כחלק מהמשבר הכלכלי הכללי הפוקד את המדינה, במספר רב של מועצות מקומיות לא שולמו משכורות לעובדים מספר רב של חודשים. ההלכה דנה רבות בעניין עיכוב תשלום שכר העובד ומגדירה אותו כ`איסור הלנת שכר`.
קיימים שני רבדים לאיסור, האחד מדאורייתא והאחר מדרבנן.
בתורה קיימת התייחסות לנושא הלנת שכר בשני מקומות מרכזיים, בספר ויקרא ובספר דברים. בספר ויקרא (יט, יג) נאמר: "לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר".
לכאורה נראה שבפסוק שני עניינים שונים. בתחילתו הוא עוסק באיסורי עושק וגזל, ובסופו הוא מדבר על איסור הלנת שכר שבפשטות יש להבינו כך: אין לעכב שכרו של עובד ליום המחר. ברור שישנו קשר בין האיסורים השונים שבפסוק וקל להצביע על הצד השווה שבהם: שניהם עוסקים באיסורי החזקת ממונו של הזולת. הקשר בין האיסורים מתחזק בספר דברים, פרק כד, שבו כבר מדובר במפורש על "עושק שכיר":
(יד) לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ:
(טו) בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל ה` וְהָיָה בְךָ חֵטְא:
אפשר להתלבט האם אנחנו מוזהרים כאן על עושק שכיר שעני ואביון הוא, או שמדובר בשלוש אזהרות שונות: עושק שכיר, עושק עני, ועושק אביון. בין כך ובין כך נראה ש`הלנת שכר` פירושה `עושק`.
אם נפנה לגמרא ניווכח שהקשר בין איסורי גזל ועושק לאיסורי הלנת שכר המשיך להתעצם ולהתהדק. וזה מה שאומרת הגמרא על האיסור החמור באשר ל`כובש שכר שכיר` במסכת בבא מציעא (קיא, ע"א):
מכאן אמרו: כל הכובש שכר שכיר עובר בחמשה שמות הללו, ועשה: משום (ויקרא י"ט) בל תעשק את רעך, ומשום בל תגזל (ויקרא יט), ומשום בל תעשק שכיר עני (דברים כד), ומשום בל תלין (ויקרא יט), ומשום ביומו תתן שכרו (דברים כד), ומשום לא תבא עליו השמש (דברים כד).
כלומר הגמרא מחדדת את חומרת איסור עיכוב שכר הפועל, ומרחיבה את גדריו. היא קוראת את האיסורים הסמוכים "לא תעשק את רעך" ו"לא תגזול" (לא רק בספר דברים שם הדבר מפורש אלא גם בספר ויקרא) כקשורים ל"לא תלין פעלת שכיר" וממילא מזהה את `כובש השכר` כ`עושק` וכ`גזלן` לכל דבר. במאמר מוסגר נעיר כי גם אדם המלין שכר גר תושב, דבר שכיח במציאות הישראלית שבה רבבות מעובדי המשק הם עובדים זרים, עובר על מצוות עשה של "ביומו תתן שכרו".
בהלכות שכירות (פרק יא) מסכם הרמב"ם ומציין שבעניין זה קיימות מצוות עשה ומצוות לא תעשה אשר חלות במגוון מקרים רחב:
מצות עשה ליתן שכר השכיר בזמנו שנאמר ביומו תתן שכרו וגו`, ואם איחרו לאחר זמנו עובר בלא תעשה, שנאמר: `ולא תבוא עליו השמש`, ואין לוקין עליו שהרי הוא חייב לשלם. אחד שכר האדם ואחד שכר הבהמה ואחד שכר הכלים חייב ליתן בזמנו. ואם איחר לאחר זמן עובר בלא תעשה. וגר תושב יש בו משום `ביומו תתן שכרו`, ואם איחרו אינו עובר בלא תעשה (הלכה א).
