כשרות בלתי כשרה: הבעיה והצעה לפתרון
הדר ליפשיץ
ד"ר הדר ליפשיץ עומד בראש פרויקט 'אור חדש' של תנועת 'נאמני תורה ועבודה' – החותר לדמוקרטיזציה של שירותי הדת בישראל ולקידומם
באופן שבו מתנהלים היום מנגנוני הכשרות במדינת ישראל הם מובילים לבעיות קשות ואף לשחיתות עמוקה אצל חלק מן הנוגעים בדבר, כפי שעולה גם מדו"ח מבקר המדינה. המצע החדש של תנועת 'נאמני תורה ועבודה' בנושאי דת ומדינה – מצע אשר פיתח הדר ליפשיץ מחבר המאמר – מבקש להתמודד, בין היתר, גם עם המורכבות של כל הבעיות הללו בתחום הכשרות, וזאת, דרך הצעה חדשה למבנה בסיסי חדש ובריא של מערך הכשרות
הקדמה – הבשורה העקרונית במצע
אנו מברכים מדי יום את אשר בתבונה משנה את הזמנים, מחליף את העִתים. המצע החדש בנושאי 'דת ומדינה' בנוי על הנחת היסוד הגורסת כי אנו מצויים בשנים האחרונות בתקופה חדשה. דברים אשר הועילו במידה רבה בעבר הפכו לרועץ כיום. מאז החלטת הקונגרס הציוני כי: "הציונות דבר אין לה עם הדת", עמלו קברניטי העם היהודי על נוסחאות שונות אשר עיקרן היה: הבה נמנע 'מלחמת תרבות' בין דתיים לחילוניים. עקרון ה'סטטוס-קוו' סייע בשיכוך המחלוקת בנושאי דת במדינת ישראל. אולם, לא עוד. הגיעה העת לבנות מחדש את מקומם של מוסדות הדת בישראל מתוך ההסכמה הרחבה הקיימת כיום בציבור.
מאז ראשית המאה העשרים, חש הציבור הדתי כי הוא נמצא בקרב בלימה מפני מגמות החילון, אשר שטפו את החברה בישראל. החקיקה ועיגון יסודות יהודיים בתוכה היו היעד העיקרי של המפד"ל לפני התרסקותה. כנגד מגמה זאת קמו רבים אשר הוקיעו את הכפייה הדתית. כעת הוויכוח תם. רובו המכריע של הציבור היהודי הדתי בישראל מזדהה עם עקרונות החירות ומפנים את חוסר התוחלת אשר בכפייה. מנגד, קם צמא אדיר בציבור הרחב, זה של בוגרי החינוך הממלכתי, ללימוד 'ארון הספרים היהודי'. "הבו לנו יהדות", זועקים כולם, על בסיסה של החירות מכפייה.
בכל הנושאים שהמצע עוסק בהם, עקרונות אלו מהווים את התשתית. הממסד הדתי והרבני במדינה נבנה על חזון הממלכתיות. אך לא רק הוא, כך נבנתה גם מערכת החינוך ומערכות נוספות. ישראל לא הייתה חריגה בכך,[1] אך גם במישור זה התחלפו הזמנים. מערכת החינוך בישראל בנויה היום, יותר ויותר, על גיוון ואפשרויות בחירה ועיצוב של בתי-הספר בידי הקהילה. בניגוד למקובל, שגשוגן של מערכות ממלכתיות מתאפשר היום דווקא מתוך גמישות לפלורליזם החברתי ומתוך מעורבות של הציבור הרחב.
מאמר זה בא להסביר ולהרחיב את המודל הקהילתי בשדה הכשרות. הבעייתיות, השחיתות והניכור הקיימים היום במערכת החיונית של הכשרות בישראל מהווים האתגר. הצעות רפורמה בנושא הכשרות מנסות, בחלקן הגדול, להגביר את הפיקוח והבקרה של מערכת מרכזית על פעולותיהם של הגורמים המקומיים. הדרך המרכזית המוצעת היא הגברת הפיקוח הביורוקרטי על העוסקים בתחום הכשרות, הרבנות ומחלקות הכשרות. אך המצע שלנו מנסה להצביע על כיוון אחר: על כך שהחברה האזרחית היא אשר תיטיב לשפר את מערך הכשרות, תוך שימוש באמצעים של דמוקרטיה השתתפותית ושקיפות.
הבעיות הקיימות במצב הנוכחי – 'אפרתיזם'
הציטוט המובא להלן מדו"ח מבקר המדינה ממחיש את השחיתות הקיימת. אמנם כאשר עוסקים בסוגיות חברתיות וציבוריות ראוי לדון בגופו של עניין ולא בגופו של אדם, אך ישנם אנשים המסמלים את סיאובה של המערכת. אמור מעתה: אנו עומדים מול 'אפרתיזם' של הממסד הרבני בישראל. כדי להבין את חומרת המצב הקיים, צריך להכיר את משקלו הכבד של האיש המדובר בממסד החרדי והרבני-הממלכתי בישראל, כמו גם את עסקיו הפרטיים המעורבים בהם. יש כאן דוגמה מזוקקת ליחסי הון ושלטון, המטריפים את חלקת הכשרות במדינת ישראל.
