החיים כמבוך
לבירינט
תאטרון 'קליפה'
יוצרים: עידית הרמן ודימיטרי טולפנוב
תחילה מתנשא מעל לכל השעון. מחוגיו נעים במהירות מופרזת. יצור משונה, המנדנד את רגליו מעל פסגת הר-סמרטוטים מחודדת, הוא ששולה את השעון ממעמקי-הבמה וקובע אותו בשמים. רק אז, מתוך פקעת קורים עדינה, שקופה-למחצה, תלויה על בלימה, מתפתל החוצה, במאמץ רב, יצור אחר. אדם.
את התמונה הזו, הפותחת את המופע "לבירינט" של תיאטרון "קליפה", אפשר לסכם כאמירה בנאלית על 'אפסות חיי האדם אל מול הנצח', לפרש ו'לתרגם' לביטוי השגור 'הזמן רץ', או לתאר בכל דרך שחוקה אחרת. אבל תיאטרון 'קליפה' מעניק לביטויים שחוקים חיות מיוחדת; במופעיו הם קורמים עור וגידים של ממש. מושגים, סמלים, דימויים ומטאפורות מומחשים בצבע, קול וגודל כה מרשימים, עד שהאבק מוסר מעל לאמירות הישנות ומפנה את מקומו לחידוש – החידוש שבעצמת החוויה.
חברי התאטרון מספרים את הסיפור שימיו כימי האנושות: סיפור מסע חיי האדם מלידתו ועד מותו. הם קוראים למסע הזה "לבירינט", מבוך, ובכך מדגישים את ההרפתקה שבו, את המשחק, אך גם את התעיה והמלכוד שמאפיינים אותו לאורך כל הדרך. הם מציגים תמונות מן המבוך: לידה, התבגרות, תשוקות, יחסים, מוות – תמונות שאף הן נדונו אלף ואחת פעמים. אך קרוב לוודאי שהפעם האלף ושתיים, זו שהם מציעים, שונה מכל מה שראיתם.
מגוון דמויות, שכמו נלקחו מתוך ספר ילדים קסום במיוחד, מופיעות ללא הרף בין הצופים, לפניהם, מצדדיהם ומעליהם (!), מוסיקה מעורבת במלל סתום מכשפת-מרתקת את הקהל אל המתרחש, ומשחקי התאורה, כמו גם המנופים, הכבלים והמנועים השונים הם חלק בלתי נפרד מן הדרך של תיאטרון 'קליפה' להציג את הלבירינט שלהם. את חלק מן המופעים מעלה התאטרון במקומות בלתי שגרתיים – בפארקים, במועדונים, בחורשות. במופעים אלה הקהל לוקח חלק פעיל, לא רק בהרמת צוואר כלפי מעלה כדי לראות את הדמויות המרחפות, אלא בהליכה של ממש בעקבות המופע: מן הדשא אל האגם, מן האגם אל האוהל וכן הלאה. כל אפיזודה מתרחשת באזור אחר, ומזמינה את הצופה להתקרב אליה ולהיסחף אל תוכה. גם באולם סגור החוויה שמציע 'קליפה' היא טוטאלית, ומגרה את כל החושים.
סדר גודל כזה של אפקטים, עושר כזה של תלבושות, ובכלל – יופי כזה, אינם בגדר המצאה חדשה, כמובן, אך הם פשוט נדירים במקומותינו. במקרה של 'לבירינט' הם מעצימים את החוויה עד כדי כך, שלמרות שהתוכן, כאמור, מוכר, מושגים מסוימים מקבלים לרגע משמעות נוספת, נוגעת, מרגשת וחמקמקה. המשמעות הנוספת הזו נובעת לא פעם דווקא מן השיבה למשמעות הראשונית – שיבה שנוצרת מן ההמחשה, שהרי אין שמיעת הביטוי "הידיים שמושכות בחוטים" כצפייה בזוג ידי-ענק מושכות בחוטי-האדם. האדם הנתון בין שתי הידיים המשחקות בו, יהיה בשלב אחר של המופע בתפקיד הכל יכול, המשוחרר, העף. בתחנת-חיים אחרת הוא יוצג כרדוף יצרים, רוקד בטקס קמאי סביב קורבנו – יצור שגופו גוף אדם וראשו ראש שור, רמז למינוטאור המיתולוגי, שנכלא בלבירינט הידוע מכל, זה שבנה דדלוס למינוס.
מופע מסוג זה קם ונופל על שימוש בטכניקה מושקעת ומסובכת כדי ליצור חוויה מלאה. כשהתנאים הטכניים אינם במיטבם לא ניתן ליהנות ממנו, ולו לחצאין. חבל, לכן, לגלות שתאטרון 'קליפה' בוחר לאחרונה להתארח במקומות שאינם הולמים את אופי המופע ואינם מספקים את התנאים הטכניים הדרושים לו. בימים אלה מועלה "לבירינט" במוזיאון ישראל. על כסאות פלסטיק, באוהל מחניק, נאלצים הצופים הצפופים להציץ זה מעבר לכתפו של זה כדי לראות ולו חלק מן ההתרחשות, שמתרכזת בעיקר בקדמת האוהל וכמעט ולא נעה משם. לקהל ולמופע עצמו נעשה עוול, ולא בפעם הראשונה: גם בעבר נכחתי במופע שבו נמכרו כרטיסים רבים מדי לחלל קטן מדי. ב'לבירינט', כאמור, אין דרך אמצע – אתה יכול להיות 'בתוך זה', נסחף בכל חושיך, או להישאר 'בחוץ'. לכן, אם לא תפסתם מקום טוב למופע, מוטב לכם להישאר בחוץ, פיזית, ולנסות את תאטרון 'קליפה' כשיופיע בתנאים מתאימים יותר.
