מידי שנה בשנה חוזר וניעור הוויכוח הציבורי אודות חובת המדינה לדאוג לשכבות החלשות. רבבות משפחות, עשרות אלפי ילדים רכים חיים בתנאים כלכליים קשים.
כעם של גומלי חסדים, חוזרת החברה הישראלית ובוחנת את עצמה אם עשתה די למען שכבות המצוקה. אולם דומני כי לא אחטא לאמת אם אומר שבשעות קשות אלה, כמעט ונדם קולה של הציונות הדתית.
כעם של גומלי חסדים, חוזרת החברה הישראלית ובוחנת את עצמה אם עשתה די למען שכבות המצוקה. אולם דומני כי לא אחטא לאמת אם אומר שבשעות קשות אלה, כמעט ונדם קולה של הציונות הדתית.
רבים התמהים על אילמותה של הציונות הדתית בשאלת הקיצוצים בסעיפים החברתיים בתקציב המדינה. אין הכוונה לקולו של שר פלוני או של חברת כנסת אלמונית, אלא לקולה של התנועה הדתית הלאומית בכללה. התפיסה הישנה של "תורה ועבודה", שביקשה לחבר בין דבר ה` לבין ערכי הציונות הסוציאליסטית ותנועת העבודה ההיסטורית – נפגעה קשות, אם לא קרסה, עם נפילת הקומוניזם בכל העולם, ומשנה סדורה מחדש בשאלות של חברה וכלכלה – אין. אמנם בין הכלכלנים הבכירים במדינה ניתן לראות רבים וטובים החובשים כיפה סרוגה לראשם. אולם מקצועיותם של חברינו אינה מספיקה כדי לגבש משנה חדשה של תנועת "תורה ועבודה" באופן שיהיה רלוונטי לעידן הכלכלה החופשית והגלובליזציה. מטרתו של מאמר זה להציב קווי מחשבה ראשוניים ביחס לשאלות אלו.
חובה מול זכות
כאשר נתבונן בציווייה של התורה, נראה דבר בולט. מלאה היא התורה במצוות המחייבות עזרה כלכלית לזולת. מעבר לכל המצוות המחייבות גמילות חסד בגופו של אדם, עומד כל אדם מישראל ומצווה בשורה ארוכה של מתנות עניים: לקט, שכחה ופאה, פרט ועוללות, מעשר עני, הלוואה וצדקה. אך בעוד שכל חקיקה סוציאלית בעולם המודרני לא באה אלא להסדיר את זכויותיו של החלש, המקבל, התורה עוסקת בעיקר בחובותיו של הנותן. הוא חייב להותיר לקט, שכחה ופאה; הוא החייב לתת צדקה ומעשר עני. אך העני עצמו, אין לו כל זכות תביעה. ואכן נראה כי הבדל זה, שבין התורה לבין החקיקה המקובלת, הוא הרבה יותר גדול מאשר סתם סמנטיקה, והוא מבטא השקפה ברורה שיש לה לתורת ישראל על הטיפול בעוני.
כפועל יוצא מהעמדת הדגש על הנותן, רואים אנו שמערכת הצדקה של התורה איננה ממלכתית. אמנם גם היא התמסדה מעט ועברה לרשות הרבים, עד כדי כך ש"מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין לו קופה של צדקה" (ראו הלכות מתנות עניים ט`, הלכות א`-ג`). אבל מעולם לא התמסדה קופת הצדקה מעבר לרמת הקהילה המקומית (ולכל היותר, האזורית). ניתן היה לראות בזה חולשה ארגונית של עם שבמשך רוב שנות קיומו חי ללא מדינה משלו. ולא היא! "עניי עירך קודמין" (רמב"ם שם פ"ז הי"ג), זהו דין של לכתחילה ולא של דיעבד. המדינה יכולה לדאוג לזכויות החלש; אולם היא לא יכולה לחייב את החזק לתת. לכל היותר היא יכולה לקחת ממנו מס, אך אין בכוחה להביא לביטוי את נדיבות לבו של הנותן. לעומת זאת, הקהילה הקטנה מחזיקה קופה של צדקה, שיסודה הוא בהתנדבות. הדין ש"כופין על הצדקה" (רמב"ם שם פ"ז ה"י) בא, לדעת רבים מרבותינו הראשונים, מכוח חובתו של הנותן ולא מכוח זכותו של המקבל (עי` תוספות בבא בתרא ח ע"ב ד"ה אכפיה, רמב"ם שם הי"א; ולעומת זאת ריטב"א כתובות מ"ט ע"ב ד"ה הא; מהר"ל, חידושי אגדות לבבא בתרא ט, ע"א ד"ה כי הא), גם הוא אינו חלק ממערכת המסים הקהילתית, ואף לא חלק ממערכת של ביטוח הדדי, מערכות שבהן אין האדם מרגיש שהוא עסוק בעשיית חסד עם זולתו.
