החינוך המוחרג / אפרת ויינברג

 

ניהול בית ספר לחינוך מיוחד הוא אתגר. בימי הקורונה, האתגר הזה מועצם והופך להיות סערה בלב ים. יומן מסע שנע בין ימים של בהירות ללילות של חרדה, בין רגעי הידיעה לחוסר הוודאות, בין רגעי החושך לאור שמפציע.

פנו אלי בבקשה לשתף במה עובר על מנהלת ביה"ס של החינוך המיוחד בימים טרופים אלו. מציפות אותי תמונות של מורכבות, של גלים עולים ויורדים. רגעים של חוסר אונים, רגעים של הנאה מגילויים חדשים על עצמי, או על אחרים שהולכים איתי יד ביד לאורך כל הדרך. אותם אנשים שהם גלגלי הצלה עבור היומיום שלי בהשטת ספינת ביה"ס המיוחד שלי. המשפחה שלי, מאה אנשי הצוות שלי שהם מתנה עבורי. כל אחד בדרכו עולה על גל, זורם עם גל והיום נצבע בדגל לבן, אדום או שחור לפי הגלים שמגיעים אלי מהם. מנווטת בין גבהים שונים של גלים כדי לייצב את הסירה. החינוך המיוחד מוחרג, חריגים בלאו הכי, מה חדש? אבל זה הייחוד שלנו. מניפה משוט על שיח בתקשורת, וממשיכה להבין שהמציאות מכתיבה את הפעלת בית הספר ונחפש ביחד את הדרך הכי נכונה לעשות זאת.

אז אני חושפת את המילים האישיות לציבור. מגלה את הטלטלות שאני עוברת.

סגר ראשון

הנגיף משתולל, מה זה אומר לגבי התלמידים שלנו? הם כל כך מורכבים מבחינה בריאותית, מה עושים? איך מבצעים למידה מרחוק לתלמידים שאינם עצמאיים? כיצד מאפשרים להם קבלת טיפולי פיזיותרפיה המשמעותיים לרווחת חייהם? ובבית אין להם את הציוד שהם צריכים – עמידונים, הליכונים ייחודיים ועוד ועוד.

לילה של נדודי שינה, מחשבות טורדניות מציפות זיעה קרה של דאגה, שלא נאמר חרדה. תמונות של תלמידים עולות ומחליפות אותן דמויות של אנשי צוות. בעצם גם אנשי הצוות – סייעים וסייעות, מורים ומורות, מטפלים ומטפלות – גם הם עם פוטנציאל סיכון, גם להם יש משפחות, הורים וילדים. כיצד מגייסים אותם לנוע בין אחריות למשפחה לבין דאגה לתלמידים שלהם?

לילה של נדודי שינה, מחשבות טורדניות מציפות זיעה קרה של דאגה, שלא נאמר חרדה. תמונות של תלמידים עולות ומחליפות אותן דמויות של אנשי צוות. בעצם גם אנשי הצוות – סייעים וסייעות, מורים ומורות, מטפלים ומטפלות – גם הם עם פוטנציאל סיכון, גם להם יש משפחות, הורים וילדים. כיצד מגייסים אותם לנוע בין אחריות למשפחה לבין דאגה לתלמידים שלהם?

שקט ברחובות. אסור לצאת, אבל מותר לטפל באנשים עם צרכים מיוחדים. יצאתי לבית הספר. עוברות ניידות משטרה ומתנחמת בתלוש משכורת שאיתי שיוכיח שאני מנהלת בית ספר חינוך מיוחד. בתוכי מתנהל שיח – אם אציג את עצמי לשוטר, הוא יאמין, ואם לא? בטח יאמין. דקות של מתח. הגעתי. בית הספר מיותם מאנשים. תחושה כבדה ומוזרה. שוטטתי בין החדרים השונים, אספתי ציוד ששייך לתלמידים או כזה שסוכם עם ההורים של התלמידים שנכון שיגיע לביתם. מעמיסה את הרכב שלי ויוצאת לחלוקה בבתי התלמידים.