האדם שהמבקר התייחס אליו עמד בראש חצרו של הרב אלישיב שליט"א: הוא אשר קבע מי ומה ייכנס אל חדרו של הרב. >בדרך זו נבנתה עמדת השפעה על היומון החרדי 'יתד נאמן', אשר בתורו הוא בעל השפעה רבה על מפלגת 'דגל התורה' ומשם גם השפעתו על 'אגודת ישראל' ועל המפלגות החרדיות בכלל. בבחירות לתפקיד הרב הראשי לישראל (המופקד על מערך הכשרות) התמודדו שניים מחשובי הרבנים בדורנו, הרבנים אריאל ודייכובסקי שליט"א. ראש החצר הפגין את עצמתו כשהביס את הרבנים והוביל לבחירת האדם הנושא כיום בתפקיד. דו"ח המבקר מתאר, אם כן, רק חלק מן הרווח המסחרי שהפיק הרב אפרתי לטובת עסקי הכשרות הפרטיים שלו. ה'אפרתיזם' מהווה דוגמה מזוקקת של השפעה על מוקד הכוח בהנהגה הרבנית, ממנה על התקשורת והפוליטיקה החרדית ומשם הדרך לביזוי תפקיד הרב הראשי ולהשתלטות על מוקדי הכוח של מערך הכשרות הארצי. ההון והשלטון השתלטו על גלימת הרב.
מתוך דו"ח מבקר המדינה, 59ב
גופים פרטיים נותני תעודות השגחה – בד"צים
במקביל למערך הכשרות הממלכתי התפתחו עשרות ארגונים פרטיים המכונים "בד"צים" (בתי דין צדק) המעניקים לבתי עסק תעודות השגחה "למהדרין". חוק איסור הונאה בכשרות אוסר על בעל בית אוכל להציג את העסק ככשר, אלא אם כן ניתנה לו תעודה על פי החוק. נמצא כי במקרים רבים נתנו בד"צים תעודות השגחה לבתי עסק שאין להם תעודת הכשר מטעם הרבנות המקומית, ולעתים המשיכו הבד"צים לתת אותן גם לאחר שהרבנות המקומית שללה מבית עסק את תעודת ההכשר שלו. למועצת הרה"ר (הרבנות הראשית) אין סמכות חוקית לאכוף את החלטותיה על הבד"צים. בשנים האחרונות היא קיימה דיונים בסוגיה זו ובצורך להסדיר את פעילותם של הבד"צים, אך דבר לא השתנה.
(ג) הרב יוסף אפרתי עבד במחלקה למצוות הארץ במועצה הדתית בירושלים בתפקידים שונים – היה מנהל המחלקה ורב פוסק שלה החל משנת 1989 ועד להפסקת עבודתו בשנת 2005. ביוני 2004 התמנה גם לתפקיד "רב פוסק ויועץ הרבנות הראשית למצוות התלויות בארץ". נוסף על כך, לרב אפרתי זיקה לבד"ץ המספק הכשרים בארץ אשר חותמתו נושאת את שמו והוא מזוהה בציבור צרכני המזון הכשר עם הרב אפרתי.
משרד מבקר המדינה העלה, כי בה בעת שהרב אפרתי עבד במחלקת הכשרות במועצה הדתית הוא חתם על אישורי הכשרות של הבד"צ. עוד התברר כי באותה עת פיקח הבד"ץ על כשרות של בתי אריזה עבור המועצה הדתית, ומפקחים של המועצה הפנו בעלי עסקים לקבל ממנו שירותי כשרות תמורת תשלום, אף שהם היו רשאים לקבל את השירותים מהמועצה הדתית. יתר על כן, המועצה הדתית גם התנתה את הסכמתה שמשווקים מחוץ לירושלים ישווקו את תוצרתם החקלאית לחנויות בירושלים בפיקוח עליהם מטעם בד"ץ זה.
על פי תשובתו של הרב אפרתי למשרד מבקר המדינה מדצמבר 2007, עבודתו בבד"ץ קדמה לעבודתו במועצה הדתית והייתה ידועה לרבנים הראשיים לירושלים ולראשי המועצה הדתית, נעשתה לאורך שנים בברכתם המלאה, ולמרות זאת הם ביקשו ממנו לקבל את תפקיד מנהל המחלקה למצוות התלויות בארץ. עוד הוסיף כי הבד"ץ סיפק את שירותי הכשרות בבתי העסק ששיווקו את סחורתם בירושלים לבקשתה של המועצה הדתית בירושלים. לדברי הרב אפרתי, פעילותו בתחום הכשרות הייתה בלתי-רווחית, והוא פעל לסייע למועצה הדתית.