נתינה לשמה
אין התורה חותרת לביעור העוני מן העולם כל זמן שלא הגיע העולם אל תיקונו השלם. היא מודיעה לנו במפורש "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ" (דברים טו, יא). מטרתה היא עצם מציאותו של מעשה הטוב והחסד בעולם. לשם כך הובאו לעולם אנשים הזקוקים לקבל, כדי שתינתן ההזדמנות לנותנים לתת (ראו בבא בתרא י, ע"א). התיקון החברתי שיש בעצם קיומה של העזרה והאהבה ההדדית, גדול עוד יותר מאשר התיקון הקיים בחברת שפע קרה ומנוכרת, שאמנם אין בה נזקק ונעזר, אך גם עוזר אין בה. לכן, חלק בלתי נפרד ממצוות הנתינה היא המצוה לתת בסבר פנים יפות, בשמחה ובאחווה (הלכות מתנות עניים י, ד). ומצווה מיוחדת נאמרה דווקא בימי החג והשמחה, לשלוח מנות ל"אין נכון לו" (נחמיה ח, י; וראו דברים טז, יא, יד), ובמיוחד בחג הפורים (אסתר ט, כב). גם מי שאין ידו משגת לתת ממון, מצווה עליו לתת לפחות מילה טובה, בבחינת "ותפק לרעב נפשך" (רמב"ם שם י, ה), למרות שאין בכך כדי להקל על מצבו הכלכלי הקשה של הנצרך. מסיבה זו, נדרש גם העני לתת צדקה ומתנות עניים לעניים אחרים (שם ז, ה), למרות שהדבר לא יצמצם כהוא-זה את הפער הקיים בין העשירונים בחברה.
קבלה מתוך נטילת אחריות
על פי הדברים הללו, ניתן היה לחשוב כי טובתו של העני אינה עומדת בפני תורת ישראל, ואין הוא אלא "אובייקט" חפצי, שבאמצעותו זוכה העשיר לקיים מצוות ולשכלל את מידת החסד שלו, כאשר הוא מנצל את העני לצורך הגעתו לשלמות אישית. אכן, אם נעמיק בדברים, נוכל לראות גישה טיפולית ייחודית במדיניות הסוציאלית, הנובעת דווקא מתוך אי הדגשת זכויותיו הסוציאליות של העני.
נקודה זאת נוכל להבין באמצעות אחת מנקודות הוויכוח הבולטות שבין מצדדי הסוציאליזם לבין חבריהם הקפיטליסטים: האחריות לגורלו הכלכלי של הפרט, על מי היא מוטלת? עליו או על החברה?
הסוציאליזם מעלה על נס את חולשתו של הפרט המסכן- זה שאין בכוחו, הפיסי או הנפשי, לדאוג לאינטרסים שלו, והוא נופל חלל במלחמת החיים. מתוך כך מעלים הסוציאליסטים את התביעה כי החברה כולה תראה את עצמה כערבה לשלומו ולרווחתו של החלש. זאת על ידי שורה ארוכה של חוקים סוציאליים, כמו: ביטוח בריאות, דמי אבטלה, קצבת ילדים, קצבת נכות ועוד.
הקפיטליזם, לעומתו, מעלה על נס את האחריות, היוזמה והמאמץ של הפרט. כל גורלו נתון בידיו. הוא, ורק הוא, יקח על עצמו את כל האחריות לכישלון ויקטוף לעצמו ולמשפחתו את כל פירותיה של ההצלחה; אך לא יראה את עצמו אחראי כהוא-זה לגורלו של הזולת.
ורת ישראל, כדרכה, מאחדת את שני ההפכים בתוך מערכת אחת. שמונה מעלות מונה הרמב"ם במצוות הצדקה (הלכות מתנות עניים י, ז-יד). בראש הסולם היינו מצפים לראות את המתנה הגמורה, מתנת החינם. אך לא זאת היא דרכה של תורה. בראש הסולם עומדת מצוות ההלוואה. הלוואה, כידוע, יש להחזיר. אי אפשר לקחת הלוואה כדי לשתות יין לשכרה. איש לא יסכים לתת הלוואה לאדם כזה. הלוואה ניתנת לשם רכישת אמצעי ייצור, אשר בעזרתם יצא העני ממעגל העוני. חולשתו של הסוציאליזם באה לו מכך שהעני מתרגל להשליך את יהבו על החברה כולה. משום כך באה מצוות ההלוואה ומשאירה את מלוא האחריות על הנזקק עצמו.
