות בלתי פוסק. האדם ממשיך להגדיר עצמו ביחס לארוס, אם כנאבק בו ואם כהולך עימו, וסופו של מאבק זה להסתיים תמיד בכאב האהבה או בקמילה הממתינה לנאחז בארוס במתכונתו זו. אין כל סימן שמתח ארוך שנים זה יושפע דווקא מהתארכות חיי האדם בדורנו. ארוכים ככל שיהיו, סופם נראה כידוע מראש, כבול במעגל זה.
בדיון על התארכות החיים, יש המדברים על אדם 'ביוני', אדם מכונה. בהבטחות שכאילו נלקחו משילוב בין ספרי מדע בדיוני לספרי הנביאים. "בילע המוות לנצח" – על ידי ה"ענן". תודעתנו תחיה ברשת ובגוף כבר לא יהיה צורך. אבל אין זו תחנת יציאה, חריגה הרואית ממעגל החיים והמוות, אלא טלאי, ניסיון לפתור את המתח על ידי לקיחת הצעתה של הפילוסופיה שלב אחד קדימה. אם לא נוכל להתגבר על הגוף באמצעות רוחנו, נתגבר עליו באמצעות הטכנולוגיה ונבטל אותו. אך מה הם חיי אדם ללא גוף – האם הם ייתכנו? הארוס והמוות אחוזים אחד בשני לטוב ולמוטב. בהיעדר ההרס שלאחר הבניה עלול להפסיק להתקיים המעגל כולו. האם הוא יכול להמשיך ולהתקיים ללא הדחף לצמיחה וחיים, היונק ממעגל ההשתנות ושואב ממנו כוח ודחיפה? האם ישנם חיים ללא תשוקות וללא אהבות, ללא יצר עריות? חיים הארוגים בזכרונות בלבד וניזונים רק מן העבר? חיים כאלו שאינם מסוגלים ללמוד מרוח האדם של העבר, ההווה שלהם הופך בעצמו למוזיאון ומקפיא את רוח האדם – כבר בהווה.
מה הם חיי אדם ללא גוף – האם הם ייתכנו? הארוס והמוות אחוזים אחד בשני לטוב ולמוטב. בהיעדר ההרס שלאחר הבניה עלול להפסיק להתקיים המעגל כולו. האם הוא יכול להמשיך ולהתקיים ללא הדחף לצמיחה וחיים, היונק ממעגל ההשתנות ושואב ממנו כוח ודחיפה? האם ישנם חיים ללא תשוקות וללא אהבות, ללא יצר עריות? חיים הארוגים בזכרונות בלבד וניזונים רק מן העבר?
יחד עם החריגה המלאכותית ממנו, עלול הארוס לחדול להוות מנוע לחיים. זהו אינו פתרון לבעיות החיים אלא פתרון ל"בעיית האדם", לחיים עצמם אותם יש התופסים כבעיה.
להיות לבית
אם כך, האם בכל זאת יכולה הספרות הקלאסית לאפשר פתרון ולהתוות כיוון לחריגה אמיתית מן המעגל הדטרמיניסטי של חיי בני האדם, מן הפריחה, הרקבון, הפריחה וחוזר חלילה? האם נוכל לקוות לאתיקה שאינה מבטלת את מעגל החיים או את הארוס ומעשה האהבה?
כך כותב ניטשה[17]:
"אולם את זאת לכל הפחות רשאי אני לומר בזכותי, ולו רק מצד מלאכתי כבלשן קלאסי; שכן איני יודע מה טעם בכלל יהא כיום הזה לכל בלשנות קלאסית, אם לא שתפעל בו (=בזמננו זה) שלא בעיתה, משמע – נגד העת שלנו, ומתוך כך על העת שלנו, ובתקווה, לטובת עת שתבוא".
מהו היסוד החבוי בספרות הקלאסית שיאפשר לנו לפעול שלא בזמננו ושלא במעגל הזמנים הכפוי עלינו גם בנושא זה?
ההרואיות לא פותרת את הבעיה. ימיה, אם היו, חלפו לבלי שוב ויתרה מכך – גם היא מתמירה את הארוס לתחום אחר מבלי להתמודד עימו. גם היא מותירה את האדם בבדידותו והולכת וקמלה עם השנים, כובלת אותו להישגים שהשיג בצעירותו. הומרוס מודע לבעיה זו ומציע פתרון אחר, פתרון שאינו מבוסס על חריגה הרואית ולא על עקרונות פילוסופיים איתנים, אלא נעוץ דווקא במעין מינוריות, מינוריות שנדמה שעל אף השינויים, היא מצליחה, סוף סוף, ללכוד דבר מה יציב. פתרון שלא החשבנו כשקול לארוס במובנו הרגיל, אך נראה שהוא הוא הגובר עליו.
