בעד מציאות אחרת
מחשבות על "דעות" ועל הביקורת כלפיו
רבקה רוזנר
הכותבת שימשה עורכת "דעות" וכיום היא חברת מערכת,
חברת הנהלה ב"נאמני תורה ועבודה" וכתבת במגזין "ארץ אחרת".
בניגוד לטענה הקבועה של מבקריו, "דעות" תמיד היה ועודנו "בעד": בעד לגעת בנקודות הכואבות בחברה הדתית, בעד פתיחות מחשבתית ואומץ הלכתי, ובעד חיפוש פתרונות לאתגרים שמציבה המודרנה בפני ההלכה. בזכות זאת הוא הצליח שוב ושוב לגרום לחשיבה מחודשת ולשינויים של ממש בחברה הדתית
ב-12 שנות קיומו של כתב העת "דעות", הוא ידע צורות שונות, שיתופי פעולה מגוונים, חילופי ארבעה עורכים (ביניהם אף אני) ואינספור כותבים, ורק דבר אחד נותר כל הזמן קבוע – הטענה שמושמעת נגדו עם צאתו של (כמעט) כל גיליון: "אבל למה להיות נגד?".
משמיעי הטענה אינם משלימים את המשפט של עצמם, שכן אילו היו משלימים אותו, התשובה הייתה מתקבלת מאליה. אם הם היו משלימים אותו, השאלה שהייתה יוצאת להם, הייתה למשל, "למה להיות נגד השתקת ההומוסקסואלים?", או: "למה להיות נגד בתי דין רבניים המעוללים עוולות?", או: "למה להיות נגד יצירת עקרות הלכתית?", או: "למה להיות נגד רבנות מנותקת מהציבור?", וכן הלאה – עוד ועוד שאלות שדומה שמובן מאליו מדוע יש להתנגד אליהן, כפי שעושה "דעות", אך לא מתוך רצון להיות "נגד", אלא כתוצר לוואי של כל ה"בעד" שלו.
"דעות" תמיד היה, ועודנו, בעד. הוא בעד לגעת בנקודות הכואבות בחברה הדתית ולדון בהן בכנות וביושר. הוא בעד פתיחות מחשבתית ואומץ הלכתי. הוא בעד חיפוש פתרונות לאתגרים שמציבה המודרנה בפני ההלכה היהודית. הוא בעד רבנות ורבנים שמעמידים עולם הלכתי להתגאות בו. הוא בעד חברה דתית פתוחה, סבלנית וסובלנית שקשובה לאחר ומושיטה לו יד. וכיוון שהוא בעד כל הדברים הללו, משימתו העיקרית של כתב העת "דעות", לעניות דעתי, היא להצביע על המקומות שבהם הם חסרים ולתבוע את מימושם, גם אם הדבר גורם אי-נחת לחלק מקוראיו. שכן, תפקידו של "דעות" אינו ללטף את הקוראים ולומר להם שאצלם הכול בסדר, אלא לגרום לחשיבה מחודשת על נושאים שלא דוברו, לעורר לדיון נושאים שלא נידונו, לטפל בפצעים שלא טופלו ומעלים מוגלה.
אין פלא אפוא שפעמים רבות דווקא הטובים, המשמעותיים, ובעלי חיי המדף הארוכים ביותר שבגיליונות "דעות", הם אלה שעוררו ומעוררים ברגע צאתם את הכעס הגדול ביותר. כשנוגעים בנקודה רגישה, היא כואבת. כשמאירים למישהו נקודת עיוורון שלו ביחס לעצמו, הנטייה האוטומטית היא להתכחש, להרחיק, להשתיק, ולתקוף חזרה. נכונים הדברים במיוחד ביחס לחברה הדתית-לאומית, שנוהגת להתרברב, בעיקר כלפי פנים אך גם כלפי חוץ, בהיותה חברה ערכית, מוסרית, נקייה מרבב ומחזיקה באמת שאין בלתה. כשלפתע פתאום מעז מישהו, במקרה הזה "דעות", לערער על הדברים, קל בהרבה לפסול את הדוברים בטענת "רפורמים", "אנטי", או "עוכרי ישראל", מאשר להקשיב לזעקה העולה מהם ולחפש לה תשובות משמעותיות.
כך, כשיצא "דעות" 17 (בעריכתו של צחי מזומן), עם שני מאמרים ראשונים מסוגם – על הומוסקסואליות דתית ועל אתגר הרווקות, קם קול צעקה בציבור, על כך שכתב העת נותן לגיטימציה לתופעות פסולות; חלק מהישיבות המנויות על "דעות" ביטלו את המנוי, רבנים ואחרים מחו. דומה שהתוקפים חשבו שאם הקול יושתק, ייעלמו הבעיות. אך כמובן לא כך היה. עם שוך סערת הפרסום, בחלוף כמה חודשים, הבינו אוטמי האוזניים ועוצמי העיניים שאין ברירה אלא להתמודד – עכשיו, כשהבעיה כבר מונחת על השולחן ואי אפשר להסתירה. וכך קרה. בתהליך ארוך, מקומם של ההומוסקסואלים בתוך הקהילה הדתית השתנה פלאים, כמו גם מעמדם של הרווקים והרווקות. "דעות" היה הנחשון, ואחריו, טיפין-טיפין, ובלי לייחס זאת לו כמובן, הגיעו כולם. וכמו בנושא ההומוסקסואלים והרווקות, כך גם בנושאי המיניות, בתי הדין הרבניים, מקומה של האישה בבית הכנסת, יחסי דת ומדינה, מעמד הרב ועוד ועוד ועוד – חמישים גיליונות, אבל כמות מאמרים פורצי דרך רבה מספור.
לפיכך, מבחנו של "דעות" אינו מתרחש בצאתו של כל גיליון, ובוודאי אינו נמדד במידת האהדה שהוא מעורר או במספר מנוייו; מבחנו של "דעות" הוא באורך חיי מאמריו ובשיח שמתעורר בעקבותיהם. לפעמים, כמו בנושא ההומוסקסואליות הדתית או שוויון הנשים בתוך בית הכנסת, לוקח לציבור כמה שנים להעז להצטרף, ולפעמים, כמו בעניין המזרחיות של גיליון "דעות" האחרון, זה לוקח שבועות ספורים בלבד.
***
כדבר אחרון יש לומר ש"דעות" אינו עומד לעצמו. הוא כתב עת בהוצאת תנועת "נאמני תורה ועבודה", ודינו כדינה. גם תנועת "נאמני תורה ועבודה" משמיעה קול אחר, אמיץ ופתוח בתוך הציבוריות הדתית; קול אשר פעמים רבות במקום להתמודד עמו עניינית בוחרים לפוסלו בטענה הידועה – "עוכרי ישראל". דומני שבתקופה האחרונה "נאמני" עייפה מלהיות "העוכרת", ומבקשת להיות יותר נאהבת. זה אפוא המקום לומר שכמו "דעות", כך גם "נאמני תורה ועבודה" אינה נבחנת במידת האהדה שצברה או במספר חבריה, כי אם במידת ההשפעה שהשפיעה, ובמידת השינויים שהצליחה לחולל. ייתכן שאהבה לתנועה תשפר את יכולת ההשפעה, ואם כן – הרי הדבר מבורך. אבל אם אהבה ציבורית פירושה ויתור על עמדות עקרוניות, הרי ששכרה של התנועה ייצא בהפסדה, ויימצא שהיא מועלת בתפקידה – תפקיד ייחודי ומהותי בנוף הציבוריות הישראלית בכלל והדתית בפרט.