חולשתו של הסוציאליזם באה לו מכך שהעני מתרגל להשליך את יהבו על החברה כולה. משום כך באה מצוות ההלוואה ומשאירה את מלוא האחריות על הנזקק עצמו.
על צווארו של העני מוטלת החובה להשיב את ההלוואה בזמנה עד הפרוטה האחרונה.
אך לא רק ההלוואה עומדת בראש הסולם. עמה נמצאת השותפות. מצווה לעשות שותפות עם אדם שמצבו הכלכלי מידרדר, כדי שיוכל לשקם את עצמו. גם השותפות בין שניים או שלושה אנשים, כמו ההלוואה, משאירה את האחריות בידי הנזקק לה. הוא חייב לעבוד ולעמול כדי להיוושע בעזרת הזולת. אין הוא יכול להיות פרזיט ולחיות כטפיל במערכת כזאת. אפשרות שלישית מציעה ההלכה כדרך של עזרה לנזקק: להמציא לו מלאכה. לתת לו מקום עבודה קבוע ומסודר, למען יוכל לפרנס את עצמו ואת משפחתו בכוחותיו הוא, מבלי שיהא עולו מוטל על הבריות. הדבר יכול לבוא במישרין, על ידי יצירת מקורות תעסוקה, ויכול לבוא בעקיפין: על ידי קנייה מכוונת מתוצרת הארץ וממפעלים המעסיקים יהודים, וכן על ידי ניצול הירידה החדה בשערי הריבית כדי להשקיע במניות של חברות המספקות תעסוקה ליהודים. ואולי יש מקום לפרסם רשימות של מפעלים כאלה, כדי לקרוא לציבור להעדיף את תוצרתם, ולקיים בכך את ציווי התורה "וכי תמכרו ממכר-לעמיתך, או קנה-מיד עמיתך".
כיום ידוע יותר שככל שאדם חי ברמה גבוהה יותר של אחריות אישית, כך גם בריאותו הנפשית ואושרו מגיעים לרמה גבוהה יותר. ואכן גם המחקרים העדכניים מוכיחים שהדבר המועיל ביותר לביעור העוני הוא שיפור במצב ההשכלה של השכבות הנמוכות. כל שנת השכלה נוספת מעלה, בממוצע, את הכנסתו של הלומד בכ-8%, כאשר הכנסה זאת הוא מקבל ביגיע כפיו.
לעומת זאת, מתנת החינם משפילה את האדם, ולא רק מעצם הבושה שבקבלת הצדקה. אמנם גם על כך עומדת התורה בהעמידה על נס את האידיאל של "מתן בסתר" פרק י הלכות ח-י). אבל לא זו בלבד. עצם התחושה שהאדם חש כי הוא פרזיט שאינו עומד בזכות עצמו ומכוח עצמו, יש בה פגיעה חמורה באישיותו הבריאה של כל הנברא בצלם
עצם התחושה שהאדם חש כי הוא פרזיט שאינו עומד בזכות עצמו ומכוח עצמו, יש בה פגיעה חמורה באישיותו הבריאה של כל הנברא בצלם
ההרגשה כי אחרים הם ערבים והאחראים לגורלך ולא אתה בעצמך, פוגעת באושרו ובחדוות חייו של כל אדם. גם היום ידוע שלא תמיד הברכה מצויה בדמי האבטלה. המובטל הוא אדם מושפל ומוכה, ודרך קצרה עוברת אל השקיעה בייאוש וההתמכרות לטיפה המרה…
צדקה חוץ-ממסדית
גם מתנת החינם אינה מובטחת לו לעני. התורה אינה מציעה ביטחון סוציאלי לאדם כלשהו. מערכת הגבייה היא מקומית וקטנה. שם "כולם מכירים את כולם", ולכן לא צריכים לעבוד לפי קריטריונים "מרובעים" וקבועים. להפך, הקריטריון המרכזי הוא הצורך הסובייקטיבי של הנזקק, הנקבע על ידי היכרות אישית, "די מחסורו אשר יחסר לו", באופן אישי ופרטי (רמב"ם הלכות מתנות עניים ז, ג). במערכת כזאת יזכה הפרזיט מן הסתם ל"מתנה מועטת", כדי לצאת ידי חובה, ואילו הנזקק הבא לשקם את חייו, יזכה, בדרך הטבע, לסיוע מסיבי.