בתשובתו של אודיסאוס לקליפסו על כך שהוא איננו נשאר איתה, לאחר שהודה שפנלופה וודאי לא תהיה יפה כמוה בהיותה בת תמותה, הוא ממשיך ומסביר מדוע למרות זאת, וכנגד הפיתוי הארוטי, הוא איננו נשאר:
"אפס משתוקק אני ורוצה מאוד כל הימים,
לשוב לביתי ולארצי ולראות את מועד תשובתי"[18]
יש דבר מה, שהוא ארוס, אך איננו אותה אהבה ארוטית שמציעה קליפסו לאודיסאוס, ואיננו גם אהבת החכמה שמציע אפלטון ובכל זאת – ארוס. אודיסאוס שמשתוקק לחזור לביתו איננו מעוניין דווקא בתשוקה ובאהבה הארוטית, אלא בבית. גם כאן מקבלת האהבה צורה אחרת אך היא אינה מחליפה מושא אלא מקבלת עומק נוסף, היא אינה מנותקת מן הגוף אך גם, באורח פלא כמעט, אינה תלויה דווקא בו.
האהבה התלויה בבית מחזירה את הכוח לידיים שלנו. במודל זה הזִקנה אינה מיטלטלת יותר כחסרת יכולת, אלא בעלת עוגן משלה. היא אינה בודדה יותר בקמילתה המלנכולית אלא נעטפת, כחלק ממסגרת גדולה יותר. אינה תלויה לא באישיותו של האדם ובבדידותו המזהרת מול העולם וגם לא ביכולותיו או מראהו. על ידי ניתוק הקשר בין היכולת הפיזית לאהוב ולהאהב וכריכתם מחדש ביחסי הקרבה ובבית, מצטמצמת החרדה מן העתיד הכרוכה בקץ האהבה. הזקן מסוגל להמשיך לקחת חלק בארוס בצורתו זו, להיות חלק מחיי בני האדם באופן מלא ולאורך ימים ושנים. אמנם, חלק ממודל זה, כמו במודל ההרואי, תלוי בימי צעירותו של הזקן – כמה טיפח אפשרות זו בחייו, אך הוא תלוי בעיקר בנו. האם נוכל להיות לבית לאלו שאנו מחויבים להם, גם בסתיו החיים? האם נשכיל לקיים מערכות יחסים כאלו, שאינן תלויות בדבר מלבד הכרעותינו לטובת קהילה ובית, ואינן מקנות לנו דבר מלבד את אלו האחרונות? האם, כחלק מקהילה זו, נוכל להיות לבית גם לאחרים הזקוקים לכך?
האם נוכל להיות לבית לאלו שאנו מחויבים להם, גם בסתיו החיים? האם נשכיל לקיים מערכות יחסים כאלו, שאינן תלויות בדבר מלבד הכרעותינו לטובת קהילה ובית, ואינן מקנות לנו דבר מלבד את אלו האחרונות? האם, כחלק מקהילה זו, נוכל להיות לבית גם לאחרים הזקוקים לכך?
האהבה התלויה בבית מחזירה את הכוח לידיים שלנו. במודל זה הזִקנה אינה מיטלטלת יותר כחסרת יכולת, אלא בעלת עוגן משלה. היא אינה בודדה יותר בקמילתה המלנכולית אלא נעטפת, כחלק ממסגרת גדולה יותר. אינה תלויה לא באישיותו של האדם ובבדידותו המזהרת מול העולם וגם לא ביכולותיו או מראהו
ילדות וזקנה
האהבה התלויה בבית אינה עוגן רק לזקן, שתפקידו כאן הוא כמקרה בוחן בלבד. מכוחה של הביתיות לארגן את החיים שלא סביב תכליות הישגיות בלבד, סביב בולטות הירואית, אלא סביב מה שניתן לכנות 'שהייה-יחד' – מערכות יחסים שתכליתן להתקיים במשותף, באופן הדדי, ללא תועלת אחרת מלבד זו שבעצם קיומן, בשהייה משותפת. דווקא בעידן בו תקופות החיים כולן, ולא רק הזִקנה, מתארכות, ישנה אפשרות הולכת וגדלה להתכנס פנימה. התקרבות אל המעגל האישי של האדם לתקופות ארוכות יותר, מתאפשרת באופן שאינו דורש פרישה מן החיים אלא נלווה אליהם ומסוגל להשפיע עליהם בחזרה.
