not memberg

 

"ישראלים, ברלין" פניה עוז-זלצברגר.
"הציונים החדשים" תום שגב.
מתוך "הישראלים" – סדרה בעריכת גדעון סאמט, הוצאת כתר.
יעד בירן


א. "First we take Manhattan, then we take Berlin"
אני לא יודע למה התכוון המשורר בשירו, אבל בימים אלה בהם קראתי את ספרה של פניה עוז-זלצברגר "ישראלים, ברלין" התחברו לי שתי הערים האלה בצורך שהן כופות עלינו, כל אחת בדרכה, להסביר לעצמנו את העולם שלנו מהתחלה. מנהטן, שלא האמנו שמישהו באמת יקח לנו חלק ממנה, נלקחה מאיתנו ביום בהיר אחד, ואנחנו הישראלים שאמריקה הייתה בשבילם חוף מבטחים ואי של יציבות בתוך עולם מסוכסך, נותרנו ניצבים פנים מול פנים עם עולם שבו שום דבר כבר אינו מובן מאליו. גם ברלין מצידה, לפחות בספר, מספרת סיפור שונה מזה שאליו התרגלנו.
איזה סיפור סיפרה לנו אמריקה על עצמנו? הנה למשל זיכרון השואה נוסח מנהטן שהופקד בידיו של יהודי מזוקן אחד שגר שם, שפילברג שמו. תוך שימוש בכלים המשוכללים שהמציאה הוליווד הוא רקם את סיפור השואה שלו. הנרטיב של הסרט האמריקאי, שהולבש על ההיסטוריה, דורש כמה דברים הכרחיים – ביניהם גיבור שאיתו אפשר להזדהות, סידרה של אירועים שאיתם הגיבור צריך להתמודד כדי לנצח, (וכמה שיותר רעים וקשים כך יותר טוב), ושינוי משמעותי שעובר הגיבור בנפשו בדרך אל ה"הפי אנד". כשבא סטיבן שפילברג לתמצת לנו את זכרון השואה לכדי סרט בן שעתיים שיחקק מן הסתם בזכרון העולמי, הוא פעל על פי הקווים המנחים האלה. כגיבור לא בחר ביהודי, כי הצופה האמריקאי הממוצע לא יוכל להזדהות איתו וכי בעצם איזה שינוי כבר יכול לעבור הנרדף שאין לו שום ברירה אחרת. הוא גם לא בחר בראול ולנברג, חסיד אומות העולם, בשל העדרו של הפי אנד, לפחות מצידו של הגיבור הראשי, (קשה להתרגש מעשרות אלפי יהודים חסרי פנים שניצלו). נראה גם שבסיפור ההוא, המהפך המתבקש בנפשו של הגיבור לא היה מספיק עמוק, לא בא מהקישקע. אוסקר שינדלר השנוי במחלוקת, לעומת זאת, נראה כבחירה טובה. סיפורו של האיש הרע (אבל לא רע מדי, סתם תאב בצע, כמו כולנו – מישהו שאפשר להזדהות איתו), שמבין את גודל האסון ולוקח על כתפיו הצרות את האחריות לגורלם של כך וכך יהודים, כי כל המציל נפש אחת (מישראל) כאילו הציל עולם מלא. כרקע לגיבור המטאורי הזה, בן דמותו של האמריקאי מן המעמד הבינוני שנקלע על לא עוול בכפו לסיטואציה בה עליו לבחור בחירה מוסרית קשה, נמצאים אנשים רעים (והם רעים מאוד כמו בסרטים אמריקאים קלאסיים), ואנשים טובים (והם טובים מאוד, ומסכנים בדיוק מהסוג שגיבור צריך בשביל להציל ולצאת גיבור). לכך, כמובן, צריך לצרף ברקע איזה סיפור אהבה קטן, ומכאן והלאה כל מה שנשאר לשפילברג הוא להפעיל את כישרון הבימוי המופלא שלו ולהוציא תחת ידיו את היצירה שתהיה מן הסתם שער הכניסה של הדורות הבאים אל זכרון השואה, וגם הסיכוי היחיד של הזכרון הזה להיות פופולרי לפחות כמו אי.טי.

