הורות מהקבר
מאת ריצ'רד חיים גראזי ויואל ב. וולוולסקי
הסצנה עצובה. צעיר נהרג בתאונת אופנוע, מת מוות קליני, אך מחובר למכשירי החייאה עד שאשתו תשתכנע לתרום את איבריו לחולים הממתינים. הוא מת, אומר הרופא, אך יכול להמשיך לחיות. ליבו, ריאותיו, כליותיו ואיברים אחרים שלו ימשיכו לחיות בגופותיהם של אחרים, שבלעדיהם דינם למות.
אלמנתו הצעירה מסכימה, אך חושבת גם על "תרומה" אחרת. איבריו יכולים להציל אחרים, היא אומרת, אך היא רוצה מעט מזרעו, כדי שהוא אכן ימשיך לחיות, דרך הילד שעוד ייוולד להם. נטילת זרע מגבר שזה עתה מת מאפשרת להפרות אישה – אשתו, חברתו, או "אם פונדקאית" אנונימית – שתישא את ילדו. הטכניקה הרפואית אינה מסובכת כלל, אך להשלכות האתיות הוקדשה עד עתה מחשבה מועטה. בין השנים 1980 ו- 1995, דווחו שמונים ושתיים בקשות לנטילת זרע לאחר המוות בארבעים מתקנים שבעשרים ושתיים מדינות שונות בארצות הברית. העובדה, כי יותר ממחצית מהבקשות המדווחות הוגשו בין 1994 ל- 1995, מצביעה על כך, שכבר אז היה הנושא במגמת עליה. באותו זמן לא היו הנחיות מוסריות מפורשות, חקיקה, או תקדימים משפטיים רלוונטיים, שינחו מומחים בתחום הפוריות. מצב זה לא השתפר בהרבה במהלך חמש השנים האחרונות, בעוד שמספר הבקשות לנטילת זרע לאחר המוות ולשימוש בו להתחלת הריונות – ממשיך לגדול.
כאשר בית המשפט העליון בישראל פסק בפרשת נחמני (שעסקה בשאלה, האם גבר יכול למנוע מאשתו שנפרדה ממנו להשתיל, בניגוד לרצונו, טרום-עובר שנוצר והוקפא בעבר), הוא ציטט את בית המשפט העליון האוסטרלי, שאמר, כי טכנולוגיות ההפריה החדשות עשויות לעתים קרובות ליצור מצב של "law, marching with medicine but in the rear and limping a little". האפשרויות החדשניות והמפתיעות, המסייעות ביצירת חיים, מביאות איתן לעתים קרובות בעיות אתיות, שלא נדונו בעבר בחוגים המשפטיים החילוניים או ההלכתיים. כך הוא המצב לגבי נטילת זרע לאחר המוות, המאפשרת למעשה הורות מהקבר.
להלכה חששות משלה בנוגע להליך זה. אך לפני שנעסוק בהן, הבה נבחן את גישותיה בכמה נושאים הקשורים לטכנולוגיות ההפרייה החדשות. באופן כללי קידמה ההלכה בברכה טכנולוגיות אלו, כהזדמנות ברוכה להקל את כאב העקרות. ההלכה מחשיבה יחסי נישואין טבעיים כנורמטיביים מבחינה מוסרית, אולם בניגוד לכנסייה הרומית-קתולית למשל, אינה רואה אותם כמוחלטים מבחינה מוסרית. החיוב "פרו ורבו" נוגע רק ליחסים טבעיים במסגרת חיי הנישואין, ואינו דורש התערבות מלאכותית כלשהי. לפיכך, יש לשקול את זניחת הגישה הנורמטיבית להולדה לעומת צווים מוסריים אחרים. ביהדות ההלכתית, סמכות השיפוט בעניין זה נתונה בעיקר בידי הרשויות ההלכתיות, ולא בידי המצפון האישי. "פוסק רגיש," כתב הרב אהרן ליכטנשטיין, ראש ישיבת הר-עציון, "מודע לחומרת מצבים אישיים ולחומרת גורמים הלכתיים גם יחד. במקרה פלוני הוא עלול להטות ספיקות לצד אחד, ואילו במקרה אלמוני לצד אחר; להגיע לאיזון שונה בהערכת דעות קודמיו; לתת משקל רציני לשיטות מרחיקות לכת כאן ולהתעלם מהן שם; למתוח את החבל לקולא במקום שנשקפת טרגדיה משפחתית רצינית, ולמצות את חומר הדין כפי ראות עיניו, כשהלחצים להקל נובעים מקלות ראש ונעוצים ברמה מוסרית ירודה." אבחנה זו, שהתייחסה במקור לעניין הפלות, נוגעת לכל פסק הלכה.