התארכות תקופת הילדות והנערות אל גיל 18 ומעבר לו, מאפשרת לנו להרחיב את הגדרת 'מה צריך להיות אדם' כהשלכה של התארכות התקופה בה האדם יכול להשתלם בכך. הילד והנער לא רק מקבלים הזדמנות של שנים רבות, הם מקבלים אותה כחלק מאותה מסגרת בלתי אמצעית של 'בית', מערכת יחסים מבוססת מחויבות ונתינה שאינן תלויות בדבר. גם בהתארכות הזִקנה כבר ניתן למצוא השפעות הקשורות ב'שהייה-יחד', במעורבות הסבים והסבתות במשפחות בימינו. למרות הריחוק עליו מדברים לעתים בעולם המערבי, ניתן לראות שמגיל הפרישה, שבינו ובין קץ החיים הולך ומתבסס פער משמעותי, רבים בוחרים להשקיע את זמנם בהתקרבות המשפחתית הרבה לפני שהם מזדקקים לה בעצמם.
קצותיהם של החיים, ילדות וזקנה, נראים כנהנים באופן אוטומטי כמעט מיתרונותיה של ההתכנסות למעגל הקרוב, הביתי. אך אם הזכרנו את התארכות החיים, הרי שהחלק המתארך מכולם הוא דווקא זה שתחום פחות מכל. מה מקומם של "אמצע החיים"? האם גורלם הוא לשאת בנטל הילדים והזקנים לזמן הולך ומתארך? או שמא בהעברת המשקל מן ההרואיות למינוריות, בחזרה הביתה, גם הם יוכלו למצוא לעצמם זמן "לשהות" בבית, בלא צורך להשיג בזמן זה הישג ניתן למדידה.
הזקן כמושווה תמידית אל הצעירים, מסמל לנו לא רק את האופן בו נתפסים חיי הזקן אלא גם כיצד נתפסים חיי הצעירים. הצורך בהתחרות תמידית במרוץ ובהישגים הכרוכים בכך לא מאפשר לזקן לקחת חלק בחיים כשווה, אך מטיל צל גם על חיי הצעירים ממנו. האם אלה חיי האדם? מרוץ שגם לאחר הניצחון בו, גם לאחר הישג הירואי, כל שממתין הוא קיצו הבלתי נמנע? הביתיות מסמנת להתארכות החיים את ההזדמנות הגדולה ביותר הטמונה בה – היכולת להאט את החיים, להעניק להם בטחון ולמצות אותם בלי לוותר לא על חיי האדם, כפי שהם נתונים במעגל החיים ה"רגיל" – צמיחה והשתנות שסופן מוות, ולא על הארוס, המסוגל לחרוג מן החיים ולהעניק להם משמעות.
*בחזרתו של אודיסאוס, כאשר רואה אותו לראשונה פנלופה, היא אומרת לבנה:
"… ואולם אם אמת, נכון הדבר
והוא הוא אודיסס השב לארמונו,
אנו עוד ניטיב להכיר איש את רעהו כי לנו,
יש סמנים ידועים רק לנו וכמוסים מזרים"[19]
אודיסאוס חוזר אל ביתו שלו, אל האהבה הכמוסה מזר, אל האינטימיות. "ככה הביעה וחייך אודיסס האיש רב התלאות"[20]
*גילעד הסה, 27. בוגר ישיבת הר עציון, סטודנט לפילוסופיה ולימודים קלאסיים באוניברסיטה העברית ועורך בכתב העת 'בר – בין יוצר למקום'.
[1] איליאדה 19.336
[2] איליאדה 18.434
[3] אודיסיאה 11.196
[4] איליאדה, 8, 102 – 104, כל המובאות העבריות מהאיליאדה והאודיסיאה לקוחות מתרגום שאול טשרניחובסקי, הוצאת עם עובד 1987.
[5] אודיסיאה, 18, 74.
[6] התרגומים לקוחים מתרגומו של שלמה שפאן, שירת האלגיה היוונית העתיקה, הוצאת מוסד ביאליק 1962, עמודים 44 – 45.
[7] אודיסיאה, 5, 215 – 220.
[8] איליאדה, 4, 321 – .324
[9] תאוגניה, הסיודוס, שורה 120 -121, תרגום שמעון בוזגלו, עמ' 37, הוצאת אבן חושן 2017.
[10] פוליטיאה, א, 329C מובא בכתבי אפלטון בתרגום יוסף ליבס, הוצאת שוקן 1957, כרך ב, עמ' 162.
[11] למשל, בספר השלישי, עמ' 266 בתרגום ליבס.
[12] פידרוס, כתבי אפלטון בתרגום יוסף ליבס, כרך ג, עמ' 387 והלאה.
[13] "על הזִקנה" 14.49 תרגום אברהם ארואטי, הוצאת נהר ספרים 2014, עמ' 53.
[14] שם, שם.
[15] שם, 13.44, עמ' 48.
[16] שם, 12.39, עמ' 44.
[17]מתוך המבוא לחיבור 'כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה', תרגום ישראל אלדד, הוצאת שוקן, תל אביב 1968, עמ' 14 – 15
[18] אודיסיאה, 23, 219 – 220.
[19] אודיסיאה, 23, 109 – 110.
[20] אודיסיאה, 23, 111.