ב. אכטונג
ואיזו אלטרנטיבה לנרטיב הדורס הזה יש לנו? פניה עוז-זלצברגר מציעה מפה אחרת של זכרון. היא לוקחת אותנו למסע הזוי, שבור, פרגמנטלי בברלין. מסע פוסט מודרני (-ברלין עצמה היא עיר פוסט מודרנית לטענת אחד המרואיינים בספר). במילותיו של דן פגיס אפשר לומר כי הספר עמוס ב"מבואות פרוזים, מדרגות שאינן מובילות, פרספקטיבות שבורות". אין בספר אמירה חד-משמעית על הישראלים וזכרון השואה, או על הישראלים והעבר הגרמני (וכל פעם שאמירה כזו מתגנבת אל בין דפיו היא מסתיימת בסימן שאלה). אבל יש בספר עושר של עובדות, זכרונות, ציטטות, אסוציאציות חופשיות והרבה שמות של מקומות בגרמנית ארוכה שמי שהגרמנית אינה שפת אימו מתקשה לפענח. כך משמשים בעירבוביה "מלאכים בשמי ברלין" של וים ונדרס עם אריך קסטנר של ילדות שמתאר את אמיל והבלשים, ומתברר שגם הנכדים של מנדלסון שהיה יהודי בביתו ואדם בצאתו ועגנון שמצא חדר ברחוב הפסיונים בימי המלחמה הגדולה – כולם כחולקים את אותה העיר עצמה.
אז למה דווקא ישראלים בברלין? איזה סוג של זיכרון או סיפור יש בהתמקדות הזאת? בדיוק הסיפור הזה – של הכותבת שהיא ישראלית שגרה שנה בברלין, ושל חבורת ידידים, חלקם ישראלים וחלקם לא. ומהי הישראליות הזו? לפי הכותבת הישראליות היא "סוג של חיסכון". "להיות שני ישראלים זה לחלוק המון מוכרויות, חלקן אינטימיות להפליא" (עמ' 150). זו תמצית התרבות, תמצית הזכרון שבספר הזה, כאילו כל עוד מסתובבים בעולם ישראלים שמלים מסוימות, תמונות מסוימות, ורעיונות מסוימים מזכירים להם דברים ומעוררים בהם אסוציאציות, כל זמן שכך, הזיכרון יחיה ויכתוב ספרים וימשיך להוריש את עצמו לבניו אחריו.
"שהרי הבעיה איננה רק זיכרון: גרמנים רבים זוכרים טוב-טוב, זוכרים ויודעים ומגידים לבניהם ולא ישכחו לעולם. הבעיה היא בכאב האסוציאציות, במטלת פענוח האותות. חיי היומיום שלכם, חברי הגרמנים המיטיבים זכור, מלאים דברים שאתם לא רואים. מלאים מלים פשוטות ותמונות תמימות ומעשים של מה בכך שבשבילי הם עתירי משמעות, בשבילי הם צופני רעה, ובשבילכם לא: אלה הם חייכם, זוהי לשונכם. אבל מי שלמד גרמנית, כמונו, דרך סיפורי השואה, לעולם יהיה מהלך עליהן כמו הסירונית [בת-הים] של אוסקר ווילד, זו שכל צעד שעשו רגליה החדשות דקר בכפותיה כאבחת סכין: אאופמאכן. אאוסשטייגן. ראוס. אכטונג. ארבייט. פריי." (עמוד 93)
פניה עוז-זלצברגר מציעה לנו זיכרון שאינו תלוי בנרטיבים מן הסוג ההוליוודי או מן הסוג הציוני המתעקש לקשור את השואה אל תוך סיפור אידאולוגי ברור של שואה ותקומה. הישראליות הזאת שזוכרת היא ישראליות שלא באה מתוך בחירה, היא ישראליות של שפה שלתוכה אדם נולד, היא ישראליות שמתעצבת מתוך מכלול של חוויות ילדות. הכותבת כאילו מתלוננת על ביאליק ובן יהודה שקשרו אותנו אל העברית ולא הניחו לנו לברוח אל ההתבוללות האירופית. אבל נראה שגם ביאליק עצמו עשה מה שעשה כי לא היה יכול להפרד מחוויות הילדות של עצמו. ביאליק קשר אותנו אל העברית כי היה מוכרח לתרגם את בית המדרש שאותו עזב לאיזו שפה שבתוכה יוכל להמשיך לחיות. וכך גם אנחנו בעקבותיו, תלמידיו של ביאליק, לבנינו אחרינו. הקשר הזה, כך מתברר, לוקח אותנו עוד הרבה לאחור, אל תקופה יהודית קדם-ישראלית ובכך מסמן הספר שפותח את הסדרה "הישראלים" חץ גדול של תנועה מן הישראליות בחזרה אל היהדות, שבה הישראליות היא רק אופציה אחת מני רבות, רק פרק זמן קצר בתוך היסטוריה ארוכה וסבוכה.