לעומת זאת, מערכת ארצית גדולה אינה יכולה להתאים את עצמה לצרכיו הייחודיים של הנזקק. היא קובעת קריטריונים כלליים, ואז גם הפרזיטים זוכים להיות שותפים מלאים בחלוקתה של ה"עוגה". במקרה זה נוצר תמריץ להיכלל בקריטריונים של הזכאות ולא כדי לצאת ממעגל העוני. ביציאה ממעגל זה כרוכים סיכונים ויש המתפתים להעדיף "ציפור אחת ביד" מאשר "עשר על העץ". כך יכולים אנו למצוא דורות של נזקקים השוקעים יותר ויותר במנטליות של עוני, מצוקה וחוסר אונים. על כן מציעים מחקרים חדשים להוריד את רמת המעורבות של המדינה בסיוע לפרט, ולהשקיע יותר מאמצים ומשאבים בפיתוח של אגודות וולונטריות, על ידי עידוד, הדרכה ועזרה אחרת.
כך יכולים אנו למצוא דורות של נזקקים השוקעים יותר ויותר במנטליות של עוני, מצוקה וחוסר אונים. על כן מציעים מחקרים חדשים להוריד את רמת המעורבות של המדינה בסיוע לפרט, ולהשקיע יותר מאמצים ומשאבים בפיתוח של אגודות וולונטריות, על ידי עידוד, הדרכה ועזרה אחרת.
מתנות העניים מפרי האדמה
גם מתנות העניים של החקלאי מבטאות את אותה גישה המטילה אחריות רבה על העני עצמו. באף אחת מן המתנות אין חובה על החקלאי להביא את הפרות אל ביתו של העני. במצוות לקט, שכחה ופאה-הדבר אסור מצד הדין. "לא תלקט לו לעני" (רמב"ם מתנות עניים א, ח). העני נדרש לטרוח ולאסוף בעצמו את מתנותיו. הוא הדין גם בשמיטה. כל הפירות מופקרים לכל הקודם. ואם העני לא יתאמץ להגיע ראשון, עלול הוא לשוב לביתו בידיים ריקות. המתנה היחידה שיכולה להיות מובאת לביתו של העני היא מעשר עני. אך גם שם יש דין של "מעשר עני בגורן" שבו כל הקודם זוכה; ורק כאשר מתקיימים תנאים מסויימים קורה שבעל הבית רשאי או נדרש לקחת את המעשר לביתו ולחלק אותו שם לעניים (רמב"ם מתנות עניים ו`,י`). גם שם אין העני יכול לסמוך על כך שהוא זה שיקבל את המעשר, ולכן עדיף לו להתאמץ ולהגיע אל הגורן כדי לקחת בעצמו. כך נדרש העני לצאת מן האפטיות המאפיינת מצב סוציאלי קשה, ולנקוט יוזמה ומאמץ באופן עצמאי. כך ייאלץ לצאת מן המנטליות של העניות, ובכך ימצא את הדרך לשקם את עצמו.
תשלומי ההעברה
במסגרת מאמר זה, מבקש אני לחרוג מן המסגרת התורנית של הדיון, ולהעלות נקודה נוספת. המחקרים העדכניים על מצב העוני בישראל, מעידים על כך ש"תשלומי ההעברה" (קרי: כספים הנגבים מן העשירים באמצעות מיסים ומחולקים לעניים באמצעות קיצבאות שונות) אינם משיגים את מטרתם בטווח הארוך. הם נותנים מענה לטווח קצר, אולם מנציחים את העוני. יש המאשימים את הממסד בכך שהוא מנציח את קיומו ומעמדו הציבורי על ידי הנצחת קיומם של הנזקקים לשירותיו. גם אם אין ממש בהאשמה זו, התוצאות מדברות בעד עצמן. המחקרים מורים על כך שישנם שני דברים אפקטיביים לביעור העוני. על האחד עמדנו בראשית דברינו, והוא: השכלה. אולם ישנו גורם שני, שאינו פחות בחשיבותו, והוא: מדיניות אכלוס. דהיינו: אם משפחות מאיזורי מצוקה מעתיקות את מגוריהן לאיזורי רווחה, ולחילופין, אם מספר משמעותי של משפחות מבוססות מתיישב באיזור
מצוקה – חל שינוי חיובי בולט במצבם של העניים השותפים למהלך, כקולטים או כנקלטים. מטבע הדברים, מהלך כזה – של נדידת אוכלוסין – הרבה יותר קשה לביצוע מאשר התמקדות בשיפור רמת השכלתן של השכבות החלשות (אם כי הוא משפיע על כך באופן מכריע). בעניין זה יש מקום גדול לציונות הדתית לומר את דברה, וזאת בעזרת שניים מן המפעלים הגדולים שלה: ההתיישבות ביש"ע והגרעינים התורניים.