אל מול השחתת המערכת, מציב המצע כמה עקרונות היכולים לשפר לאלתר את המצב הקיים. בצד אלו, מוצג המבנה של מערך הכשרות אשר יתקיים בעת שהמודל הקהילתי יבסס את עצמתם של בתי-הכנסת בכל קהילות ישראל בארץ. השינויים המוצעים כאן הולמים את המסורת ההלכתית, כמו גם את עקרונות המנהל המודרני.
'מרא דאתרא' – ביזור
אל מול הנטייה לייצר מערך כשרות אחד אשר יקבע סטנדרט אחיד לכל מוסדות הרבנות המקומיות בארץ, מוצע לשמר ואף לחזק את מעמדה של הרבנות המקומית. לא בכדי נתנה ההלכה משקל נכבד ל'מרא דאתרא'; ההלכה אינה 'מדע מדויק', והרב נדרש "לשקול הפסד מצווה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה" בכל מקרה לגופו. מערך הכשרות ברבנויות המקומיות צריך להתנהל כ'משק כספים סגור', ועל רווחיו להיות מוקדשים לתפעול ולשיפור של מערך הכשרות עצמו.
שקיפות
ביחד עם הסמכות האוטונומית של הרבנויות השונות, יש לעודד שקיפות בכל רכיבי הכשרות: פרסום העמדות ההלכתיות של כל רבנות, גובה האגרות שמשלמים המוסדות השונים, כמו גם פרסום של כללי הקביעה שלהן; מתן תשלום לרבנות המקומית ולא למשגיחים; פרסום שמות בעלי התפקידים וקשרי המשפחה ביניהם (עד לדרגה שנייה), דבר אשר ירתיע ניצול-יתר של המעמד למינוי קרובים. תפקידה של 'הרבנות הראשית' יהיה ליצור ממשק מקוון ומאוחד, אשר יקל על בדיקה והכרה של הנעשה בתחום הכשרות בכל הארץ, והשקיפות תהווה כלי אשר יעמוד טוב יותר אל מול נטייה לנפוטיזם.
איסור על הכשרים פרטיים
אחת הרעות החולות במערך הכשרות הם הבד"צים הפרטיים. תופעה זו מנוגדת בתכלית למסורת השגחת הכשרות בקהילות, שלפיה הרב היה עובד של הקהילה וקיבל משכורת גלובלית. כיום, הבד"צ מנוהל כעסק המרוויח מריבוי המושגחים ומיצירת שוק כשרות פרטי. אולם, ריבוי הבד"צים בארץ ובעולם אינו מאפשר למחוק באחת את קיומם, ולכן, בשלב הראשון יש לעגן את קיומם כמסגרות מלכ"ריות (מוסדות ללא כוונת רווח). ככאלה, יחויבו הבד"צים בשקיפות, כמו הרבנות המקומית, ושמות מקבלי השכר הגבוה במערכי כשרות אלו יפורסמו. הוצאת המֵמד העסקי ממערכת הכשרות תטהר ותשפר אותה. כמו כן, עיקרון נוסף אשר יש להקפיד עליו הוא איסור על קיום של קשר כלשהו בין הרבנות הממוסדת והבד"צים ובין רבני המערכת הממוסדת לבד"צים העצמאיים.
פיקוח וביקורת
אחת הבעיות הקשות במערך הכשרות היא היעדר 'אומבודסמן' – נציב לתלונות הציבור. בכל מערכת מתוקנת מודעים היום לצורך בקיומו של גוף עצמאי ובלתי תלוי, שניתן להפנות אליו תלונות על מערך הכשרות. אולם, גורם כזה אינו קיים במערך הכשרות הנוכחי. חובתה של הרבנות למנות נציב תלונות עצמאי ובלתי תלוי, אשר יוכל לבחון כל תלונה כנגד מערך הכשרות – תלונה העשויה להיות מופנית מצד צרכני הכשרות, מצד בעלי תעודות הכשרות או מצד משגיחים במערכת.
כל העקרונות הללו – ביזור, פיקוח ציבורי ונציבות לתלונות הציבור, הם עקרונות המקובלים בכל המערכות הציבוריות. נקל להכניס שינויים אלו, לאלתר, על-פי המודלים הקיימים, ותהיה בהם תועלת רבה ומיידית למערך הכשרות. אין המדובר בשינוי סדרי בראשית, אלא בשינויים פשוטים וישימים.
