כשבוחנים את יחס בין האדם הדתי־הלכתי ובין המסורתי, אפשר לחלק אותם לאיש הספר ואיש הסיפור. בעוד שאיש הספר ההלכתי יציב סימני קריאה ויראה את הטקסט כמקור השראה וסמכות, איש הסיפור המסורתי יסתמך על ההיסטוריה המשפחתית והקהילתית.
המִסְפָּר הנעלם
כשהרב קוק ניסח את שלבי הפעולה שלו לקירוב החלוצים בזמנו לתורה ולמצוות, הוא ציין ארבעה שלבים: "כבוד הדת, חיבת הדת, הכרת הדת, וקיום הדת".[i] בבואנו לבחון את הנוסחה הזו למול הציבור המסורתי, היא כמעט מתייתרת. המסורתיים מכבדים את הדת, מתייחסים בחיבה לקיום המצוות ונוהגים כבוד טבעי בבית הכנסת ובזמן הקידוש. המסורתיים אוהבים את הדת, הם נהנים לבנות סוכה ולא יוותרו על השופר בראש השנה. המסורתיים מכירים את הדת, הם שמעו בחייהם לא פעם דרשות רבנים וקראו דבר תורה אחד או שניים. גם את החלק של קיום הדת האדם המסורתי ממלא, לעיתים בהשקעה ניכרת. אם כן, מהי צורת ההתייחסות של המנהיג הרוחני אל הציבור המסורתי באופן שייצור יכולת הזדהות, השפעה ואפילו הפריה הדדית ביניהם? מסתבר שהשאלה הזו היא מורכבת והפתרון שלה חמקמק למדי.
אם נבקש לתאר בצורה פשטנית את החברה הישראלית, בהתאם להגדרה העצמית הדתית, נוכל להסתייע במשוואה מתמטית. במשוואה זו יהיו מספרים המייצגים את הטיפוסים השונים – מאמינים ושאינם מאמינים, אבל המשוואה הזו היא משוואה עם נעלם אחד. אחרי שנעביר לצד אחד את כל מי שמגדיר עצמו כחרדי, דתי או אתאיסט, נישאר בצידה השני של המשוואה עם הציבור המסורתי. המסורתי בהווייתו הוא 'מִסְפָּר מַשְׁלִים' [Plug number], שקשה מאוד (עד בלתי אפשרי) לחשב או להסביר אותו.
אם נבקש לתאר בצורה פשטנית את החברה הישראלית, בהתאם להגדרה העצמית הדתית, נוכל להסתייע במשוואה מתמטית. במשוואה זו יהיו מספרים המייצגים את הטיפוסים השונים – מאמינים ושאינם מאמינים, אבל המשוואה הזו היא משוואה עם נעלם אחד. אחרי שנעביר לצד אחד את כל מי שמגדיר עצמו כחרדי, דתי או אתאיסט, נישאר בצידה השני של המשוואה עם הציבור המסורתי.
הנעלם הזה מכיל קשת שלמה של אנשים, שהמשותף להם הוא הישענות על המסורת שבעל פה כמקור סמכות והשראה. רוב עם ישראל, בכל הדורות, היה שומר מצוות – לא תמיד 'קלה כבחמורה' – מכוח המסורת העוברת מדור לדור. יש מי שהמסורתיות שלו מסתכמת באכילת קניידלך בפסח והימנעות מחמץ ויש מהם שפוקד את בית הכנסת שלוש פעמים ביום. שניהם נשענים על המסורת, אלא שאצל הראשון המסורת דלה ומרוחקת יותר. ככל שהמסורת שלו עשירה בכמותה ומוחשית באיכותה, האדם ניכר יותר כמסורתי.
