ביקשתי מסוזן שתסביר לי מדוע היא רוצה שאטפל במקרה של שושי, שבעלה מוכן לתת לה גט, ואיך המקרה הזה קשור לארגון שלנו. הרי מטרת ארגון 'יד לאישה' היא לטפל במקרים של מסורבות גט, כאשר צד אחד מבקש גט והצד האחר ממאן לשתף פעולה. סוזן הסבירה ששושי היא אכן לא 'מסורבת גט' במובן הרגיל של המילה, אבל 'אישה הנמצאת במקלט לנשים מוכות', כך אמרה, 'היא כנראה אישה מוכה!'. תהיתי ממתי אנחנו מייצגות נשים רק משום שהן מוכות, וסוזן הודתה בפניי שאני צודקת אך לא הוסיפה. הבנתי שהוויכוח הסתיים.
שום דבר לא הכין אותי למה שראו עיניי בפגישה שנקבעה כבר לאותו שבוע. למשרד נכנסה אישה כבת ארבעים שנראתה כבת שבעים: חסרת שיניים, עורה מקומט ולבושה סחבות. לשושי לא הייתה משפחה, לא בית, לא עבודה ולא כסף. כבדרך אגב היא סיפרה לי שהיא צריכה לעזוב את המקלט לנשים מוכות ואין לה מושג לאן תלך.
הוצפתי בסחרחורת של מחשבות ורגשות. כאב לב וחמלה על האישה האומללה שאין לה ילדים ואין לה משפחה בעולם; תהיתי, כיצד היא משלמת לאוטובוס; לאן היא בכלל נוסעת; ממה היא מתקיימת; כיצד חיים ההומלסים במדינה ומי בעצם אחראי על רווחתם; בתוכי כבר התחיל להתגנב הרצון האלטרואיסטי לאסוף אותה לביתי, להציל אותה; ומיד הופיעה כנגדו בהלה קלה – אולי היא תגנוב את חפציי? ושמא לא תרצה לעזוב… אוי, איזו אישה איומה אני. לפניי עומדת אישה כה אומללה ואני עסוקה בשמירת רכושי…
שושי הבהירה לי מיד בתחילת השיחה שהיא מבקשת ממני רק דבר אחד: ליווי לבית הדין הרבני האזורי כדי לקבל גט מבעלה. השתדלתי להחניק את אנחת הרווחה שנפלטה מפי. אני מודה, לא הצלחתי להבין איך אישה במצב כה עגום עסוקה בעיקר בגט שלה, אבל שושי הבהירה לי שוב ושוב שקבלת הגט והשחרור מבעלה חשובים לה מאוד, גם אם היא עדיין לא יודעת מה תעשה והיכן תחיה לאחר מכן.
שושי גוללה באוזניי את סיפורה הקשה: בעבר היא הייתה שרויה בזנות ונישאה למי שהיה הסרסור שלה. הם היו נשואים שנים רבות, אך לא היו להם ילדים. מזה זמן רב היא מבקשת להתגרש ולסיים את מערכת היחסים העכורה שהייתה ביניהם, אך בעלה לא ניאות לשחררה. כעת, כשהבעל מרצה עונש מאסר על פשעיו השונים, נקרתה בדרכה ההזדמנות: נאמר לו שאם ייתן לשושי גט, הוא יוכל להשתחרר מוקדם מן הכלא. סיטואציה זו הזכירה לי את סיפורה של חנה, שחיכתה עשרים שנה לגט, וקיבלה אותו בסופו של דבר בזכות תנאי דומה שהציב שירות בית הסוהר לניכוי שליש. מפאת כבודה של שושי לא אפרט את המעשים שעשה בה בעלה וסרסורה; די אם אומר שהיא מיררה בבכי כאשר תיארה בפניי, מבלי שביקשתי, את הדרישות המיניות שלו ממנה כדי להגיע אל סיפוקו, ואת דרישותיו ממנה, גם כשהיה בכלא, למכור את גופה באופן משפיל, כדי להרוויח כסף שיממן את הסם שלו.
