גם אני נערה עבריה
ביניהם
מעט
על שירת רבקה מרים
כך אצל
המזבח / רבקה מרים
כך אצל
המזבח רצה יצחק להישאר
כשידי אביו מסוקסות עושות בו
והיה מוציאו מן העולם כשם שהביאו
אליו
בערגה נוהמת.
אברהם היה עוקד את בנו
כבחבלים של טבור
להשיבו אליו, אל חלציו הזקנים
השבריריים
צחוקה של שרה.
כך אצל המזבח רצה יצחק להישאר
קטֵן והולך
הופך שוב לזרעו הכמוס של אביו
כחול כחלום, רב ככוכבים.
כלוא בשלמותיו ומיוזע נח חזהו של
אברהם
על פני בנו. זקנו ברוח הקלה.
האיִל לעס את העשב, עיניים
מצומצמות נושא למרחק–
המלאך לא בא.
הסיפור הטעון של עקידת
יצחק הפך מזמן לתת-ז'אנר עצמאי בתחומי יצירה רבים של התרבות העברית המתחדשת. בשיר
שלפנינו לוקחת רבקה מרים את הסיטואציה המיתית אל הפרטי והאינטימי, ומחוללת בו
ברחמים.
השורה הפותחת את השיר,
ואשר חוזרת כפזמון באמצעו, מגלה לנו את נקודת מבטו של יצחק, וזו מפתיעה ומרתקת:
יצחק רוצה במעשה עקידתו, בהתייחדותו המענגת עם אביו אברהם. המשוררת ממשיכה ומתארת
בעיניים נחמלות ובשפת-שיר רוויית קסם אירוטי את תהליך התכנסותו של יצחק באברהם.
נקודות המבט מתחלפות משורה לשורה ומבית לבית – כמו בדנדון פעמון עדין, עד שבעיני
הקורא מתאחדים הבן והאב ליישות אחת. יצחק קטֵן והולך, מתכמס באביו. כמה מוזיקה
אצורה בצמד הדימויים: "כחול כחלום, רב ככוכבים".
השיר מעורר בנו געגוע
ישן לרגע כזה, שאיננו רוצים שיחלוף. כאן בא תפקידו של האייל, בשתי השורות
האחרונות:
האיִל לעס את העשב,
עיניים מצומצמות נושא למרחק-
המלאך לא בא.
התיאור הריאליסטי,
ה"יבש", משמש לריחוק מבטו של הצופה-מבחוץ מן הערגה המנהמת שבין האב
לבנו. שלא כבשירי עקידה אחרים, ההופכים גם הם את הפרשייה המקראית וחותמים בכך
ש"המלאך לא בא", כאן אין זעם, כאב מר או התרסה, אלא חמלה, התאיינות,
ורצון עז ומשותף של עוקד ונעקד להיוותר חבוקים.
המבט האינטימי, הקסם
האירוטי והיפוך הסיטואציה המיתית לנגיעה אנושית מרטטת, מאפיינים את שירתה של רבקה
מרים, מהמשוררות המרתקות בשירה העברית המודרנית. ספר שיריה הראשון כותונתי
הצהובה ראה אור בהיותה בת 14 (!). מאז דרך כוכבה בשמי השירה, שירתה נצללה
והלכה ושיריה מופיעים כגבישים זכים.
רבקה מרים מרבה לכתוב – כפי שראינו בשיר
העקידה – על יחסי אב ובן,
מגע אם ובנה. בית אביה, הסופר כותב היידיש לייב רוכמן, היה בית-ועד לסופרים
ולחכמים, ונוכחות האב והאם מודגשים בשירתה. יש ושיריה מיוסרים, פוצעים עד כאב: כבת
לניצולי שואה מלווים רבים מהם בגוון מיסטי-הזוי, ולפעמים אף מסוייט, של קשר
על-תודעתי עם אלו שאינם. לדימוייה מעניקה רבקה מרים חיים של ממש, והם כאילו נושמים
אל מול הקורא המשתומם. לעיתים שירתה מיוסרת, פוצעת עד כאב.
כאחת ממייסדות בית
המדרש הירושלמי "אלול", זרועה שירתה של מרים בטבעיות גמורה במקורות מן
התנ"ך, התלמודים וספרות המדרש, דרך כתבי ימי הביניים ועד לספרות החדשה. שירתה
חושנית, לעיתים מכשפת, בעלת מעמקים, רבדים והדהודים אקוסטיים מעולמות רבים. היא מהפכת
במקורות, כפי שקראנו בסיפור העקידה, ומאירה בהם חום אנושי.
רבקה מרים ממעטת לפרסם
את שיריה, ואוהבי שירתה נצרכים לחכות עד שייאגדו כספר וייוולדו לאור-עולם. בימים
אלו ממש אמור לראות אור קובץ שיריה התשיעי "נח היהודי". לטעימה נוספת
משירתה נביא שיר שכתבה בעקבי העולים לארץ שנים לב כיצד גם כאן באופן מוצנע וקוסם
מתחלפות נקודות המבט. עם התחלפות השמות מתחלפים גם הדוברים. רבקה מרים מביאה תיאור
בראשיתי לסיטואציה ישראלית מוכרת כל כך.
שיירות/רבקה מרים
בשיירות שבים העברים אל ארצם.
חלקם צולעים. הם נימולו בדרך.
שמותיהם מוחלפים. לזה יקרא עץ. ולזה יקרא בית.
לזה יקרא כאן.
ולזה עכשיו.
גםאני נערה עבריה ביניהם.
קראו שמי עלעול. או בתולין. או שרב.
או רבקה ומרים. או כינור ועוגב.