המסורתי מסרב לקבל הגדרה, בתחושתו היא מצמצמת אותו ופוגעת ביכולת שלו להכיל גוונים רבים. מול כל מי שמנסה להכניס אותו למשוואה מתמטית, הוא יטען את טענתו של הנסיך הקטן כנגד המבוגרים. "מבוגרים אוהבים סְפָרוֹת. כאשר אתה מספר להם שיש לך חבר חדש, לעולם לא ישאלו אותך אודות דברים שבמהוּת. הם לא ישאלו: 'מה צליל קולו?…'. תחת זאת, ישאלו: 'בן כמה הוא?…'. רק כך הם חשים שהם מכירים אותו… אבל אנו, אנו שמבינים את החיים, אין אנו מייחסים חשיבות למִסְפָּרִים".[ii] בכך, המסורתי מקשה עלינו להתנהל מולו ולגבש התייחסות הולמת כלפיו. הקושי האִינְהֵרֶנְטִי הזה והחשש מיחס מוטעה כלפיו, הם שעומדים בבסיס מאמר זה המבקש להציע דרכי התייחסות לתופעת המסורתיות. זאת, מתוך רצון כֵּן למנוע חטאים חמורים יותר כלפיה כמו התעלמות, התנשאות או חוסר הבנה.
הספר והסיפור
במבט ראשוני של רב, מורה הלכה ומלמד תורה, המסורתי מלא בסתירות פנימיות. האבא יכול לחלל שבת בבוקר אבל לא לְאַחֵר בדקה לתפילת ערבית של שבת בבית הכנסת, האמא יכולה להתלבש שלא בהתאם לכללי ההלכה אבל לבקש כשרות מהודרת מהקַצָּב השכונתי, והבן המתבגר שלהם ירקוד במועדון עד חמש לפנות בוקר ומשם ימשיך לסליחות בבית הכנסת השכונתי. לפעמים הסתירה הזו מתעצמת כשאותו אדם פועל כאדם דתי־הלכתי בתחומים מסוימים וכאדם מסורתי בתחומים אחרים. אי אפשר לומר שאנשים רבים כל כך מבולבלים, בורים בהלכה או לחילופין סובלים מפיצול אישיות דתי.
הפתרון לסתירה הזו יכול להישען על משולש ששורשו בספר יצירה. ספר יצירה מדבר על כך שהעולם נוצר ב־"סוֹפֵר, סֵפֶר וְסִפּוּר",[iii] במילים אחרות, התודעה האנושית בנויה על הדמות, התוכן והעלילה. האדם הדתי הקלאסי עוסק – יותר או פחות – בסֵפֶר, בקביעת עיתים ללימוד תורה, בהסתייעות בספרי פסיקה לשם קיום מצוות ובתודעה כללית הרואה בטקסט מקור השראה וסמכות. לעומתו, האדם המסורתי שרוי – יותר או פחות – בסִפּוּר, בעלילה ההיסטורית היהודית (והישראלית); מעשיו נשענים על מנהגים שראה בילדות ואמירות ששמע מקרוביו, וההתנהלות שלו נשענת על דמויות משפחתיות או קהילתיות.
התודעה האנושית בנויה על הדמות, התוכן והעלילה. האדם הדתי הקלאסי עוסק – יותר או פחות – בסֵפֶר, בקביעת עיתים ללימוד תורה, בהסתייעות בספרי פסיקה לשם קיום מצוות ובתודעה כללית הרואה בטקסט מקור השראה וסמכות. לעומתו, האדם המסורתי שרוי – יותר או פחות – בסִפּוּר, בעלילה ההיסטורית היהודית (והישראלית); מעשיו נשענים על מנהגים שראה בילדות ואמירות ששמע מקרוביו, וההתנהלות שלו נשענת על דמויות משפחתיות או קהילתיות.
שניהם כמובן נבדלים ביחסם אל המוקד השלישי – ה'סוֹפֵר', האלוקים. הדתי הקלאסי בונה את יחסו כלפי הא-ל כפי שהוא פוגש בספרי המחשבה וההגות. יחס שיש בו רגשות של התעלות רוחנית ודבקות ולחילופין – לבטים פילוסופיים ודילמות מוסריות. המסורתי מכיר את הא-ל כפי שראה וחווה אותו בביתו ובבית הכנסת. היחס הזה נשען על דימויים אנושיים, רגשות חברתיים, יחסים משפחתיים וקרבה אישית. המסורתי מנהל עם אלוקיו מערכת יחסים, בעלת עליות ומורדות, באופן טבעי. הוא מתפלל אליו לפני מבחן בגרות או בחדר הלידה, מבלי שהוא נצרך לקרוא מאמרים הגותיים על התפילה שכותב "איש הספר".
