רבנות, דמוקרטיה, פוליטיקה / דוב שוורץ

 

not memberg

 

 

 

רבנות, דמוקרטיה, פוליטיקה

דוב שוורץ

פרופ' דב שוורץ הוא ראש היחידה ללימודים בין-תחומיים באוניברסיטת בר-אילן. ספרו 'כינור נשמתי: המוסיקה בהגות היהודית' עתיד לראות אור בעוד שבועות אחדים בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן.

מעורבות הרבנים בפוליטיקה והשפעתם על ההנהגה הפוליטית של הציונות הדתית הועמדו למבחן קשה לאחר הבחירות האחרונות, שבהן קיבלו גורמים בעלי זיקה לציונות הדתית כוח פוליטי רב. כוח זה העצים את שאיפות הרבנים להשפיע על החזית הפוליטית מתוך עמדותיהם שבבתי-המדרש. ניסיונות אלה לא החלו היום, ולמעשה יש להם היסטוריה מרתקת, אשר ממנה ניתן להבין את אלו המתרחשים בהווה. האמנם מובן מאליו כי משמעה של תפישה ציונית-דתית הוא השפעה דתית על ההנהגה הפוליטית? מהיכן ניתן לצפות שיגיעו הניסיונות הבאים להשפיע בכיוון הזה?

(א)

לפני כמה שבועות, מיד לאחר הבחירות, התבשרנו כי הרב צפניה דרורי הזהיר את נפתלי בנט, יו"ר 'הבית היהודי', כי אם לא ייקח בחשבון את דעת הרבנים יהא זה: "סוף דרכו הפוליטית". ידיעה זו הזכירה לי אנקדוטה ביוגרפית: כשבתי הבכירה התראיינה כדי להתקבל לשירות-הלאומי באחת המדרשות, היא התבקשה להכין דיון קצר. הנושא שבחרה לדון בו היה: 'האם ראוי לבת דתייה שתשרת בצבא'. כשנכנסה לראיון, התל בה המראיין וביטל את יזמתה בהינף-יד בטענה שהנושא אינו מעניין ואינו מעסיק בני-נוער. פגועה עד עמקי נשמתה, היא יצאה מן הריאיון ולא שעתה לדברי הניחום שלי כי לעתים יש פער בין הצעירות ובין מנהלי המוסדות, ולא תמיד לטובת האחרונים.

בתי לא התעצלה וכתבה מכתב ארוך ומנומס ליו"ר אגודת ההתנדבות של השירות-הלאומי, הרב צפניה דרורי, ובו טענה כי דילמת השירות הצבאי מעסיקה את חברותיה. היא לא קיבלה מענה כלשהו למכתבה. הבת והאב למדו פרק בהלכות ציבור. אלא אם כן נתלה את אי-התגובה בכך שדואר ישראל כשל במלאכתו (בכל-זאת, קריית שמונה…), נגיע למסקנה שהרבנים מחליטים מתי הם מפעילים את סמכותם.

       אפשר להצביע על היבטים שונים בתגובת הרבנים כלפי פוליטיקאים: כך לדוגמה, בסוגיה העומדת כעת בעין הסערה – השוויון בנטל. הסתייגות הרבנים מהמאבק המאחד את בנט ולפיד נובעת לא רק מאחוות לומדי תורה או מההתבטלות כלפי התורה שאינה ציונית. הסתייגות זו נובעת מיסוד עמוק בהגות הציונית-הדתית לדורותיה, והוא תפישת האחדות. ההוגים הציונים-הדתיים, ולא רק הרבנים שבהם, ראו באחדות הלאומית ערך מטפיזי בעל חשיבות עצמאית.[1] האידאל של הקמת מדינת התורה, כך סברו, לא ייכון ללא אחדות. ערך האחדות מבהיר תגובות של הפוליטיקה הדתית-הלאומית במהלך ההיסטוריה, שהייתה בהן התעלות אל מעל לשיקול הסקטוריאלי, ובהן, למשל, הצידוד המתמיד בממשלות-אחדות. לפיד נתפש כמפלג, וזכות אבות אינה עומדת לו כאן (פעילותו הפוליטית של יוסף 'טומי' לפיד), ועל כן התגובה ה'טבעית' היא לתמוך בחרדים.

