וַיְהִי מִן הַיּוֹם הַהוּא חֲצִי נְעָרַי עֹשִׂים בַּמְּלָאכָה וְחֶצְיָם מַחֲזִיקִים וְהָרְמָחִים הַמָּגִנִּים וְהַקְּשָׁתוֹת וְהַשִּׁרְיֹנִים וְהַשָּׂרִים אַחֲרֵי כָּל בֵּית יְהוּדָה: הַבּוֹנִים בַּחוֹמָה וְהַנֹּשְׂאִים בַּסֶּבֶל עֹמְשִׂים בְּאַחַת יָדוֹ עֹשֶׂה בַמְּלָאכָה וְאַחַת מַחֲזֶקֶת הַשָּׁלַח: וְהַבּוֹנִים אִישׁ חַרְבּוֹ אֲסוּרִים עַל מָתְנָיו וּבוֹנִים וְהַתּוֹקֵעַ בַּשּׁוֹפָר אֶצְלִי: וָאֹמַר אֶל הַחֹרִים וְאֶל הַסְּגָנִים וְאֶל יֶתֶר הָעָם הַמְּלָאכָה הַרְבֵּה וּרְחָבָה וַאֲנַחְנוּ נִפְרָדִים עַל הַחוֹמָה רְחוֹקִים אִישׁ מֵאָחִיו: בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר שָׁמָּה תִּקָּבְצוּ אֵלֵינוּ אֱלֹהֵינוּ יִלָּחֶם לָנוּ: וַאֲנַחְנוּ עֹשִׂים בַּמְּלָאכָה וְחֶצְיָם מַחֲזִיקִים בָּרְמָחִים מֵעֲלוֹת הַשַּׁחַר עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים: גַּם בָּעֵת הַהִיא אָמַרְתִּי לָעָם אִישׁ וְנַעֲרוֹ יָלִינוּ בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם וְהָיוּ לָנוּ הַלַּיְלָה מִשְׁמָר וְהַיּוֹם מְלָאכָה: (נחמיה ד, י'-טז)
אחת התמונות המרגשות ביותר בתנ"ך, בעיניי, היא זאת של עולי בבל האוחזים בידם האחת בכלי המלאכה ובידם השנייה – בשלח, בחרב. היכולת לפעול בעולם, לבנות אותו ולהיות מסוגל להתמודד גם עם ההרס שהמפגש הבלתי אמצעי עם העולם הזה עלול לזמן – היא חלק אינטגרלי מהתגשמותו של חזון שיבת ציון; גם של זו שהתגשמה לעינינו בשובנו לציון ברינה לאורך המאה ה-20.
שאלת ההכרה בעצמת השיבה הנוכחית היא שניצבת, ככל הנראה, ברקע הדיון על מידת השותפות של כל חלקי החברה הישראלית בשירות הצבאי והלאומי, דיון אשר התעורר בשבועות האחרונים מחדש. זאת, לצד השאלה בדבר המידה שבה רצוי להסתמך על מלחמות ה' בעדנו. שאלות אלה הן שאלות אשר בציונות הדתית ישנה הסכמה רחבה בנוגע אליהן. חרף ההסכמות הללו, המהוות את היסוד המאחד של ציונות הדתית, מתברר כי שאלות משמעותיות ביותר ביחס לאופיו של השירות הצבאי והלאומי נתונות בוויכוח ציבורי, ולהן מוקדש הגיליון.
חלקו הראשון של הגיליון עוסק ישירות בשאלת גיוס החרדים; לאחר מכן פונה הגיליון לדיון בשירות-הלאומי: נעסוק בהתפתחותו כאפיק בעבור ערביי ישראל ובשאלת ההצדקה לקיומו. נושא נוסף שיעסוק בו הגיליון הוא שירות הבנות הדתיות בצבא.
תפיסת הצבא והשירות בו היא בעלת השלכות מהותיות על אופייה של החברה הישראלית, על אופייה של החברה הדתית ואף על פניה של היהדות בכלל. מרכזיותו של הצבא בחברה הישראלית היא כורח אשר ניתן לחלוק על מהותו. ועם זאת, ההשפעה ההדדית הקיימת בין הצבא לבין החברה ומידת הזהות שישנה בין אופיו של הצבא לבין אופייה של החברה בישראל – מחייבים מחשבה מעמיקה. דווקא בתקופה שבה מתחזקת התביעה לשותפות הכללית בצבא, אשר תעצים עוד יותר את מרכזיותו של השירות בהוויה הישראלית – מתבקשת חשיבה משמעותית על אופיו הרצוי: על האיזון שבין כלי המלאכה לבין השלח, ועל האיזון שבין קדושת המחנה לבין היכולת שלו להכיל את כל בית יהודה וישראל.
בברכת קיץ טוב ובריא,
אוראל שרפ