"איש הספר" חי עם סימני פיסוק: סימני קריאה נחרצים, מֵירְכָאוֹת לכינויים השונים וסוגריים מסוגים שונים. 'איש הסיפור' מתעלם מכל הסימנים הללו. המסורתי לא מדבר עם סימני קריאה, הוא פחות נחרץ ודיכוטומי ומביע עמדות רכות יותר בדילמות הציבוריות. "איש הסיפור" לא יושפע מניסוחים הלכתיים, אפילו מְקִלִּים (!), או מסברות מבוססות. בעולם המסורתי דברים נעשים לעיתים בהסכמה שבשתיקה. משעה שהמסורתי פוטר את עצמו מלהגדיר במילים את השקפת עולמו, הוא מסיר ממנו דילמות וקרעים. בל נטעה – הוא אינו בור או קשה־הבנה, כפי שהוא מצטייר בסטריאוטיפ העממי, אלא פועל בכלים אחרים. כש'איש הספר' ינסח היתר הלכתי הוא יצטרך לברור את מילותיו בקפידה וגם אז – יקלע לפולמוס ארוך. במקום לנהל פולמוסים עמוסי מקורות, בחירה של 'איש הספר' לנקוט בהשפעה אישית הנשענת על טבעיות פשוטה תסייע לקשר שבין שתי הדמויות הללו.
כשהעברתי פעם שיעור עשיר במקורות על דעות האוסרות לעלות לארץ, חלק מהציבור המסורתי פשוט נדהם לגלות שישנם מקורות שמצדדים בדעות שכאלה. אז הבנתי שההתנצחות המתמדת שלי עם היחס החרדי למדינה פשוט לא מתקיימת בסיפור המסורתי. כך למשל, אחד מסימני הפיסוק הבולטים במגזר הדתי־לאומי הוא המקף. כשנשאל ד"ר יוסף בורג מנהיג המפד"ל, מה הוא יותר: דתי או לאומי? הוא ענה: אני המקף המחבר ביניהם. מאז ההתבטאות המפורסמת הזו, בני הציונות הדתית, ואני בתוכם, שואלים את עצמם מה אורכו של המקף ולאיזה צד הוא קרוב יותר. לעומתו המסורתי הוא ציוני והוא גם דתי, הצדדים הללו חיים באישיותו, זה לצד זה, מבלי להציב ביניהם מקף. המסורתי רואה בשניהם עניין טבעי חי ולא הגשמה של אידיאולוגיה מהוקצעת.
הסיפור הלא־כתוב
הדמות המסורתית לעיתים אכן סותרת את עצמה במעשיה כשהם נבחנים מול הספר, אבל יש בה סוג של שלמות פנימית ברמת הסיפור. המסורתי מחויב לסיפור שסיפרה לו המסורת המשפחתית והקהילתית, גם אם יש בה לָקוּנָה למול החובה המתוארת בספרי הספרייה התורנית. 'איש הספר' מתקשה להכיל את ההתנהלות הזו בקלות. היא מעוררת בו את הרצון להעשיר את ידיעותיו של המסורתי, ובמקרים מסוימים – לקיים בו בהידור את מצוות התוכחה. ההבנה שלמסורתי יש מקור השפעה אחר יכולה להוליד בו יחס אחר.
המסורתיות לא מנסה לשנות את ספר ההלכה, ואפילו לא את אופן הקריאה שלו, בניגוד לדתל"שים שחלקם סגרו את הספר או לרפורמים שכתבו אותו מחדש. המסורתי מבין שהוא לא מושלם מבחינה הלכתית, אבל ההקפדה ההלכתית אינה קנה המידה היחיד שבו הוא מודד את עצמו. משום כך, הדיאלוג בין איש ההלכה ובין המסורתי צריך להתחיל ביחס אל הסיפור.