הפריה מלאכותית ו-IVF
בעוד שאין תמימות דעים בנושא, הרוב המוחלט של הפוסקים רואה בהפריה מלאכותית באמצעות זרעו של הבעל ובהפריית מבחנה עם תאי מין של בני הזוג כשיטות מקובלות, המאפשרות להתגבר על בעיית עקרות של זוג נשוי. פוסקים מסוימים טענו, שיחסי מין טבעיים הם תנאי הכרחי לקביעת קשר הורות הלכתי, ולפיכך הסיקו, כי לילד שנולד באמצעות הפריה מלאכותית או הפרית מבחנה אין קשר הלכתי לאביו הביולוגי. הקונסנזוס היום הוא, שלילד כזה יש אותו קשר לאביו, כפי שהיה, אילו נגרמה ההתעברות מיחסי-מין טבעיים. לכל הפוסקים יש בדרך-כלל הסתייגויות חזקות לגבי שימוש כלשהו בתאי מין של תורם/ת, אם כי חלקם מוכנים לשקול זאת בנסיבות מסוימות.
למרבה הצער, הביעו פוסקים מסוימים חשדנות לגבי היושר הפנימי של המוסדות הרפואיים, שמא לא יעמדו בסטנדרטים המקצועיים, ויוסיפו או יחליפו תאי מין זרים בתאיו של אחד מבני הזוג, על מנת להבטיח הריון מוצלח. בעיתונות פורסם אמנם על פעילות פלילית של רופאים מסוימים בעניינים אלה, אך החששות נובעים בעיקר מקיימה של "מלחמת התרבות" בין דתיים וחילונים. הבעיה חמורה פחות בארצות-הברית, בה יש מספר גדול יחסית של רבנים בעלי השכלה אקדמית ורופאים דתיים היוצרים דיאלוג בריא המאפשר פעילות משותפת.
מספר מעבדות לאמבריולוגיה בארץ השכילו לשלב פיקוח רבני אופציונלי, באמצעות 'מכון- פועה', על מנת להפיג חששות כלשהם, שעשויים לעלות אצל בני הזוג או אצל רבניהם בנוגע לאמינות ההליכים. פיקוח דומה נעשה במעבדות רבות בארצות הברית, שבה הנכונות להיענות לצרכיו המיוחדים של הפציינט נחשבת כהתנהגות רפואית טובה, ולא כבעיה אישית.
הפריה מלאכותית באמצעות זרע של תורם, כפי שצוין לעיל, אינה מקובלת על כולם. נושא זה היה אחד מבין אלה, שיצרו עימות נלהב בין שניים מהפוסקים העיקריים של הדור הקודם. הרב יואל טייטלבוים (הרב מסאטמר) זצ"ל ראה בהפריה על ידי תורם ניאוף לכל דבר, ואילו הרב משה פיינשטין זצ"ל טען, כי לא ניתן לטעון לניאוף במקרה שלא קוימו יחסים פיזיים. הרב פיינשטיין אמנם קבע, כי אין בהפריה על ידי תורם עבירה הלכתית כלשהי, אך היו לו השגות משמעותיות בעניין, כיון שההפריה הזו מפירה את בלעדיות היחסים, שצריכים לאפיין חיי נישואין. הוא התיר זאת רק במקרה של אישה נואשת, שלא מסוגלת לשאת חיי נישואין ללא ילדים.
רק פוסקים מועטים מוכנים לתמוך בהפריה כזו בגלוי, ולו רק משום שהם רואים בה פגיעה ברעיון הבלעדיות, שמאפיין את חיי נישואין. בפועל התקבלה, עמדת הרב פיינשטין בזה שמרבית הפוסקים מסכימים, שלא ניתן לטעון לניאוף, שאין תווית של ממזרות מוצמדת לילד, וכי בעלה של האישה, למרות שאינו אביו ההלכתי של הילד, הרי שבהסכימו להליך, הוא הופך אחראי לתמיכה בילד כאילו היה שלו. אבל, אם אישה משתמשת בהפריה מלאכותית ללא הסכמת בעלה, הרי שזוהי עילה לגט.
מבחינה הלכתית, ילד הנולד לאם יהודיה ולאב שאינו יהודי נחשב חסר אב, ולפיכך אין לו קשר משפחתי כלשהו עם קרובי אביו. פוסקים רבים, המתירים הפריה באמצעות תורם, מעדיפים על-כן שהתורם יהיה לא-יהודי, כיון שאין שום צורך לערוך מעקב, כדי להבטיח שבן ובת של אותו תורם לא יתחתנו ביניהם. יש שטענו באופן פרטי, שאחיו של האב הוא התורם המועדף, כיון שהמשפחה תוכל לוודא, שלא יתקיימו נישואין בין בעלי קרבת-דם, וכיון שיש ודאות מלאה שנשמרת השלמות הגנטית של המשפחה.