בהלכה ב` מוסיף הרמב"ם ופוסק להלכה את דברי הגמרא במסכת `בבא מציעא` במלוא חומרתם, בהגדירו את הזמנים המדויקים שבהם צריך לשלם את שכר העובד ומהם אין לחרוג:
כל הכובש שכר שכיר כאילו נטל נפשו ממנו שנאמר: `ואליו הוא נושא את נפשו`, ועובר בארבע אזהרות ועשה, עובר משום `בל תעשוק` ומשום `בל תגזול` ומשום `לא תלין פעולת שכיר` ומשום `לא תבא עליו השמש` ומשום `ביומו תתן שכרו`. אי זהו זמנו? שכיר יום גובה כל הלילה ועליו נאמר: `לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר`, ושכיר לילה גובה כל היום ועליו נאמר: `ביומו תתן שכרו`. ושכיר שעות של יום גובה כל היום ושכיר שעות של לילה גובה כל הלילה. שכיר שבת, שכיר חדש, שכיר שנה, שכיר שבוע, – יצא ביום גובה כל היום, יצא בלילה גובה כל (אותו) הלילה.
צמצום ה`איסור מדאורייתא`
עד כאן התברר גבול האיסור מדאורייתא על היבטיו השונים. בהמשך מגדירה הגמרא חמישה תנאים שבהתקיים אחד מהם האיסור עוד אינו מדאורייתא, אלא מדרבנן. ננסה לבאר כל אחד מן התנאים הללו.
א. חלוף זמן התשלום
במידה שהפועל והמעסיק סיכמו ביניהם על מועד מסוים לתשלום, המעסיק יתחייב מדאורייתא רק באי התשלום במועד המוסכם. מאותו רגע והלאה, כל עיכוב נוסף הנו בגדר איסור מדרבנן. וכך מסבירה זאת הגמרא (בבא מציעא קי, ע"ב):
תנו רבנן: ממשמע שנאמר `לא תלין פעלת שכיר אתך`, איני יודע שעד בקר? מה תלמוד לומר `עד בקר`? מלמד שאינו עובר אלא עד בקר ראשון בלבד. מכאן ואילך מאי? – אמר רב: עובר משום בל תשהא. אמר רב יוסף מאי קראה [=מהו המקור לכך]? `אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן ויש אתך` (משלי ג).
הרמב"ם (הלכות שכירות יא, ה) פוסק הבחנה זו להלכה : "המשהה שכר שכיר עד אחר זמנו, אף על פי שכבר עבר בעשה ולא תעשה, הרי זה חייב ליתן מיד, וכל עת שישהה עובר על לאו של דבריהם שנאמר: `אל תאמר לרעך לך ושוב`.
לעניות דעתי, יש להוסיף שצמצום האיסור רק לזמן התשלום מדאורייתא לא בא להקל אלא להחמיר ולמקד את החיוב באופן מוחלט לזמן שנקבע ללא פשרות וללא אפשרות לתיקון המעוות.
ב. השהיית התשלום עד יום השוק
הגמרא מצביעה על צמצום נוסף אפשרי של האיסור: מעסיק שדוחה את מועד התשלום עד ליום השוק (שהוא יום המסחר), שרק לאחריו יהיה בידו את מלוא הסכום לתשלום. במקרה זה השהיית השכר אינה איסור דאורייתא אלא איסור דרבנן. וזוהי לשון הגמרא (בבא מציעא קיא, ע"א):
אמר רבה בר רב הונא: הני שוקאי דסורא לא עברי [=סוחרי השוק שבסורא אינם עוברים] משום בל תלין. מידע ידעי דעל יומא דשוקא סמיכי [=יודעים הם שעובדיהם סומכים על יום השוק], אבל משום בל תשהא – ודאי עובר.
בעל "השולחן ערוך" פוסק להלכה כדברי רבה בר רב הונא וזה לשונו (חושן משפט, סימן שלט, סעיף ט):
שכיר שמכיר בבעל הבית שאין דרכו להיות בידו מעות אלא ביום השוק, אינו עובר בבל תלין (ויקרא יט, יג), אפילו יש לו מעות; ומיום השוק ואילך, אם אינו נותן לו, עובר משום `אל תאמר לרעך` וגו` (משלי ג, כח).
הגהות הרמ"א: והוא הדין הני [=אותם] שאין דרכן לשלם עד שיחשבו עם הפועלים, אינם עוברים עד שיחשבו עמהם.
במאמר מוסגר נעיר כי צריך עיון מדוע הרמב"ם לא הביא להלכה את דברי רבה בר רב הונא. ונראה לעניות דעתי, שהרמב"ם סובר שחובתו של המעסיק היא לדאוג למעות ולשלם לשכיר את התשלום בזמן. ועדיין שיטתו צריכה עיון.