הרב, 'איש הספר' צריך לדעת שהמסורתי נמצא במאבק עצום ותמידי לשמר את מקור הסמכות שלו. כש'איש הספר' נתקל בקושי אמוני – תמיד תמתין לו הספרייה התורנית בסלון. אבל 'איש הסיפור' מנהל את הקרב מול פגעי הזמן כשהוא נשען על מצוות ספורות ומנסה לשמר מסורת שהועברה לו. כיוון שכך, כל מצווה שהמסורתי מקיים היא נקודת עוגן שכדאי להעצים, כפי שלמדנו ממכתבו של הרב יוסף משאש לאחד מרבני דורו: "…יהיה מי שיהיה, דתי או חילוני, ואם ראית אדם מישראל עשה מצוה, תשמח בו מאוד מאוד… רק למי שנולד ונתגדל על ברכי התורה והמצוות, שאם ישגה אתה מעוררו ומראה משוגתו מאיזה… סעיף בשולחן ערוך ואז יחרד לבו 'וָשָׁב וְרָפָא לוֹ'. אמנם מי שנולד ונתגדל על ברכי רָפִי כוח בתורה ובמצוות… קשה מאוד עליו אמונתו לאט לאט… ואם בכל זאת אנחנו רואים אותו שעשה מצווה, אזי חידוש גדול הוא, וראוי לשמוח בו שמחה גדולה…".[iv] הרב אינו צריך להסכים עם כל מעשיו של המסורתי, שבחלקם נוגדים את ההלכה, אבל הוא צריך לגבש את היחס אליו על בסיס הסיפור המשותף ומכוחו להצליח לכתוב בו פרקים נוספים.
כשתלמיד חכם מלומד העיר לבבא סאלי מדוע אין אומרים אצלו בשולחן שבת דברי תורה ובמקומם שרים פיוטים רבים הוא ענה לו: "אצלנו הפיוטים הם הם דברי תורה". כשאדם שר את הפיוט 'כִּי אֶשְׁמְרָה שַׁבָּת' עם ילדיו, הוא לומד איתם את הלכות דיבור האסור בשבת, כמעט בלי שהוא שם לב. מהסיפור הזה למדנו עד כמה 'איש הספר' מוכרח לפתח יכולת להעביר את המסרים ההלכתיים בצורה עקיפה ואומנותית, שלא לומר ספרותית. השפה שבה 'איש הספר' יכול להתנהל עם 'איש הסיפור' אינה מוכרחת להצטמצם לשפת האסור והמותר. היכולת לכתוב כמה משפטים – אפילו מחמירים – בסיפור המסורתי תתאפשר אם הוא ישתמש במושגים רכים יותר כמו 'ראוי לנהוג' או 'יש להימנע'. אחרי הכל, רק אצל המסורתי יש דברים שלא עושים בגלל שהם פשוט 'חֲשׁוּמָה' [= בושה במרוקאית] או 'סְ'פּאַסְט נִישְׁט' [= לא ראוי ביידיש].
כך למשל, הרב שלמה אבינר מספר על חוויותיו כרב קיבוץ לביא: "כשהגיע חג הסוכות ראיתי שאנשים לא נוהגים לישון בסוכה. הזכרתי את זה בשיעור, אבל בעדינות: 'לישון בסוכה זה אפילו חשוב יותר מלאכול בסוכה, אשרי מי שישן בסוכה!'… אחר כך ראיתי בעיניי איך אנשים סוחבים מיטות לסוכה שלהם. כך למדתי גם מספר הזוהר, הרבה פעמים לא כתובה שם המילה 'אסור', אלא 'זַכָּאָה חוּלָקְהוֹן', כלומר 'אשרי חלקם' של מי שעושים דבר מסוים".[v]
השתדל להיות דמות
'איש הספר' נפגע כשהלימוד שלו נפסק, לא לשווא החטא הגדול הממלא את שיחות המוסר בישיבות הוא 'ביטול תורה'. כנגדו, המסורתי נפגע אנושות כשאין לו מְסַפֵּר, שמרכיבי העלילה – הטעם, המנגינה, הריח והתמונה – נעדרים ממנה. המסורתי יאמר בגאווה 'סבא שלי היה רב' מתוך רצון להיאחז במה ששום סיפור לא שלם בלעדיו – בדמות. תפקידו של הרב הוא להוות עבור הציבור הזה מְסַפֵּר, נציגו של ה'סוֹפֵר' עלי אדמות. הוא צריך להכיר שהשפעתו על המסורתי לא תעבור דווקא דרך הספר אלא בדרך אחרת.