הפוסקים אינם מוכנים להתיר במפורש הפריה מלאכותית של אישה רווקה. מבחינה הגיונית, קל יותר היה להתיר הפריה מלאכותית לרווקה, כיון שאין אף חשש לניאוף או לממזרות. פוסקים עשויים להרשות לעצמם להגיב בהבנה, אם הפריה באמצעות תורם היא האפשרות היחידה בנישואין ללא ילדים, כיון שהתפיסה המסורתית של משפחה כוללת ילדים, ונישואין ללא ילדים יוצרים בעיה, הדורשת פתרון. אבל ילד במשפחה ללא אב נוגד את התפיסות המסורתיות של משפחה. לפיכך, לא יאמרו מרבית הפוסקים כי הפריה מלאכותית של אישה רווקה היא אסורה, ומבחינה טכנית יתכן בהחלט שאינה אסורה, אך הם אינם מסוגלים להביא עצמם לומר במפורש שהדבר מותר, כיון שהיתר כזה נוגד את התחושות האינטואיטיביות שלהם אודות מהות המשפחה היהודית.
במקרים כאלו הבעיות הן הרבה מעבר לשיפוט ההלכתי הטכני. מנקודת ראות הלכתית מסורתית, ישנו הבדל בין אישה, המשתוקקת לחיי משפחה מסורתיים אך מבינה ש"השעון הביולוגי שלה מתקתק" והזמן אוזל, לבין אישה לסבית, אשר דוחה מכל וכל את ההגדרות ההלכתיות של משפחה ונישואין. אבל אלמנה, המבקשת לשאת את ילדו של בעלה שנפטר, וודאי מבקשת להאריך את רעיון משפחתה ככל הניתן.
תרומת ביציות
השימוש בביציות של תורמת יצר דיון הלכתי אחר. כאן עיקר הדיון הוא בשאלה, מי היא האם ההלכתית – האם הגנטית או זו שנשאה את העובר במהלך ההריון. הדיון מעניין ביותר, לא רק כי אין מקורות שניתן להסתמך עליהם, אלא כיון שמושג האמהות שפותח על-ידי חז"ל לא יכול היה לכלול את רעיון השתלת הביצית, כיון שהדבר לא היה מוכר במדע עד לאחרונה. כצפוי, הטיעונים הנובעים מאנלוגיות מובילים לכיוונים שונים, עם פוסקים המצדדים בכל אחת מהאפשרויות. העניין הופך מורכב עוד יותר, כאשר רק אחת מבין התורמת ומקבלת הביצית היא יהודיה, ונשאלת השאלה, האם יש צורך לגייר את הילד. הוויכוח יכול להיעשות לשני הכוונים. במקרה של אישה, אשר שחלותיה אינן פעילות, והיא משיגה ביצית מתורמת, יאמרו הרוב כי הילד "שלה". במקרה של אישה פורייה, שצריכה את שירותיה של אם פונדקאית כדי לשאת את תינוקה, יראו רבים את התינוק כשלה ואת האם הפונדקאית כ"שומרת עובר" בתשלום. אך החוק אינו יכול להסתמך על תחושות בטן, ועדיין דרוש פתרון של ממש לשאלה – מי היא האם ההלכתית.
בהתירו לזוג יהודי לקחת אם פונדקאית יהודיה רווקה, שתישא את עוברם, קובע הרב זלמן נחמיה גולדברג שליט"א שני עקרונות מרכזיים. לפי העקרון הראשון, יש לעשות כל מאמץ על מנת להבטיח, שאין סכנה שהולד הנולד יחשב לממזר. על אף שפוסקים מסוימים אינם רואים בעיה באם פונדקאית נשואה, ישנן לאחרים השגות משמעותיות לגבי אי-ממזרותו של ילד, הנולד לאישה נשואה, שהרתה מזרע של אדם שאינו בעלה, ולפיכך עלינו לדרוש כי האם הפונדקאית תהיה לא נשואה. העברון השני קובע, שעל מנת לאסור דבר דרוש איסור ספציפי; המצב "הטבעי" הוא להתיר דבר אם אין לכך התנגדויות משמעותיות.