הרחבת מושג ה'כשרות'
ישנה הצעה נוספת, מורכבת יותר, אך כזו הטומנת בחובה בשורה משמעותית: הצעה זו מבקשת להרחיב את מושג 'הכשרות'. ארגון 'מעגלי צדק' עשה זאת בנוגע לזכויות עובדים. אולם, אין צורך "להמציא את הגלגל מחדש" בעניין זה, וניתן לקדם שילוב – אם לא איחוד – של מערך הכשרות עם מערכי פיקוח אחרים הקיימים במדינה. דוגמה לכך ניתן לראות בפיקוח על התברואה והסחר (אמינות במשקל ברכיבים וכדומה). למערך התברואה, לבד מההיבט ההלכתי של ה"סכנתא החמורה מהאיסורא", יש יכולת אכיפה והרתעה קשיחה. כך גם לפיקוח על הסחר. ההלכה כבר מכירה ביכולות אכיפה ובהשפעתם על הכשרת מוצרים: אחד משיקוליהם של אלו המתירים 'חלב עכו"ם' הוא האכיפה החוקית על רישום מדויק של מוצרים הכלולים במזון. כאשר תעודת הכשרות תהיה כלולה בפיקוח התברואתי והמסחרי – תגדל אמינותה. למותר לציין כי הדבר גם יגביר את רצונם של האנשים להקפיד על מזון כשר.
מבנה הכשרות במודל הקהילתי
על-פי המודל הקהילתי, יהיו בתי-הכנסת מקור הסמכות של כל נושאי הדת. בנושאים קהילתיים, מינוי הרב והעסקתו, כמו גם בנוגע לפעילות בית-הכנסת, ינהגו בכל מקום כרצונם. אולם, בנושאי כשרות וגיור "לא כל הרוצה ליטול יבוא וייטול". המדינה תעניק זיכיון להענקת תעודת כשרות ל'אגד קהילות', והיא גם שתחליט לכמה כאלו ברצונה להעניק סמכות זו. במצב דברים זה יתבססו מערכי הכשרות על אמון רחב של רבני קהילות, המהוות ציבור גדול: רבבות רבות של יהודים, אם לא למעלה מזה. נציגי הקהילות הם שיפקחו על מערך הכשרות שלהם: כך יובטח שיקול-הדעת הציבורי מחד גיסא, והאפשרות לגוונים שונים של התייחסות לכשרות מאידך גיסא.
היו שהעירו כי אם אלו יהיו פני הדברים תתעורר השאלה מי יערוב לכשרותן של תעודות הכשרות; שהרי השגחת כשרות – ככל בקרת איכות – דורשת התמחות ותתי-התמחויות ספציפיות. אולם, דברי חז"ל: "פוק חזא מאי עמא דבר" כבר השיבו לטענה זו; התשובה היא כי כדי לוודא שהמומחים לדבר הם שיופקדו על הכשרות – יש לבטוח בתבונת כלל ישראל. רישיון להענקת תעודת כשרות יינתן רק לאיגודי כשרות מוגבלים, אשר ייבחרו בידי המוני בית ישראל בקהילות רבות, וחזקה עליהם כי יעמידו בראשם מומחה לדבר. כך נעשה הדבר ב- OU בארה"ב. לא רק מנגנון ביורוקרטי הנבחר ונשלט בידי מנגנוני השלטון, הרשויות המחוקקת, המבצעת והשופטת, יכול לערוב לכשרות המזון. דו"ח המבקר מעיד על החטאת הרובצת דווקא לפתחה של מערכת ממסדית הנשלטת, מטבע הדברים, בידי מערכות מפלגתיות.
זאת ועוד. את השוק הפרוץ היום, שוק של עשרות רבות של בד"צים – מהם קיקיוניים המעניקים תעודות סרק – יחליפו מערכות ספורות, הנשלטות בידי הציבור הרחב באופן שקוף. לא רק כבוד התורה יגבר כך, אלא גם קיום המצוות.
רבות מההצעות המפורטות כאן יכולות להיתפס כרפורמות מִנהליות. ואכן, יש בדברים מישור מנהלי. דיוויד רוזנבלום, אחד מחוקרי המנהל החשובים, העיר כי רפורמה מנהלית היא רפורמה פוליטית. הרעיון היסודי העומד בלִבּן של כל ההצעות המפורטות הוא הצורך להעביר את מוקד הסמכות והאחריות לנושאי הכשרות, כמו לכל חלקיה של התורה, מגורמים ממסדיים-מפלגתיים אל הציבור הרחב. חיזוק בתי-הכנסת והקהילות והתבססותן על כלל ישראל מהווה את דרך-המלך לשמירה על המסורת היהודית בעת הזו. דמוקרטיזציה במוסדות הדתיים והרבניים תהפוך אותם לרלוונטיים לציבור הרחב, לנושאי דגל החידוש בנאמנות לערכי הנצח שלנו.