מסיפורה של שושי עלה שבעלה איננו מסרב לתת לה גט כעת, ולכן לא היה כל צורך להגיש נגדו כתב תביעה שיתאר בפרוטרוט את חייה עמו. אך בכל זאת שושי העדיפה להעלות את עיקרי טענותיה על הכתב, כדי להיות מוכנה לאפשרות שהבעל יתחרט. הבנתי שיש לי תפקיד חשוב ומשמעותי בצומת זה של חייה. נראה היה שהיא כמהה לספר את סיפורה, לעמוד מול שלושת הדיינים, בערכאה שיפוטית מכובדת, ולגולל בפניהם את קורותיה כדי להרגיש, ולו במעט, שיש דין ויש דיין! שמה שנעשה במשך השנים זוכה לאוזן קשבת ולצדק, ולכל הפחות היא ביקשה לקבל אישור ותוקף בכך שתספר זאת לי, המייצגת בעיניה את הממסד, ותראה את הדברים מודפסים על נייר ומתויקים בקלסר.
חשתי שאין לי כלים נפשיים להתמודד ולהכיל את סיפורה של שושי אשר פירטה באוזניי תיאורים קשים על מה שעולל לה בעלה. בקורס טוענות רבניות לא הכינו אותי למקרה כזה. ניסיתי להיות שם בשבילה, להתמודד עם בכייה, עם סיפורה, עם עליבותה, עם הידיעה שאין ביכולתי לפתור אפילו מעט מצרותיה. הוצפתי חמלה כלפיה ותחושת חוסר אונים שערערה אותי. נסחפתי לסיפורה ולחייה. בשלב מסוים במהלך השיחה עמה התעשתי; לפתע עלתה בי התובנה האכזרית שאני חייבת להתרחק משושי ומסיפורה כדי למלא את תפקידי ולעזור לה, שאם לא כן המעמסה הרגשית תקשה עליי לעשות את המוטל בתיק שלה ולסייע לה כאשת מקצוע.
גייסתי את כל כוחותיי כדי לחסום את שושי מלהיכנס ללבי ולנפשי, כמובן מבלי לפגוע בה ובמטרה להצליח להעניק לה את השירות המקצועי שביקשתי בכל מאודי לתת לה. תפקדתי כאוטומט, הכנתי את המסמכים המודפסים בניילונית ואפשרתי לה לדבר תוך שאני מהנהנת מדי פעם – אך המחסומים לא הועילו לי, למרות הגישה המקצועית שניסיתי לאמץ, שושי התגנבה ללבי והתנחלה בנפשי.
ימים אחדים לאחר הפגישה הגענו לבית הדין, לדיון שנקבע כבר קודם לכן. הבעל הוכנס לאולם הדיונים כשהוא אזוק ברגליו ומלווה בשני שוטרים. הכרחתי את עצמי להסתכל לתוך עיניו, להבין מול מי אני עומדת, ולשדר לו שאין בי כל פחד או חשש ממנו. אך ככל שניסיתי לא עלה בידי לתפוס את מבטו. דמותו הייתה רחוקה מאוד מכפי שדמיינתי: איש קטן וצנום, פניו חרושי קמטים ועיניו מביעות תדהמה – האם הוא מבין היכן הוא נמצא? מי יושב מולו? מה מטרת הדיון? עיניו ריצדו במהירות מצד לצד ופיו פלט שברי מילים בלתי מובנות. לא הייתה שום תקשורת בינו לבין הסביבה. בשלב מסוים הוא התפרץ בהתקף זעם, צעק והשתולל, חירף וגידף תוך שהוא שולח ידיו ורגליו לכל הצדדים. המחזה היה קשה.
אף אחד לא הבין על מה הוא צועק, מה הוא רוצה, אך לכל הנוכחים בחדר היה ברור שאי-אפשר להתקדם בהליך הגירושין מבלי שהבעל יבטא רצון חופשי למתן גט. לפיכך כולנו – הדיינים, המזכירים, השוטרים, וגם שושי ואני – ניסינו לעשות הכול כדי להרגיע את הבעל ולרצותו. הדיינים מחלו על כבודם, ירדו מן הבמה המוגבהת ונעמדו לידו. הם דיברו אליו לאט, בשקט ובעדינות, כפי שמדברים לילד קטן – הוציאו את שושי ואותי והכניסו אותנו בחזרה, הכול על פי מצוותם כשחשו שהנה צץ אות או סימן הכרה מן הבעל, אך לשווא. הבעל לא שיתף פעולה במאומה.