שעות של שיחות בטלפון עם אנשי צוות, הורים, קולגות, פיקוח. התיידדות עם הזום. עוד ישיבות והרבה תכניות למתן מענה. גיוס הצוות ברמה המנטלית והבטחה שנמשיך לעשות הכי טוב בתנאים האפשריים. מגלה שאני זורעת זרעי בטחון בצוות ומבקשת מהם את הבירור היומיומי עם ההורים לשלום התלמידים, והצוות קולט לתוכו ומשקה בחדווה את הזרעים. מזהה שהחרדה של רובם הופכת אט אט למקור של עשייה.

קבוצת הוואטסאפ של הצוות קודחת. שולחים רעיונות לפעילויות. סרטונים שהכינו לתלמידים. מציפים ברעיונות לפעילויות מרחוק. עולה גם תסכול. יש הורים שלא מצליחים להתפנות לעשייה משותפת עם התלמידים בבית. לשם מה כל המאמץ שלנו? קולטת גם את הדאגה של הצוות ואת הכעס של ההורים על המצב, אבל יש כאלה שמביעים אותו על הצוות, עלי.

שטה בין הגלים של חדוות העשייה של הצוות לבין דאגה לפרנסה של הסייעות והסייעים, אותם הוציאו לחל"ת, תוך מעקב אחרי שלום התלמידים. שטה בכבישים כדי להמשיך ולחלק ציוד… ואיזה כיף חוזרים.

קפסולות

חזרנו לביה"ס, נאחזים בקפסולות שישמרו על הבריאות שלנו. מרחוק מראים לתלמידים מי אנחנו מאחורי המסכה אבל לא יכולים לשמור על 2 מטר. מנסה ללמוד איך שומרים על הצוות, על התלמידים. נאחזים עכשיו בשקפים. רוכשים לצוות שקפים לפנים ובגאווה מדביקים את לוגו ביה"ס עליהם.

הלילות לא הופכים לקלים יותר. הספינה כבר בלב ים. סוג של שגרה מתוחה נבנית בביה"ס, אבל עדיין במתח של עשייה. נהיה ב-doing, זה עושה טוב. יש כפפות, יש מסכות, יש שקף, יש מגע בתלמידים – אי אפשר שלא. חייבים להחליף להם, להאכיל, למתוח להם שרירים, לצחוק איתם, לשמח אותם ולתת להם עניין ותוכן. נכנסנו לזרם נעים ומקדם. מקיימת שיחות עם הצוות ועולים כיוונים של עשייה, עולים הקשיים והדילמות, אבל שטים.

מערבולת. עלינו על שרטון. המחלה נכנסה לביה"ס. איפה כשלתי? כל כך הקפדנו. אני מחליטה להתמסר לתנועות המערבולת. לא נלחמת. אני עצובה וחרדה שמא יגרם נזק לתלמידים ולאנשי הצוות. חלילה ותלמידים עם בעיות נשימה יפגעו. מפחיד לי. העזרה מגיעה דווקא מנציג פיקוד העורף שבודק איתי טלפונית את שרשרות המגע. האבסורד שבדבר הוא שדווקא השרשרת הזו היא כמו שרשרת הצלה מבחינתי, נחלצתי מהמערבולת לעשייה. מעריכה מחדש את המצב. מחליטה שלא טובעת בים הדיווחים כי הים שלי אחר. הים שלי מחפש דרך לפתוח דף חדש, דף אחר. אחר כך כבר השיחות עם נציג משרד הבריאות ופיקוד העורף הופכות תכופות – אני לומדת לשאול אותם את כל השאלות המטרידות. לפעמים תשובותיהם הן אי של שקט, לפעמים סערה חדשה. כשאני יוצרת איתם קשר הם כל כך משתדלים לעזור לי, גם כשהפניות לא קשורות לשרשרת שהם אמונים עליה. הקשר איתם מנחם ונותן כוחות.

מערבולת. עלינו על שרטון. המחלה נכנסה לביה"ס. איפה כשלתי? כל כך הקפדנו. אני מחליטה להתמסר לתנועות המערבולת. לא נלחמת. אני עצובה וחרדה שמא יגרם נזק לתלמידים ולאנשי הצוות. חלילה ותלמידים עם בעיות נשימה יפגעו. מפחיד לי. העזרה מגיעה דווקא מנציג פיקוד העורף שבודק איתי טלפונית את שרשרות המגע. האבסורד שבדבר הוא שדווקא השרשרת הזו היא כמו שרשרת הצלה מבחינתי, נחלצתי מהמערבולת לעשייה.