חלק גדול מיישובי יש"ע, בעיקר העירוניים והגדולים שבהם, פתחו את שעריהם לקליטת משפחות משכבות המצוקה. בחלק מן המקרים נעשה הדבר בכוונת מכוון (זכות ראשונים שמורה לרב משה לווינגר, שקבע את העיקרון הזה כמדיניות מובילה בקליטת משפחות בקרית ארבע בשנותיה הראשונות). בחלק אחר מן המקרים אירע הדבר כאילו במקרה, כתוצאה מן המחירים הנמוכים של הדירות בהתיישבות. כך או כך, ההתיישבות ביש"ע תרמה תרומה משמעותית להוצאתן של מאות, ואולי אלפי משפחות, ממעגל העוני.
המהלך המשלים הוא הגרעינים התורניים (ומאד לא מפליא, שבין חבריהם ניתן למצוא מספרים גדולים ובולטים של בני הדור השני ליישובי יש"ע). אמנם רוב הגרעינים עדיין קטנים, אולם השפעתם על סביבתם כבר ניכרת, לא רק בתחום הפעילות התורנית המובהקת אלא גם בהשפעה גלויה על מערכת החינוך ובהשפעה סמויה על מצבה של האוכלוסייה הגרה בסביבתם. היה ונזכה לראות את הגרעינים התורניים גדלים בקצב מהיר עד כדי יצירת קהילות גדולות המשתלבות בסביבתן, נמצא את עצמנו תורמים עוד תרומה מכרעת להוצאתן של עוד משפחות רבות ממעגל המצוקה.
סיכום
בדורות האחרונים נעשו נסיונות שונים לבניית חברה שוויונית. דומה שאלה לא עלו יפה. האימפריה הסובייטית קרסה. בארץ, שרויה התנועה הקיבוצית במשבר אידיאולוגי וכלכלי. המשטר הכלכלי הסוציאל-דמוקרטי, הנהוג במדינות מערב אירופה ואף במדינת ישראל, פונה יותר ויותר לכיוון קפיטליסטי קיצוני ודורסני. למעלה ממאה שנה שלטו רעיונות סוציאליסטיים בכיפה. מיליוני בני אדם נמשכו אחריהם. רבבות הקדישו את חייהם למענם. גם רבים מבני עמנו הפנו עורף לתורת ישראל והמירו אותה ב"תורתו" של מרכס. רבים אחרים עמדו ושאלו: מה יש לה לתורת ישראל לומר בשאלות אלו המנסרות בחללו של עולם? דומה כי עתה עומדת לרשותנו פרספקטיבה רחבה להתבונן על כך. ועל כן חובה גדולה מוטלת עלינו לבדוק את דרכה של תורה בשאלה גדולה זו (לאחר השלמת הוצאתם לאור של ארבעת כרכי "עין אי"ה" ושלושת כרכי "שמונה קבצים" עם ה"מפתחות לכתבי הראי"ה" נפתחה הזדמנות לחקור מחדש את שיטתו של מרן הרב קוק זצ"ל בשאלת הצדקה והצדק החברתי, והדור ממתין למי שיואיל להרים את הכפפה).
עבודה רבה לפנינו, הן במחקר ההלכתי התורני, הן במחקר המקצועי-מדעי והן בבדיקת השטח, כדי ליצור מערכת חדשה של צדק וצדקה, אהבה וחסד, אשר תצמיח חברה בריאה, אוהבת ותומכת, נותנת וגומלת חסדים, אשר תהיה אור לגויים ומופת לעולם כולו.
עבודה רבה לפנינו, הן במחקר ההלכתי התורני, הן במחקר המקצועי-מדעי והן בבדיקת השטח, כדי ליצור מערכת חדשה של צדק וצדקה, אהבה וחסד, אשר תצמיח חברה בריאה, אוהבת ותומכת, נותנת וגומלת חסדים, אשר תהיה אור לגויים ומופת לעולם כולו