המסורתי זקוק לדמות שיש בה שילוב מיוחד. מחד, היא צריכה להיות כריזמטית, בעלת מעלות מיוחדות ומלאת הוד קדומים. מאידך, הוא צריך לחוש כלפיה קשר רגשי וקרבה כמעט משפחתית, שתאפשר לו לספוג ממנה את הסיפור. המרחק בין ה'בבא סאלי' שהיה מקובל סגפן ופרוש, ובין מוכרי הפלאפל שתולים את תמונתו הוא עצום. אבל ה'בבא סאלי' היה המְסַפֵּר המושלם – הוא היה מלא הוד וקדושה שסיפרו סיפור מופלא, ובמקביל שידר אהבה מברכת וחום אבהי שהפך את הסיפור שלו לרלוונטי גם לאדם לא־דתי.
כשרב מגיע ללמד שיעור באזכרה של מסורתיים כשהוא לבוש במעיל פליז ונעלי הרים, המסורתי לא יכול לראות בו כמי שמעביר את המסורת מהעבר. כשאותו רב בוחר לדבר על ה'סגולה הפנימית של כנסת ישראל', המסורתי לא שומע מפיו דברים הנוגעים לחייו בהווה. הדוגמאות הללו, שהתרחשו מול עיניי, ממחישות מדוע חלק מהמסורתיים יאזינו למחזירים בתשובה מלב בני ברק ולא לבוגרי ישיבות הסדר שקרובים אליהם באורחות חייהם.
מסורת משפחתית
בסיפור של 'איש הסיפור' יש עוד הרבה מאוד דמויות משנה, אלו שמעניקות לו את הגוון המיוחד. מול הלימוד של 'איש הספר' הנערך לכל היותר בחברותא הדדית, המסורתיות זקוקה למעגלי חברה הולכים וגדולים. המסורתי יטפח את החברה והמשפחה שלו, וכן הוא לא אוהב שהבן מחמיר יותר ממנו כמו שגם קשה לו כשהוא מחליט להקל. הוא יקדש את המשפחה והשולחן הביתי וידאג שכל הילדים ישמרו על קשר עם סבא. אבל הוא עושה זאת מפני שהוא מבין שהמשפחה היא מקור כוחו, ושהוא אינו עושה זאת מכוח אידיאל או תפישת עולם. זאת הסיבה שקשה לגייס את הרגש המסורתי הבריא למאבקים דתיים, כגון חילולי השבת בפרהסיה הציבורית. המסורתי לא רואה בהתנהלות המשפחתית שלו בקידוש ב'שישי בערב' כביטוי של אג'נדה ציבורית או תפישת עולם, ולכן הוא לא יצא למחאה.
המסורת של 'איש הסיפור' מתרחשת בתוך קווי עלילה ברורים, לא תיאולוגיים ולא משפטיים. המסורת היא למעשה 'החיים עצמם' ולכן היא חיה איתם בהרמוניה מושלמת ופנימית למרות שיש בה אַמְבִּיוָולֶנְטִיוּת דתית. אם הקהילה רוצה להכיל בקרבה ואפילו למשוך אליה את הציבור המסורתי היא חייבת לכלול את המרכיבים הללו. המסורתי צריך לשמוע בבית הכנסת ובישיבה התיכונית שלנו את המנגינות של בית אבא ולטעום בו חוויות הזכורות לו מהסבתא.
