יד מחבקת וחום ומגע של שפתיים / שירה

 

"הרווקות היא טרגדיה כואבת, מוחצת ומרסקת. היא טרגדיה בכל לילה כשאנחנו נכנסים לבד למיטה והיא טרגדיה במעבר דירה שאנחנו צריכים לעשות לבד. היא טרגדיה כשאנחנו מנסים לשמור שבת בלי משפחה והיא טרגדיה בריק ובחלל ובכמיהה הבלתי מתמלאת. אנחנו נשים וגברים במערבולות של כאב וצרכים. מבוגרים מספיק כדי לנהל משק עצמאי ולקנות רכב, לרכוש דירה, לפתח קריירה, אבל נשארים בחוויות מיניות של בני נוער."

כשהייתי בת 26 הרופאה שלי יצאה לחופשה קצרה, מה שאילץ אותי לקבוע תור אצל רופאה חדשה, שלא מכירה אותי. תוך כדי שהיא שאלה מה כואב לי ואיך היא יכולה לעזור, היא אמרה "אוי. אני גם רואה שלא ביצע בדיקת PAP. אז אני אשלח אותך גם לזה, בסדר?" ואני הסמקתי קצת ואמרתי לה שאין צורך. היא שאלה למה ואמרתי לה "אני לא פעילה מינית ולמיטב ידיעתי, אני לא צריכה".

לרגע היתה שם שתיקה. ואחר כך היא זעקה "מה?", ואחרי ששלחתי מבט שהבהיר שאני לגמרי רצינית היא אמרה לי "אבל. אני לא מבינה. איך זה יכול להיות?". ואני רק מלמלתי שאני רווקה ודתיה ומנסה מאוד לשמור הלכה ושזה מן צירוף מקרים טראגי שכזה.

*

בגיל 27 החלטתי שאני מפסיקה לשמור נגיעה, עם גבולות מאוד ברורים, אבל שאני צריכה חיבוק בעולם הזה ושאם לא – אני פשוט אשתגע. העדפתי את המגע האנושי האסור על פני פנטזיות לא מציאותיות. זו היתה בחירה מודעת. לא יצרית. לא מתוך רגע של נפילה. לא מתוך חולשה. הבנתי שיש גבול לכמה אדם כמה יכול לשרוד בעולם הזה בלי יד מחבקת וחום ומגע של שפתיים.

ורווח לי. מעט. הלב עוד השתוקק לאהבה, אבל הגוף ידע מעט נחת. גיליתי כמה עונג יכול לרפא פצעים, כמה חום גוף ממיס כאב, כמה אני יפה ונהדרת ונחשקת. כמה הגוף שלי משמח.

*

היום אני בת שלושים. בתולה. עדיין. אני כותבת את זה שוב ומסרבת להאמין. אני בת שלושים. בתולה. בת שלושים עם גוף של נערה בת שש עשרה. שלושים היה הרף העליון שהצבתי, אי שם בשנות העשרים. מן רף שכזה שידעתי שאני לא אגיע אליו. שהוא רחוק ולא מציאותי ויקרה אחד מן השניים – אני אמצא את האיש הזה שאני מייחלת לו או שאני אשבר. הרי כמה אפשר להחזיק ככה.

היום אני בת שלושים. בתולה. עדיין. אני כותבת את זה שוב ומסרבת להאמין. אני בת שלושים. בתולה. בת שלושים עם גוף של נערה בת שש עשרה. שלושים היה הרף העליון שהצבתי, אי שם בשנות העשרים. מן רף שכזה שידעתי שאני לא אגיע אליו. שהוא רחוק ולא מציאותי ויקרה אחד מן השניים – אני אמצא את האיש הזה שאני מייחלת לו או שאני אשבר. הרי כמה אפשר להחזיק ככה.

וכבר כמה חודשים שאני אחרי הרף הזה ואילו אני ארצה, יהיה שם מי שישמח לשכב איתי. ואני לא מסוגלת. חיכיתי כל כך הרבה זמן, שאני לא מסוגלת לחשוב שזה יהיה סתם ככה. עם מישהו רנדומלי.