ג. המחהו אצל חנווני
אומרת המשנה (בבא מציא קיא, ע"א): " המחהו אצל חנוני או אצל שולחני – אינו עובר עליו". ומבאר רש"י על אתר: "המחהו – נתקן מאצלו, והעמידו אצל חנווני, שהיה פועל צריך לקנות פירות מחנווני, ואמר לו בעל הבית לחנווני: תן לו בדינר פירות, ועלי לשלם".
במקרה זה המעסיק משלם את חובו לפועל בדרך עקיפה. הוא משלם לחנווני תמורת מוצרים שיקנה הפועל. אשר על כן אין מדובר בהלנת שכר אלא בתשלום בדרך אחרת.
ד. הפועל אינו תובע את כספו או כשאין למעסיק כסף
הברייתא (בבא מציעא קיב, ע"א) מציגה בפנינו עוד שני מקרים שבהם אין המעסיק חייב מדאורייתא:
אימתי [=עובר המעסיק על איסור הלנת שכר]? בזמן שתבעו. לא תבעו אינו עובר עליו.
תנו רבנן: `לא תלין פעלת שכיר`. יכול אפילו לא תבעו?- תלמוד לומר `אתך`, לדעתך. יכול אפילו אין לו? תלמוד לומר `אתך`, שיש אתך.
יכול אפילו המחהו אצל חנוני ואצל שולחני? תלמוד לומר: `אתך` – ולא שהמחהו אצל חנוני ואצל שולחני. המחהו אצל חנוני ואצל שולחני אינו עובר.
הברייתא מחדשת חידוש עצום ואומרת שכל עוד הפועל אינו דורש את התשלום מהמעסיק, המעסיק לא עובר על איסורי הלנת שכר. בנוסף אומרת הברייתא, שהאיסור מדאורייתא הוא רק אם יש למעסיק כסף לתשלום והוא מסרב לתת אותו לפועל. במידה ואין לו כסף, אין כאן עבירה מדאורייתא. וכך אכן נפסק ברמב"ם בהלכות שכירות (יא, ה) ובשולחן ערוך (שלט, י).
ה. שותפים
המקרה החמישי שמופיע אף הוא בברייתא (בבא מציעא קי, ע"ב), מציג דוגמא מורכבת: בפעולת שכירת-הפועלים היו מעורבים שני אנשים, האחד שכר את הפועלים, והשני הוא מעסיקם בפועַל:
תנו רבנן: האומר לחבירו צא שכור לי פועלים – שניהן אין עוברין משום `בל תלין`. זה – לפי שלא שכרן, וזה לפי שאין פעולתו אצלו.
חלוקה זו יוצרת למעשה מצב שבו אצל אף אחד מהשותפים , לא מצטרפים הגורמים שיכולים להביא למימוש האיסור. לכן שניהם למעשה פטורים מדאורייתא. כך פוסק הרמב"ם בהלכות שכירות (יא, ד) ובעל השולחן ערוך (שלט, ז).
עד כאן סקרנו את עיקרי הסוגיות אשר דנות בנושא הלנת השכר. מכאן נפנה לדון בסוגיה האקטואלית אליה נדרשנו.
הלנת שכר כשקופת הרשות אינה ריקה
ברור ומובן שאם יש בידי הרשויות המקומיות כסף לתשלום משכורות, כל עיכוב משכורת הנו בגדר `הלנת שכר`. תשלום המשכורות לעובדים צריך להיות מן הדברים הראשונים בסדר העדיפויות של הרשויות ולכן הוא קודם להוצאות אחרות שלהן. המשתמע מכך הוא שאסור לרשויות להוציא משאבים על פרוייקטים אחרים כל עוד לא שולמו המשכורות.
תורתנו מצווה "ביומו תתן שכרו". גם במציאות שבה המשכורות אינן משולמות בסופו של כל יום עבודה אלא רק בסוף כל חודש עדיין ישנה משמעות לצו זה. ודאי וודאי שאין לראות בו פתח להקלת ראש בחשיבותו של תאריך התשלום המוסכם. להפך: משמעותו ההלכתית של הביטוי "ביומו" היא "ביום התשלום שעליו הוסכם", והוא בא להזהיר אותנו כי יש חיוב חד משמעי לשלם ביום מסוים שנקבע וכל החורג ממנו עובר על איסור דאורייתא.