(ב)

המצב הפוליטי מעלה הרהורים בנוגע לשאלה המהותית אם אכן האידאל הציוני-הדתי הוא שילוב של רבנות ופוליטיקה; ובהמשך לשאלה זו – האם המשטר הדמוקרטי, כפי שהוא נתפש בהגות הציונית-הדתית, מאפשר או מעודד כפיפות לגופים רבניים. אני סבור כי שאלות אלה קשורות בסוגיית הפרדת הדת מהמדינה, או, אם נדייק, בהפרדת הרשות הדתית מהרשות המדינית. התערבות סמכותית של רבנים בקבלת הכרעות פוליטיות יכולה להתרחש באחת משתי דרכים: מתוקף ההכרה בסמכות זו מצד הרשות המדינית או מצד הסמכות הבלתי פורמלית של הציבור ('מועצת גדולי התורה', 'מועצת חכמי התורה של ש"ס' וכדומה).

כדי לקבל מושג כללי בלבד על הרקע הציוני-הדתי בסוגיה זו ברצוני להצביע בקצרה על שתי עמדות קוטביות שבהן החזיקו שני מנהיגים של הציונות הדתית באמריקה, אשר עלו בהמשך לישראל: הרב ד"ר שמעון פדרבוש (1969-1892), אשר שימש בתפקידי רבנות רבים, ואף היה נשיא 'המזרחי' בגליציה ונשיא 'הפועל המזרחי' באמריקה, ואריה ליב גלמן (1973-1887), עיתונאי ואיש-ספר, אשר שימש נשיא 'המזרחי' באמריקה. שניהם הושפעו עמוקות מהדגם הפוליטי האמריקני, אך כל אחד מהם באופן שונה.

       גישתו של פדרבוש היא חד-משמעית ועקרונית: דמוקרטיה אידאלית מושתתת בראש-ובראשונה על הפרדת רשויות (דתית ואזרחית). ההפרדה אינה פתרון ארעי לבעיה אלא עיקרון דמוקרטי מכונן. יתר על כן: גם בעבר התנהלו הרשות הדתית והרשות המדינית כמעט תמיד בנפרד: הכוהנים היו מופקדים במישרין על ענייני הדת, בעוד מנהיגים ומלכים היו אחראיים על ההנהגה המדינית והחברתית ('בין אדם לחברו'). כידוע, ישנן סתירות באופן שבו הוערך מוסד המלוכה במסורת המדינית היהודית. פדרבוש לא נרתע מלהציג פעם בפעם את הצד המסתייג מהמלוכה כעמדה הרשמית של המסורת היהודית. בהתאם לכך, הוא דבק בהפרדת המלוכה והכהונה. יתרה מזאת, הוא אף סבר כי עיקרון ההפרדה רלוונטי במיוחד למדינת ישראל הצעירה:

"לפי תורת-היהדות על הרשות הדתית להיות נפרדת מן הרשות המדינית בבחינה האישית. אכן גם מהבחינה העניינית אי אפשר למסור את שמירת קיום מצוות הדתיות לפקוח המדיני, הואיל והשלטון המדיני יש לו ענין רק לחוקים משפטיים, בהיותו שומר על קיומם בעזרת כפיה של עונשים, והמצוות הדתיות הן על פי ההלכה התלמודית רק מצוות מוסריות בלבד, לאמור שאין כל עונש אנושי כרוך בהן. כבר ביררנו, כי אין עונש משפטי כיום על כל מצות התורה עקב ביטול הסמיכה, ובית-דין בלתי מוסמך אינו רשאי לדון דיני עונשים וקנסות, ונוסף על נימוק זה אין בכלל סמכות לבית-דין בשעת חורבן הבית לדון דיני מיתה ומלקות. נמצא, איפוא, כי מצוות התורה הן כיום מצוות מוסריות שאין כופים עליהן על ידי בתי-משפט, ומן הנמנע, איפוא, למסור להנהגת-המדינה איזו סמכות שהיא לכפות את התושבים על ידי חוקי-עונשים על קיום מצוות התורה. אמנם יש לרשות המדינית סמכות רחבה בתחום התחיקה שבין אדם לחברו ובין האזרח למדינה, אבל התחיקה הזאת היא מחוץ לגבולות משפט התורה, כמו שיתבאר, וגם אינה ענין למצוות דתיות. המצוות הדתיות כֹּחן יפה בספירת ההשפעה המוסרית והחינוך הרוחני."[2]

בדבריו כאן, פותח פדרבוש בשלילת המעמד המשפטי של המצווה בזמן הזה ומציג את עיקרון ההפרדה. יסודות הטיעון שלו הם הפיכחון והרֵאליות, וביטול הסמיכה הוא המוטיב המכוון את מגמותיו. מאחר שאין כיום סמכות אכיפה של מצוות התורה, הרי שהן בגדר של המלצות חינוכיות ומוסריות, וכפייה דתית לא תהא ראויה גם אם רוב תושבי המדינה יגדירו עצמם כדתיים או כמסורתיים. מלבד זאת, הוא אף טען שההיסטוריה מלמדת כי כפייה דתית היא שלילית וחסרת תועלת, גם כשלעצמה.

       אם כן, פדרבוש טען אפוא כי יש להפריד בין הרשות הדתית לזו המדינית. לעומתו, גלמן טען כי הפרדה כזאת אפשרית בתרבות הפוליטית האמריקנית משום שזו חדורה ברליגיוזיות וכי תנועת השחרור האמריקנית הייתה: "אחוזה ודבוקה ביסודות הדת ובשרשיה".[3] הציונות, לעומתה, הושפעה מתנועות השחרור באירופה, אשר נאבקו בסמכות הדתית, ועל כן היא קמה מתוך המרד בדת. לדברי גלמן, דגם ההפרדה ניתן ליישום בארץ שבה הרגש הדתי הוא בגדר נתון קיים. לעומת זאת, בארץ-ישראל, על הרשות המדינית-האזרחית להיות דתית באופייה. גלמן קרא במאמריו השונים למאבק תרבותי על השלטת הדת במדינה. מבחינתו, הדמוקרטיה מצטמצמת לחירות הפרט בד' אמותיו.

מן האמור לעיל עולה, אם כן, כי הן פרדבוש הן גלמן אימצו את המסגרת הציונית-הדתית, כי שניהם חלמו על מדינת הלכה וכי שניהם סברו שמדינת ישראל היא שלב בדרך לגאולה האחרונה. אבל הם נבדלו זה מזה באופן מהותי בשאלות ההווה.

(ג)

הארכתי בהבאת דעתו של הרב פדרבוש מפני שהיא החריגה, אף שאינה יחידה. דרכה הפוליטית והחברתית של הציונות הדתית הייתה שזורה במאבק למען השלטת הדת על הפרהסיה במדינת ישראל. שנים רבות הייתה זו העמדה הרשמית של 'המזרחי', ולאחר מכן, עמדתה של המפד"ל. שילוב הרבנים כנציגי הדת הסמכותיים בהתנהלות הפוליטית נגזר במובן מסוים מדרך זו. הפרהסיה כוללת לא רק את הסביבה החברתית, אלא גם את זו הפוליטית. אלא, שמסיבות היסטוריות לא היה לציונות הדתית גוף רבני מוסכם: רוב רבני מזרח אירופה ומערבה הסתייגו או אף תקפו את הציונות הדתית. במזרח אירופה, למשל, משמעה המידי של חברות ב'מזרחי' של רב זה או אחר היה סילוק מאסֵפות הרבנים.