אחרי הבידוד

בית ספר שוב סגור. הנגיף לא מוותר עלינו. האוטומט עובד. הצוות בקשר עם ההורים והתלמידים. רמת התפקוד הטכנולוגי עלתה בקרב הצוות. שאלות מציפות, זום ועוד זום. איזה יופי שנגמר הבידוד.

אנחנו חוזרים לקפסולות חדשות. חלוקה חדשה של הצוות. יחד עם החלוקה החדשה מגיע תסכול של שינוי מערכת. חייבים לבנות מערכת מדי יום. ג'אגלינג אמיתי. לא כל אנשי הצוות יכולים להגיע, ילדיהם הרכים בבית, הוריהם המבוגרים מתגוררים בבתים של אחרים, עוד איש צוות נחשף לחולה, אנשי צוות מבודדים ולמרות הכל אני חייבת להמשיך עם התנאים המשתנים. רגע רודף רגע ובסערות יש גם שגרה שהיא חובה. איך עושים הכל ביחד?

אני מחפשת את הרוגע בהרצאות על מקומות בעולם. כמה מרגיע לשמוע על סינגפור, על מבצרים בספרד ועל תבשילים בטוסקנה. מחפשת את הסדרות בטלוויזיה להפוגה ולהתנתקות מהטלפון הנייד. בני משפחתי ספק צוחקים ספק מודאגים ממליצים לי על תכניות גמילה.

כל תלמיד שחוזר לשגרה החובקת את המוכר, החדש ואת המפתיע לטוב ולרע משמח אותי. תלמידים חדשים מעוררים בי את הסקרנות והרצון למצוא את הדרך אליהם. עדיין לא כל התלמידים בבית ספר. זה ברור. מנווטים ברצון לתת מענה לתלמידים שבבית, לתלמידים שבבית הספר, ולצוות שמלמד מרחוק או שלא יכול להמשיך ללמד.

אני עסוקה בחיפוש האיזון בין הקולות של התמהים על ההחלטה לפתוח את החינוך המיוחד ולעיתים בוטים מאוד באמירותיהם לבין הקולות שבעד. נעה בין הקצוות. לרגע זה נכון, לרגע לא. השיחות עם הצוות וצוות התמיכה הרגשית עוזרים לי ונותנים לי כוחות.

כל תלמיד שחוזר לשגרה החובקת את המוכר, החדש ואת המפתיע לטוב ולרע משמח אותי. תלמידים חדשים מעוררים בי את הסקרנות והרצון למצוא את הדרך אליהם. עדיין לא כל התלמידים בבית ספר. זה ברור. מנווטים ברצון לתת מענה לתלמידים שבבית, לתלמידים שבבית הספר, ולצוות שמלמד מרחוק או שלא יכול להמשיך ללמד.

לילות של תנודות, ימים בהם מגלה את עצמי מחדש לצד התמודדות עם מצבים שצצים מתוך שגרה אחרת. מוסיפה את ספרו של ויקטור פרנקל "האדם מחפש משמעות" לצד הספרים שעל השידה ליד מיטתי. גומעת שוב את התמונות שהוא צובר מהן כוחות ונאחזת בפוטנציאל החיובי שבי ובזה שמוצאת באנשים שסביבי. אני חוזרת כל הזמן לעוגן הזה, גם אם מה שחיובי הוא רק טיפה, פרנקל נותן לי הכוחות לראות שם אוקיינוס. האנשים שסביבי נותנים לי אמונה שלמרות המשברים ולצד הקורונה עלינו לנתב דרכים, לחשב מרחקים חדשים, לנסות ולחפש את החוויה שבעשייה האחרת שלנו.

 

*אפרת ויינברג היא מנהלת בית הספר "אגם", המיועד לתלמידים עם מוגבלות שכלית־התפתחותית בינונית וקשה.