מעמד הילד
צוין כי הקונצנזוס כיום בין הפוסקים הוא, שלילד, הנולד באמצעות הפריה מלאכותית או הפריית מבחנה, יש אותו קשר לאביו הגנטי כפי שהיה, אילו נגרמה ההתעברות כתוצאה מיחסים בדרך הטבע. אולם אין הדבר בהכרח כך במקרה של הפריה לאחר המוות. כך, למשל, ה- United Kingdom's Human Fertilisation and Embryology Act (HFEA) קובע, כי "כאשר נעשה שימוש בזרעו של אדם, או בכל עובר שנוצר על ידי זרעו לאחר מותו, אין להתייחס אליו כאל אבי הילד." הוראה זו הוכנסה ב-HFEA על מנת להבטיח, שניתן יהיה לחלק נכסים של נפטר עם מידה מסוימת של סופיות, והחוק עצמו מרחיב פסיקה זו לשאלות של גילוי עריות ודרגות אסורות של נישואין. ה-United States Uniform Status of Children of Assisted Conception Act נוקט אותה עמדה.
בדומה לכך, פסק הרב שאול ישראלי זצ"ל, שלילד שנוצר באמצעות הפריה או השתלה שלאחר המוות, אין אב הלכתי. ניתן להניח, כי שיקול דומה חל במקרה של נטילת ביציות לאחר המוות. אלה הגורסים, כי האם הגנטית – ולא זו שנשאה את העובר במהלך ההריון – היא האם ההלכתית, עשויים להסיק, כי אין אם הלכתית לילד שנוצר מביצית שניטלה לאחר המוות ונישאה על-ידי אם פונדקאית לאחר שהופרתה.
נכון הוא כי אם אישה הייתה בהריון בזמן מות בעלה, הילד שנולד נחשב בנו של הנפטר, אבל לטרום-עוברים מוקפאים, שהוחזקו מחוץ לגוף האם, אין כל מעמד הלכתי (וניתן להשליכם). אף אם משתילים אותם לאחר מות הגבר, לא היה הריון בזמן מות האב הגנטי, ולפיכך לילד הנולד אין אב הלכתי. למושג זה של ילד חסר קשר לאביו הגנטי, ישנו תקדים הלכתי. לילד הנולד לאישה יהודיה ולגבר שאינו יהודי אין אב הלכתי, וכך הוא גם המקרה לגבי אדם שמתגייר, ולפיכך מנתק כל קשר הלכתי-משפחתי קודם.
בעוד שמשמעות פסיקה זו היא, שהילד לא יירש את נכסיו או מעמדו האישי ככהן או כלוי של אביו הגנטי, יש מקום להציע שבאופן מעשי, ייאסר עליו להינשא לחצי-אח או לחצי-אחות גנטי/ת, משהם שהדבר נראה כלא ראוי. התקדים לכך הוא במקרה של אח ואחות גויים שמתגיירים. הגיור מנתק כל קשר משפחתי קודם, ולפיכך, באופן תיאורטי אין ביניהם קשר הלכתי כלשהו, והם היו יכולים להינשא. ואולם, הרבנים אסרו זאת, בגלל חוסר הגינות מוסרית.
נטילת זרע וביציות לאחר המוות
הדיון אודות נטילת זרע לאחר המוות מסתבך עוד יותר בשל הדיון בשאלה, האם מוות קליני (מוחי) הוא מוות הלכתי. ההגדרה הרפואית החדשה של "מוות קליני" לא התקבלה באופן אוניברסלי בקהילה ההלכתית, כיוון שליבו של האדם עדיין פועם. באופן כללי, הרבנות הראשית קיבלה את המוות הקליני כהגדרה ההלכתית למוות, בעוד אחרים סברו, שאנשים במצב זה הם עדיין חיים מבחינה הלכתית.
אם האדם, המת מוות קליני, הנו מת מבחינה הלכתית, ישנה בעיה של איסורי ניבול המת והנאת המת. לפי ההלכה, קדושת הגוף – ה"כלי" שהכיל נשמה קדושה – נמשכת גם לאחר המוות. ניתן לוותר על כבוד המת רק במקרה של פיקוח נפש, סכנה לחיי אדם. במקרה כזה ניתן להתיר ניתוח שלאחר המוות. אולם בענין נטילת זרע מנפטר, הסיבה העיקרית היא מילוי משאלות לבה של אלמנת הנפטר, ונעלות ככל שתהיינה משאלות אלו, הן אולי לא מספקות כדי להצדיק שימוש בגוף המת. הרב יגאל שפרן שליט"א אוסר נטילת זרע לאחר המוות על רקע זה. אלה המתירים זאת, מציינים כי יש סטנדרט נמוך מזה של פיקוח נפש עבור נטילת קרניות למשל, וכי ניתן להתיר הליך כזה, רק כאשר יש יסוד סביר להניח, כי מדובר במילוי משאלות ליבו של הנפטר עצמו.