הסיטואציה הייתה מביכה למדי. הדיינים לא הצליחו להביא את הבעל לומר את מה שעליו לומר, ולעשות את מה שעליו לעשות, כדי שהגירושין יתבצעו. דווקא שושי, באופן מפתיע ומוזר, הייתה שקטה. כאדם שְׂבע אכזבות, היא עמדה במבט חתום, מחכה ומצפה למה שכבר הבינה בחוכמתה שאולי לא יקרה; שנים רבות עם האיש הזה לימדו אותה שאין מקום לפתח ציפיות ושאין לה כמעט שום יכולת לשנות את המציאות האכזרית. לאחר מספר לא מבוטל של ניסיונות מצד הדיינים, הם נכנעו והכריזו: 'תבואו מחר שוב'. כמותם גם אני ידעתי, שהחשש האמיתי אינו מכך שהבעל אינו משתף פעולה, אלא בעיקר מכך שהוא נכלל בקטגוריה ההלכתית של 'שוטה' אשר אינו כשיר לתת גט. במקרה כזה, האישה עלולה להישאר עגונה לעד. חזרתי הביתה במתח עצום; חייה של שושי תלויים לחלוטין באדם הבלתי הצפוי הזה.
כאשר חזרנו למחרת בבוקר לבית הדין האזורי, הבעל היה רגוע הרבה יותר. הוא אמר את מה שהדיינים ביקשו ממנו להגיד ועשה את מה שביקשו ממנו לעשות, והכול התנהל בשקט מופתי. לא שלא היו מהמורות קטנות בדרך שעצרו לרגע את הנשימה, אבל זה היה דבר שבשגרה; הרי כל דבר של מה בכך יכול לטרפד את הגט – אופן איות השם (בכתיב מלא או בכתיב חסר); דיו שנמרח על הקלף ומצריך להתחיל הכול מחדש; שעה מאוחרת מדי כדי להתחיל במלאכת הכתיבה; סופר גטין שמחליט ללכת הביתה; וכמובן, דרישה חדשה של הבעל שצצה רק ביום הגט. כל אחד מן הדברים הללו עלולים לעכב שוב את חייה של האישה, והדברים קרו.
למזלנו, כל זה לא קרה ביום זה. בקושי רב חזר הבעל אחרי מילותיו המסובכות של הדיין, אך העיקר היה מאחורינו. במשך שעה ארוכה ישבנו במסדרון והמתנו לכתיבת שטר הגט, ושוב נקראנו פנימה ללשכה. הדיינים הורו לבעל ולאישה לעמוד זה מול זה. שושי הצמידה זרת לזרת כנדרש, ופרשה את כפות ידיה לעבר הבעל, כדי לקבל את הגט מידו.
טקס הגירושין היהודי מבוים בדרך מסוימת, מעין 'הצגה', המבטאת את יחסי הכוחות של השותפים בו. האופן שבו נדרשת האישה לעמוד כדי לקבל את כתב שחרורה מכבלי הנישואין, מזכיר לי לעתים את האופן שבו היו מקבלים משרתים או עבדים, בתקופות רחוקות ובארצות אחרות, את כספם. כשהתגוררנו בדרום אפריקה, התעקשה פרינסס, העובדת השחורה שהעסקנו בת השבט האפריקני 'קוזה' (בכל בית יש סוכנות משק בית), לקבל את משכורתה החודשית בטקס שבו היא מחאה כף אל כף בחוזקה, תוך כדי קידה והרכנת ראש, ואז פתחה את ידיה לרווחה בליווי צחקוקי שמחה או מבוכה. או אז רונן היה מניח בידיה את השטרות שלמענם עמלה במשך חודש שלם. האופן הטקסי שבו התעקשה פרינסס לקבל את כספה, סימל את המשך קיום ההייררכיה החברתית בדרום אפריקה – היא לא 'סתם' מקבלת משכורת בעבור עבודתה; היא הקטנה, עומדת בפני אדם גדול, המעסיק, בעל הכוח, הכסף והשררה, אשר מעביר כסף מידו לידה. בדומה לכך, בטקס הגירושין, האישה היהודייה עומדת מול הבעל, פורשת את ידיה במעין תחינה, והוא המעניק לה, מרצונו הטוב, את החופש שלה באמצעות גט.