במציאות שבה קופת הרשויות ריקה, אנו ניצבים בפני בעיה משפטית-פורמלית שכמותה כבר עלתה בגמרא (בבא מציעא קי, ע"ב, וראו לעיל לעניין שותפים). זאת, מכיוון שהרשויות הן שנהנות בפועל משירותי ה"פועלים"-העובדים ואילו הממשלה היא זו שאמורה להעביר את התקציב לתשלום משכורתם. כפילות זו הופכת לכאורה את המקרה לאיסור דרבנן ולא דאורייתא.
כמובן שאין להקל ראש גם באיסור דרבנן. יתר על כן: התנהלות זו היא בבחינת "נבל ברשות התורה". ניתן בהחלט לראות בהלנת שכר של הרשויות המקומיות חלק מ`דיני המלכות`. בדיני מלכות ישנם כללים אחרים. וכפי שכתב מרן הרב קוק ב`משפט כהן`:
…וכל אלה ועוד כיוצא בזה הם שרידים שנשארו לנו ממשפטי המלוכה, שהם אינם על פי גדרי התורה של הלכות יחיד. ובמקום אחר ביארתי, שגם אלה יש להם מקור בתורה, אלא שדרכי הדרשה בזה נמסרו לכל מלך כבינתו הרחבה, ומשום הכי צריך שיכתוב לו שני ספרי תורה, וכל אחד לשם קדושה מיוחדת, ועל ספר התורה ששייך לכל בן ישראל נאמר `לבלתי רום לבבו ולבלתי סור` וגו`, אף על פי שבספר תורה דמצד המלוכה מלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו.
ממשלה ורשויות שהן קהות-חושים ביחס לשכיריהן ומרשות לעצמן לעכב את שכרם, עוברות על איסורי דאורייתא של `הלנת שכר שכיר` מצד `דיני מלכות`. כפי שכותב מרן הרב קוק, מחויבותן של "מלכות" ומדינה בהקפדה על האיסורים השונים, ואיסור הלנת שכיר בכלל זה, גדולה מזו של הפרט. ואך ראוי לה למדינה שתקפיד לנהוג עם עובדיה כדברי בעל `ספר-החינוך` במצווה תקפח: "ומכל מקום ראוי לכל בן דעת להיות הכסף בידו טרם ישכור פועלים".
וכבר אמר הנביא מלאכי (ג, ה): "וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם לַמִּשְׁפָּט וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר בַּמְכַשְּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר וּבְעֹשְׁקֵי שְׂכַר שָׂכִיר אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי גֵר וְלֹא יְרֵאוּנִי אָמַר ה` צְבָאוֹת".
הרשויות המקומיות הן מוסדות הנהגה אזוריים. מלבד חובתן לדאוג לבטיחותו של האזרח ולרווחתו שומה עליהן להוות לו דוגמה בכל הקשור להתנהלות תקינה והוגנת. על הרשויות מוטלת חובה חד משמעית ליצור חברת צדק, שבה מקפידים במיוחד על איסור הלנת שכר שכיר. גופים רשמיים של המדינה שאינם נוהגים כהוגן עם עובדיהם, מנחילים לציבור נורמות מעוותות ומרושעות של ניצול ובכך מחריבים במו ידיהם את החברה בה אנו חיים.
כיצד נוכל לצפות לערבות הדדית, למחויבות כלפי הזולת, לגמילות של חסד ולכל יתר מאפייניה של חברה בריאה ואכפתית כאשר אין בתוכנו את אותה הקפדה בסיסית להשיב לעמלים כגמולם, ולתת להם את המגיע להם? שמא נשנן כולנו את דברי מרן ה"חפץ חיים", בספרו `תורת-חסד`, שהאריך בביאור חומרת איסור הלנת שכר שכיר, וזעק חמס נגדו. ממנו נלמד וכן נעשה.
"ציון במשפט תפדה. ושביה – בצדקה".
——————————————————————————–
* במהלך החודשים האחרונים לא שולמו משכורות לרבים מעובדי הרשויות המקומיות והמועצות הדתיות. טרם נשמעה עמדה תורנית נחרצת (שאינה פוליטית) בענין . הרב רא"ם הכהן, מראשי ישיבת "בית ועד לתורה" בעתניאל, דן בסוגיה ופורס את גדרי המושג `הלנת שכר שכיר`.
השימוש בביטויים "חייב" ו"פטור" לאורך המאמר כולו, אין פירושם "חייב/פטור מתשלום שכר" אלא "עבר/לא עבר על איסור דאורייתא".