המסורת של 'איש הסיפור' מתרחשת בתוך קווי עלילה ברורים, לא תיאולוגיים ולא משפטיים. המסורת היא למעשה 'החיים עצמם' ולכן היא חיה איתם בהרמוניה מושלמת ופנימית למרות שיש בה אַמְבִּיוָולֶנְטִיוּת דתית. אם הקהילה רוצה להכיל בקרבה ואפילו למשוך אליה את הציבור המסורתי היא חייבת לכלול את המרכיבים הללו. המסורתי צריך לשמוע בבית הכנסת ובישיבה התיכונית שלנו את המנגינות של בית אבא ולטעום בו חוויות הזכורות לו מהסבתא.
אחד הסיפורים המרתקים בכתבי הבן איש חי ממחיש את המתודה הזו. "ושמעתי מעשה שהיה בדורות הקדמונים פה עירנו בגדד, יהודי אחד המיר דתו לדת הישמעאלים… ואותו היהודי בא אצלו החכם שבעיר וידבר עמו כמה דברים יקרים וטובים למשוך לבו לדת ישראל ולא יכול, אלא זה עודנו עומד במרדו להמיר. וקודם שנסתלק החכם, בא יהודי אחד שהיה חבר של זה, והוא יודע שמקטנותו ערבים לו הביצים של שבת… ויגש אליו ויאמר לו: 'אם תמיר, מה תעשה בשביל הביצים של שבת? כי זה העריבות של הביצים לא תמצא אלא אצל היהודים שומרי שבת!'. ודבריו של זה תיכף עשו פירות בלב זה האדם וחזר בו מן ההמרה בשביל הביצים של שבת".[vi] הסיפור הזה לא מדבר על יהודי גרגרן עם חיבה מוגזמת לחֲמִינַדּוֹס אלא על אדם שהיהדות שלו מבוססת על טעם, צבע וריח. אני תוהה, כמה מהמרכיבים הללו נמצאים במסגרות החינוך שלנו ובבתי הכנסיות.
מסיפור לשיר
במאמר זה עסקנו ביחס בין הדתי־ההלכתי, שמיוצג לרוב על ידי הרב, ובין המסורתי. פתחנו במשוואה מתמטית, עברנו לניתוח ספרותי, ונבקש לחתום בעולם המוזיקה. המחזה 'כנר על הגג' מתחיל בשיר – "כל אחד מאיתנו הוא מין כנר על הגג. המנסה לאלתר איזו מנגינה פשוטה וערבה, מבלי לאבד את שיווי המשקל, ליפול ולשבור את הראש. ותאמינו לי, זה לא קל. ואיך אנחנו מצליחים לשמור על שיווי המשקל? גם התשובה לשאלה הזאת מאוד פשוטה: מסתכמת במילה אחת, אחת בלבד: מסורת! ובזכות המסורת הזאת, יודע כל אחד מאיתנו מיהו ומה הקדוש ברוך הוא מצפה ממנו". את דברינו פתחנו גם אנו בתיאור הקושי לתאר את אותו כנר, וניסינו להסביר עד כמה קשה להכניס את האלתור לתבנית. ביקשנו לבסוף ליצוק כמה יסודות שיסייעו לנו להבין את הציבור המסורתי. יסודות כמו ההכרה בכוחו של הסיפור, השימוש בשפה עשירה וספרותית וההכלה של דמויות בתוך המרקם הקהילתי. יסודות אלו יעמידו בית עם גג, שעליו אותו כינור מופלא ישמיע "איזו מנגינה פשוטה וערבה" בציבוריות הישראלית.
*הרב אבינדב אבוקרט הוא רב קהילת 'אבני החושן' בגבעת שמואל
[i] אורות התשובה, תוספת תשובה ח.
[ii] הנסיך הקטן, פרק רביעי, עמ' 16, הוצאת עם עובד.
[iii] ספר יצירה א א.
[iv] אוצר המכתבים ג א'תרנ"ז.
[v] ראיון ב'עולם קטן' ראש השנה ה'תש"פ עם הרבנים עמיחי גורדין ונתנאל אלישיב.
[vi] בן יהוידע, שבת קיט ע"א.