הבעל הניח אפוא את הגט על ידיה הפרושות של שושי וחזר על מילותיו של הדיין: 'הרי את מותרת לכל אדם'. שושי צעדה ארבע אמות בחדר כשהגט קרוב לגופה, מתחת לבית השחי, ואחר כך מסרה אותו בחזרה לדיין והעניין בא על סיומו. לא יכולתי שלא להרהר בציניות של המעמד – בית הדין והאישה מחכים למוצא פיו של מי שהיה סרסורה של אשתו, על מנת שיתיר אותה לכל אדם! איזה כוח עצום נותנת היהדות למילים ולאמירה של הגבר: רק באמירה זו הוא יכול לשחרר אותה לחופשי, כפי שרק באמירת 'הרי את מקודשת לי', תוך ענידת טבעת על אצבעה בפני שני עדים, הוא קשר אותה אליו.
הרכנו ראש, בעיניים דומעות הודינו לדיינים ולבעלי התפקידים האחרים, ושושי יצאה לחופשי, הישר למסדרון ולעולם שבו אף אחד לא חיכה לה. שושי הודתה לי בחיוך גדול חסר שיניים, פסענו יחד החוצה ודרכינו נפרדו לתמיד.
*
האם סיפורה של שושי הוא סיפור על מסורבות גט או עגונות? מצד אחד, בהיבטים מסוימים הוא דומה לסיפורה של חנה[1] – אישה קשת יום, שבעלה יושב בכלא ומבקש לשפר את מצבו ולהשתחרר תמורת מתן גט. לעומת מקרים שבהם ליוויתי נשים במשך שנים רבות, הקשר שלי עם שתי נשים אלה היה קצר מאוד וכלל שלושה מפגשים בלבד – מפגש היכרות, דיון בבית הדין האזורי, ויום סידור הגט.
אבל במחשבה שנייה, הסיפורים שונים זה מזה במהותם. בסיפור של חנה, הבעל, שרצה להשתחרר מהכלא ולכאורה ידו הייתה על התחתונה, הצליח להתל בבית הדין ולהכתיב תנאים בלתי מתקבלים כתנאי למתן הגט, וזאת אף שלפי הקריטריונים ההלכתיים אפשר היה להוציא פסק דין לחיוב גט. אך הדיינים, במקום לפעול לטובתה, תמכו בבעל ונתנו לו להבין שדרישותיו הבלתי הגיוניות הן לגיטימיות. במו ידיהם הם ניסחו וכתבו הסכם פוגעני ודרשו מחנה האנאלפביתית לחתום עליו ללא ייצוג. במקרה של שושי, אף צד לא ביקש או הציב תנאים לגט ולא ניסה להפיק רווחים מהמצב; הקושי היחיד היה חוסר יציבותו של הבעל ואי-שיתוף הפעולה שלו. במקרה הזה הדיינים התנהלו בעדינות ובחוכמה מול הבעל הבעייתי ועשו ככל יכולתם כדי לדרבן אותו. ועדיין, סיפורה של שושי ממחיש את האבסורדיות של המצב, ומחדד את התלות המוחלטת של בית הדין והאישה ברצונו החופשי של הבעל. אכן, מבחינה מסוימת כל סיפורי סרבנות הגט דומים זה לזה: בכולם ניגש בית הדין בדחילו ורחימו אל הבעל, כדי שיואיל בטובו לשחרר את האישה המבקשת את חירותה.
התלות של האישה באיש מובנית בתוך כללי הלכות הקידושין. הבעל מקדש את האישה – ובלשון ההלכתית 'קונה אותה'; והיא מקודשת על ידו, ובלשון ההלכתית 'קנויה לו'. זה משמעם העמוק של נישואין כדת משה וישראל, מעבר למשמעויות רוחניות ורומנטיות שנוטים לייחס להם. האישה הנכנסת לחיבור מקודש, מוסרת למעשה את מפתחות הרחם והמיניות שלה לבעלה; מעתה והלאה הוא מושל בה ורק בידו הכוח לפתוח את השערים.
המסקנה שלי היא שלמעשה, סיפורה של שושי אינו 'סיפור קצה' חריג שאינו מייצג; אף ששושי עצמה היא אמנם משולי החברה, ודמותה חריגה ולא נורמטיבית, סיפורה הוא סיפורן של כלל הנשים מסורבות הגט. למעשה, הוא רק מקצין את המקרה השכיח, החוזר בכל המקרים שעברו תחת ידיי כטוענת רבנית: דיינים המחכים למוצא פיו של בעל, רוקדים על פי חלילו ומעניקים לו כוח עצום ולגיטימי בשחרור אשתו מן הנישואין.
לקוח מתוך הספר: מסוף העולם ועד סופו – מסע הייסורים של נשים בבית הדין הרבני, עוד על הספר ראו בקישור זה.