ג. פוסט
ארבעה פרקים יש בספרו של תום שגב. שמות כולם עונים כהד לשירו של טשרנחובסקי "לנוכח פסל אפולו" ופותחים במלים "מול פסלו של…". הרצל, אלוויס, עובדיה, גדי מנלה. כל פרק עוסק בפירוקה של האידאולוגיה הציונית מכיוון אחר. מול פסלו של אלוויס אנחנו לומדים שהישראלים אשר עובדים במשרדים ממוזגים לפני מחשבים ומעדיפים להשתמש בהיי וביי במקום בשלום ולהתראות, הם יותר אמריקאים מציונים. מול פסלו של הרב עובדיה יוסף שנמכר בחנות המזכרות של גוש עציון אנחנו מגלים כי היהודים המזרחיים עזבו את ארצותיהם מסיבות שונות לחלוטין מיהודי אירופה, ועכשיו הם עומדים בראשה של תנועה המחזירה את ישראל אל היהדות. בפרק של הרצל (כן, הפסל ההוא, על כביש החוף ליד הרצליה), מתברר שגם הרצל לא היה מי יודע מה ציוני (אוגנדה, ארגנטינה…), ושתולדות המפעל הציוני רצופים בוויכוחים ואכזבות. מול פסלו של גדי מנלה (בן קיבוץ תל יצחק שנהרג במרדף אחרי מחבלים) מתפרקת סופית הציונות, סתם כי משהו נגמר ובעיקר בגלל שיש פה עם אחר, שקיומו חודר סוף סוף להכרתם של הישראלים.
הפוסט-ציונות, כך עולה מן הספר, מתחילה כבר אצל חוזה המדינה. "אילו חי הרצל במדינת ישראל – אפשר שגם אותו היו מוקיעים כיום כפוסט-ציוני; במובנים רבים תיאודור הרצל אכן היה הפוסט-ציוני הראשון". (עמוד 16). אבל איזה תועלת מוצא שגב בהגדרתו של הרצל כפוסט-ציוני הראשון אם "פוסט" היא הגדרה כרונולוגית הדורשת שלפני הפוסט-ציונות תבוא ציונות? מה שחשוב לו, כנראה, זה לא תהליך כרונולוגי דווקא. הוא מזהה את צמיחתה של אידאולוגיה ציונית בארץ ישראל, שלקחה לעצמה בכוח את הזכות להיות הפרשנית היחידה של ההיסטוריה. הפוסט-ציונות, על כן, היא בעיניו כל תפיסת עולם שאינה עולה בקנה אחד עם אותה אידאולוגיה. המצב הפוסט-ציוני, על פי שגב, הוא מצב שבו אותה אידאולוגיה ציונית אינה מעצבת עוד את תפיסת העולם של האנשים החיים בישראל. אבל השאלה שמטרידה אותי היא: מה נשאר אחרי שמתפרקת האידאולוגיה? האם באמת לא נשאר כלום? ומה עושים עם הכלום הזה, לאן מוליכים אותו? האם פירוקה של האידאולוגיה הציונית המודרניסטית כסיפור-על שולל את קיומה מכל וכל, או שהיא ממשיכה לחיות כסיפור בין סיפורים אחרים?
נראה לי שמי שעבורו הציונות היא רק אידאולוגיה כובשת ומדכאת אין לו ברירה אלא להשליך אותה לפח האשפה של ההיסטוריה. אבל מי שהאידאולוגיה הזו חוללה עבורו, כתוצר לוואי, גם סוג של תרבות, מי שחי בצילה ועיצב לעצמו מערכת סמלים אינטימית ועמוקה, לא יכול לעבור בפשטות אל המצב הפוסט-ציוני. הציונות נשארת בשר מבשרו. שגב טוען בספר שהציונות של הרצל הייתה משהו מאוד נקודתי ופשוט, ורק אחר כך בארץ ישראל התגבשה האידיאולוגיה הציונית. אני לא חושב שזה מפתיע. מטרת הציונות ההרצליאנית הייתה פתרון של בעיית היהודים. רק אחר כך, כשיהודים באמת ישבו בחבל הארץ הזה והיו צריכים להסביר את עצמם לעצמם, הם התחילו לפתח מיתוסים ולקדש את המקומות שבהם חיו, כדי לצקת משמעות בחיים שלהם. כך דרכם של אנשים בכל מקום בעולם. על משקל דבריה שלכמו אצל פניה עוז-זלצברגר, הציונות היא שפה, והיא המון מוכרויות אינטימיות. לכן נראה לי שגם כשתם שלטונה של האידאולוגיה הזאת כסיפור בלעדי, היא עדיין ממשיכה להתקיים כסיפור בין סיפורים אחרים, סמליה עוד חיים והאנשים שגדלו בתוכה עוד רואים בה תרבות שהיא חלק מהעולם שלהם. אי אפשר לגרש תרבות בעובדות היסטוריות, כמו שמנסה לעשות שגב. הציונות בעולם הפוסט מודרני היא כבר לא מה שהיתה פעם, וגם לדעתי טוב שכך, אבל היא עדיין שלנו כל כך.

שני הספרים הפותחים את הסדרה "הישראלים – הסדרה" עוסקים בפוסט-ציונות ובשואה. השואה, נושא שנמצא בליבו של הקונצנזוס (ואולי אינו אלא חלק מהאידאולוגיה הציונית השלטת?) והפוסט-ציונות, העושה את דרכה מן השוליים הקיצוניים לכיוון המרכז (בצעדי ענק, לטענת שגב). ומה ביניהם? נראה שיש הבדל גדול בין הפוסט מודרניזם נוסח "ישראלים, ברלין" לפוסט ציונות של "הציונים החדשים". בעוד שהפוסט מודרניזם מרשה לנו להתרפק על הנרטיבים של ילדותנו, גם אם הם שבורים ומרוסקים, מחפשת הפוסט ציונות מקום אחר בו לא תהיה דריסת רגל לאידאולוגיה שהרעילה את מוחותינו. ובין פוסט לפוסט תלויים חיינו.