והאמת היא, שאני גם קצת משקרת. כי אני אומרת לכולם שזה כבר לא עניין הלכתי, אלא עניין רגשי – כשאני אמצא זוגיות טובה ונכונה, כי מה אכפת לי כבר הלכה. אבל האמת שזה לא נכון. שמירת הבתולין נטבעה בי חזק כל כך, שאני לא רואה את זה קורה אחרת, אלא בחתונה.

ופעם, בדייט, מישהו אמר לי "את לא נורמלית. זו חוויה כל כך אנושית ובסיסית וראשונית. איך יכול להיות שאת לא חלק ממה שכולנו יודעים. הרי הכל ישתנה בך מהותית אחרי זה", ואני מחיתי. שמה פתאום. זו לא חוויה כל כך מהותית. אבל אז גיליתי שאני נכנסת למלכוד 22. הרי אם זו חוויה לא מהותית – אז על מה בדיוק אני מתעקשת. ואם היא אכן בסיסית כל כך וקריטית – איך יכול להיות שההלכה (ואולי גם אני) מונעת ממני את הדבר הכל כך בסיסי הזה.

לפעמים אני מצטערת ששמרתי נגיעה כל כך הרבה זמן. שהפכתי במו ידי את הבתולין לנושא מיתי יותר ממה שהוא. שאילו הייתי "נופלת" פעם בזוגיות שהיתה לי אז, היום כבר היה כל כך יותר פשוט. אני כועסת על עצמי, שעל אף ראיית עולמי הפמיניסטית, אני עדיין מחזיקה בבתולין כמו משהו קדוש וחשוב וטהור.

ובמשך ימים, אחרי הדייט ההוא, התהלכתי בעולם בבכי ובתחושה שאני פגומה. שאני לא חלק מהחוויה האנושית. שיש נושאים שאני לא יכולה לדבר עליהם, כי מה אני כבר יודעת. כי אני אישה בת 30 עם חלק חסר מאוד בנשיות. כי שמירת הנגיעה ההיא, והרצון הנוכחי שלי לשמור הלכה, פוגעים בי פיזית ונפשית. יותר ממה שאני יכולה לתאר.

(ופעם הרהרתי חצי בשעשוע: יום אחד אני אקפיא ביציות. ואולי אביא ילד לעולם. ואהיה אמא. בתולה.)

*

הרווקות המאוחרת עמוסת טרגדיות – כמו העובדה שכל האחים הקטנים שלי קיימו יחסי מין לפני, שאני לעולם לא אהיה אמא צעירה, שלעולם לא תהיה לי משפחה מרובת ילדים, שאני כנראה לא אזכה לראות את הנינים שלי.

האמת היא, שאני גם קצת משקרת. כי אני אומרת לכולם שזה כבר לא עניין הלכתי, אלא עניין רגשי – כשאני אמצא זוגיות טובה ונכונה, כי מה אכפת לי כבר הלכה. אבל האמת שזה לא נכון. שמירת הבתולין נטבעה בי חזק כל כך, שאני לא רואה את זה קורה אחרת, אלא בחתונה.

הרווקות היא טרגדיה כואבת, מוחצת ומרסקת. היא טרגדיה בכל לילה כשאנחנו נכנסים לבד למיטה והיא טרגדיה במעבר דירה שאנחנו צריכים לעשות לבד. היא טרגדיה כשאנחנו מנסים לשמור שבת בלי משפחה והיא טרגדיה בריק ובחלל ובכמיהה הבלתי מתמלאת. אנחנו נשים וגברים במערבולות של כאב וצרכים. מבוגרים מספיק כדי לנהל משק עצמאי ולקנות רכב, לרכוש דירה, לפתח קריירה, אבל נשארים בחוויות מיניות של בני נוער.

שא-לוהים ישמור. פשוט ככה.

*

אני לא יודעת מה הפתרון. זו האמת. אני מאמינה בערכי המשפחה ומאמינה בהלכה. אני יודעת שזה מורכב לאין שיעור. אז בינתיים אני מתפללת לקב"ה בכל בוקר וערב, בכל נסיעה בודדה לשבת, בכל פרידה, בכל דייט ראשון. אני מתפללת ומתחננת בפניו שיפסיק את הניסיון הזה. את ייסורי הנפש והגוף. שיתן בי שקט ושלווה ואהבה.

שיתן לי להיות אישה.

לתגובות – shira.deot@gmail.com