       דרכם של הנהגתה הפוליטית של הציונות הדתית ושל רבניה הייתה דיאלקטית. תודעתם העצמית של רבנים רבים הייתה של מנהיגים. הם לא הסתפקו בתואר 'מנהיג רוחני' והושפעו מתפישת 'דעת תורה'. סוגיה זו נידונה כבר לא מעט: עשרות בשנים מתחו רבנים ציוניים-דתיים ביקורת על מה שנראה בעיניהם כחוסר התחשבות בדעותיהם. ביקורת זו באה בעיקר מתוך חוגי הראי"ה קוק, הרב צבי יהודה ותלמידיהם. לעתים, היו ניסיונות של גורמים רבניים ציונים-דתיים להקים אלטרנטיבות לגופים המרכזיים של הציונות הדתית, דוגמת 'דגל ירושלים' (הראי"ה) ומפלגות מצ"ד ומורשה (הרב חיים דרוקמן). חוג הראי"ה אף הריץ את הרב יעקב משה חרל"פ לרבנות הראשית נגד מועמד 'המזרחי', הרב יצחק הרצוג. ניסיון נוסף, שלא הותיר רושם רב, הוא הקמת 'חבר הרבנים שליד הפועל המזרחי'.

       פרק נוסף בהתנהלות הרבנית בשדה הפוליטי התרחש עם תנופת ההתיישבות שלאחר מלחמת יום-הכיפורים. 'גוש אמונים' הוקם בידי הבורגנות הציונית-הדתית, אך עד מהרה חדרו תלמידי הרב צבי יהודה, בעיקר מישיבת 'מרכז הרב', להנהגת הגוש, והפכו למתווי מדיניותו. הגבול שבין הרב לפוליטיקאי היטשטש, ותופעה זו הגיעה לשיאה בדמותם של הרבנים צבי יהודה ודרוקמן. ר"מים בישיבות מצאו עצמם מנהיגים פוליטיים. מבחינה מסוימת, הייתה הנהגת הרבנים בגוש הגשמת החזון של 'דגל ירושלים', כשישים שנה לאחר שהגה אותו הראי"ה: תלמידי-חכמים המעצבים את הפוליטיקה.

       השינויים שהתרחשו בחברה הישראלית ובחברה הציונית-הדתית בשלושים השנה האחרונות סדקו את הסמכות הרבנית, ושמו לאל את הישגי הפרק המזהיר של 'גוש אמונים' בכל הנוגע לזיקה שבין רבנים ופוליטיקה. סמכותם הבלעדית של חוג תלמידי הרב צבי יהודה אף היא נסדקה, וכיום משמשים בקודש רבנים לא מעטים שבית-גידולם לא עבר דרך ישיבת 'מרכז הרב' ובנותיה. רבנים אלה, בחלקם, אינם חוששים מהתמודדות אמִתית עם עמדתו של הרב פדרבוש. המנהיגות הרוחנית של 'מרכז הרב' וסביבותיה הסתייגה מההתעוררות הרבנית הזאת, והרב אברהם שפירא תקף בזמנו את הנועזים שבהם. אולם, רבנים אלה הם הנוכחים כיום בציבוריות הישראלית.

       ועם כל זאת, חוג תלמידי הראי"ה ובנו היכה שורשים במהלך שנים רבות, ואף שחוג 'מרכז הרב' רדום כעת, הוא עשוי להתעורר. ומכל מקום, לא פלא הוא שהקריאה להישמע לרבנים יוצאת מקרבו. הרב צפניה דרורי נמנה על גרעין 'גחלת' ההיסטורי, שמרכזו היה הרב חיים דרוקמן, ועליו נמנו רבנים נוספים מחוג הרב צבי יהודה. ניתן לשער כי זה אינו הניסיון האחרון של חוג זה לעצב את המדיניות של הציונות הדתית – האם יצלח?