כיום, יתכן כי נטילת ביציות לאחר המוות תהיה בעייתית יותר. המדע של ביגור ביציות במבחנה אינו מבוסס עדיין בצורה אמינה; לפיכך, נטילת ביציות מאישה שמתה מוות קליני תדרוש לחשוף אותה לגירוי שחלתי, הליך רפואי שיצריך דחיית הקבורה לתקופה שעלולה להיות ממושכת. ניתן לצפות, שתוך עשור או שניים יוכלו מדענים להקפיא ולאחר מכן לבגר ביציות משחלות כרותות באופן אמין, על מנת להשתמש בהן בהפריית מבחנה, דבר שמקביל להליך נטילת זרע בימינו. כמובן שהשאלה, האם צאצאה הביולוגי הוא ילדה ההלכתי של האם, מסבכת במידה מסוימת את השיקולים האתיים.
יתר על כן, אם האדם הוא חי מבחינה הלכתית, יתכן כי הליך נטילת הזרע או הביציות ייחשב לתקיפת אדם חי. ואכן, יש לקחת בחשבון את כל השיקולים הרלוונטיים ללקיחת זרע או ביציות מאדם חסר יכולת. לאלה המקבלים את הפסיקה, לפיה לילד הנולד באמצעות הפריה לאחר המוות אין אב הלכתי, יש לשאלה, האם האדם מת או חי בזמן ההפריה, השלכות משמעותיות בנוגע לייחוס של הילד.
הפריה והריון לאחר המוות
הבה נחזור לסצנת חדר המיון, בה ישנה כעת אישה צעירה בהריון, שמתה מוות קליני. היא בשלב מוקדם מדי בהריון מכדי ללדת, ויתכן כי העובר ישרוד, אם האם תחובר למכשירי החייאה לתקופה ממושכת. האם יש להחזיק את גופה "בחיים", כדי שניתן יהיה להביא את התינוק אל אוויר העולם? (לפי ההלכה, אם אישה הרה נידונה למוות, הורגים את העובר ומוציאים אותה להורג מייד, מבלי לחכות שההריון יגיע לסיומו הטבעי.) האם יש לעשות זאת אף בניגוד לרצון בעלה? האם יש משמעות כלשהי לאורך פרק הזמן, שיש להחזיקה בחיים? מה אם היא אינה הרה, ובעלה דורש שהיא תופרה בזרעו ותחובר למכשירי החייאה, כדי שתוכל להוליד ילד? שאלות מסוג זה טרם התעוררו בספרות ההלכתית, כיוון שהטכנולוגיה הרפואית עדיין אינה מפותחת דיה כדי שסוגיות אלו תהיינה מעשיות. בעתיד נצטרך להתעמת עם סוגיות של הפריה והריון לאחר המוות, כאשר אמהות מהקבר הופכת אפשרות ממשית.
זכויות הנפטר
יהיו הפרמטרים הטכניים של ניבול המת והנאת המת אשר יהיו, חובה מוסרית אחת מנחה את דיוננו: הנפטר אינו מאבד כל צלם אנוש במותו. לעולם אין רואים בגופה חפץ, שיש להיפטר ממנו ביעילות ובחסכנות.
מחויבות דתית מוטלת על הקהילה ועל המשפחה לדאוג לכך, שלא ייעשה שימוש לרעה בגופה. העובדה, כי לבני המשפחה יש סמכות לתרום איברים, אינה מעידה על בעלותם על הגופה; הם אינם רשאים לנהוג בשרירותיות, אלא מחויבים להתאים עצמם לצו המוסרי של ההלכה. הזכות לתרום איבר אינה כוללת מעצמה זכות לאשר נטילת זרע או ביציות. לפיכך, כל הפוסקים שדנו בשאלה מניחים, שיש וודאות סבירה, כי הנפטר היה רוצה להעמיד צאצאים לאחר מותו. לא ניתן לכפות הורות על אדם, חי או מת, בין אם תאי המין הושגו לפני המוות או לאחריו. לפיכך אי אפשר לכפות הורות על קטין או על אדם חסר יכולת.
ההלכה קובעת פרמטרים להתנהגות מקובלת, אך לא כל מעשה שמותר הוא גם נבון. ניתן לראות בהורות שלאחר המוות חוסר יכולת להתמודד עם סופיות המוות. ההיתר האתי לעניין מחייב דיון קהילתי ויעוץ אישי.
