נעם יוסף הולך לחיידער
מחשבות על בתי ספר
דתיים ותלמודי תורה
נתנאל
יחיאלי
נתנאל יחיאלי
גר בגבעת הדגן באפרת ועוסק במחשבת ישראל
נעם יוסף הולך לחיידער.
אבא שלו הלך לממ"ד בגוש עציון;
סבא שלו הלך לממ"ד בתל-אביב;
סבא-רבא שלו הלך לחיידער בעיירה;[1]
והנה נעם יוסף חוזר לחיידער.
***
הסיבה המרכזית שהחלטנו לשלוח את נעם לחיידער
היא לא תורנית אלא דווקא אלטרנטיבית; חפשנו מסגרת עם מעט ילדים ועם התייחסות
מקסימלית לילד עצמו. האפשרות האחרת הייתה גן מועצה דתי-לאומי עם הרבה מאוד ילדים.
על אחת מהגננות אמרו שהיא שחוקה מאוד, על השניה אמרו שהיא בסדר. אך היה חסר המעוף,
החום היהודי. כשבאנו לשיחת ההיכרות שאלנו מהם התנאים ללימודים בחיידער, והמנהל
החינוכי ענה: שהילד לא יראה סרטים או טלוויזיה. לא בגלל התכנים, הוא העיר, אלא
בגלל הפסיביות הנרכשת היטב מול מכשירי מסך.
וכמובן שהחיידער אינו אותו חיידער. החיידער
שנעם יוסף הולך בכל בוקר הוא חיידער מודל 2009, השייך לקהילת חוזרים בתשובה הקשורה
לחסידות ברסלב. בחיידער לומדים בקבוצות קטנות (עד 16), יש השקעה מרובה ברמת הפרט,
חוגי יצירה ואפילו סייעת קריאה. וגם – וזה חשוב מאוד – ידיעה ברורה שהמלמדים חיים
בתודעה של עבודה עצמית ותיקון מידות מתמיד.
אך מצד שני, זה אותו החיידער: אווירת הקדושה
שמעוררת את הלב, והמגע החי והמוחשי עם אותיות שפת הקודש. הקשר המיוחד לאותיות בא
לידי ביטוי שיא בטקס הכניסה לחיידער. את היום ההוא לא נשכח – את הדבש שנמשך על
האותיות, את העוגה עם הפסוקים המסורתיים, את הרב'ה ששם את נעם על ברכיו ובחום
יהודי השתדל למסוך בו את קדושת האותיות. את 'טקס המעבר' הזה יש להשוות לכניסה לכיתה א'
בבית הספר הממלכתי דתי – בזכרונותי עולות תחושות מרגשות של התבגרות אך עם דוק של
אפרוריות, וודאי ללא הילה של קדושה. ובהמשך, לימוד האותיות והשפה – למידה טכנית
ללא אהבה וקשר.
כמובן שהתיאורים שאני מתאר חוטאים באידיאליזציה
מסוימת. גם לחיידער יש את הבעיות שלו, כמו העבודה שבשנים מאוחרות יותר לא לומדים
אנגלית, וזה מפריע לנו. אך במכלול אנחנו שלמים עם ההחלטה.
***
את רואי-יצחק בננו השני נשלח בשנה הבאה לחיידער
'דרך האבות' בגוש עציון. מדובר בחיידער חסידי-דתי-לאומי (יש חיה כזאת), שנמצא
בשנותיו הראשונות. ה'קופירייטר' של החיידער עשה משהו מבריק: 'דרך האבות' היא דרך
רומאית עתיקה הקיימת בגוש-עציון, שהתחברה לסיפורי האבות שהתהלכו כאן באיזור. כשהיינו ילדים בגוש, נטבעה בנו
'דרך האבות' כאומרת – 'הנה אנחנו כאן, המתיישבים לאחר מלחמת ששת הימים, ממשיכים
והולכים בדרך האבות מהתנ"ך'.
והנה
מגיעים בני הדור השני של ההתיישבות בגוש-עציון ורואים דווקא בחיידער המסורתי חזרה
ל'דרך האבות', אך הפעם הכוונה לאבות החסידיים שבמזרח-אירופה. החוקר מעט את ההיסטוריה יכול למצוא קשר בין הכיוון
הרוחני הזה להתיישבות החלוצית בגוש עציון; ידוע שכפר-עציון היה נחשב לקיבוץ החסידי
מבין הקיבוצים הדתיים, והיו בו אף ניגוני דבקות מיוחדים שהיו שרים החברים בשבתות
ובחגים (את השאלה מה נשאר מאותה רוח חסידית חלוצית בדורות ההמשך נשאיר פתוחה).
***
הרוצה לאפיין את 'החרד"ליות החדשה' יווכח
שניתן לחלקה לשני סוגים. הראשון הקשור לחוגי מרכז הרב ומאופיין בחרדיות ליטאית,
ולעומתו ישנה גם חרדל"יות אחרת, חסידית באופייה, וקשורה בעיקר לחסידויות
ברסלב וחב"ד. המשיכה המעניינת הזו לחסידות כבר זכתה למינוח משלה – 'החסידות
החדשה', והיא נמצאת רק בתחילת דרכה. אחד המוטיבים המרכזיים שהזכרתי קודם ביחס
למלמדים, המאפיין את העולם החסידי בכלל ואת חסידות ברסלב בפרט, היא עבודת מידות
אינטנסיבית. ר' נחמן אמר שגם כתבי האר"י (הידועים במופשטות שבהם), נקראים על
ידו כספר של תיקון המידות והאישיות מדובר כאן בהרבה מעבר לערכים של נתינה וערבות הדדית
הרווחים בחינוך הדתי-לאומי; האווירה שאני קולט במקומות הללו היא שרגשות כמו כעס
וביקורת, שוודאי עולים במפגש עם הילדים, נמצאים במודעות של הרב'ה המלמד והוא מתמודד
איתם בכלים שהחסידות נותנת (בחסידות ברסלב, למשל, אחד מכלי העבודה המרכזיים הוא
ההתבודדות).
***
שני אנשים חכמים אמרו שהחיבור הדתי-לאומי מיצה
את עצמו וכבר לא מייצר רוחניות, חשיבה או יצירה. צריך לחזור, כך הציעו שני החכמים,
לחומרי היסוד ממנו מורכב הדתי-לאומי. לחזור להרבה אלמנטים שקיימים בחיים החרדיים –
הקדושה, הטהרה, התמימות והקשר הבלתי אמצעי לתורה, ועם זה להכיל את יתרונות העולם
החילוני – החופש, היצירה, החיפוש האישי. צריך לשאוף לחיבורים חדשים בין העולמות;
המקף הקדוש אולי יחזור למקורותיו. איך עושים את החיבור החדש הזה ? את זה לא אמרו אותם
חכמים. ואולי את זה הם השאירו לנו.
[1] ובשביל להפוך את העניין ליותר מורכב וגם למען הדיוק ההיסטורי נציין
שסבא-רבה שלו הלך אחה"צ לחיידער אחרי שבבוקר פקד את בית הספר הפולני ליהודים.